פופוליזם

פּוֹפּוּליזם (בעברית, על פי האקדמיה ללשון העברית: הֲמוֹנָאוּת) הוא סגנון בפוליטיקה, המנסה לרכוש את אהדת ותמיכת הציבור מתוך הדגשת רעיון "העם" כקבוצה אותנטית והומוגנית, והניגוד בינו ובין גורמים חיצוניים שאינם נמנים עם "העם האמיתי", למשל מיעוטים, מהגרים, מחנה פוליטי נגדי או קבוצות אליטה בעלות הון והשפעה. הפופוליזם מזוהה לעיתים קרובות עם עמדות אנטי-ממסדיות. פופוליזם אינו אידאולוגיה, אלא הוא אוסף של טקטיקות פוליטיות ורטוריות שמטרתן לצבור ולשמר כוח פוליטי^{[דרוש מקור]}. לכן ניתן ליישמו בהקשר של אג'נדות פוליטיות שונות.

הרטוריקה של "99%" (העם) נגד "1%" (האליטה) ממחישה שתנועת כיבוש וול סטריט היא תנועה חברתית פופוליסטית.

כפי שהוגדר על ידי תרשים נולאן, הפופוליזם (והטוטליטריות) נמצא בחלק השמאלי התחתון כאשר מערכת הצירים היא חופש אישי כפונקציה של חופש כלכלי. עם כוון השעון, נמצאים השמאל, הליברטריאניזם והימין.

מאפיינים

שלושה מאפיינים מרכזיים של הפופוליזם הם רעיון "העם", מערכת מוסרית דיכוטומית של טוב ורע, ואנטי-אליטיזם:

• רעיון "העם" – הפופוליזם מכוון את מסריו להבחנה פשטנית בין "העם", שהוא שורשי ואותנטי, ובין גורמים שאינם נמנים עם "העם". אותם גורמים חיצוניים שאינם נמנים עם "העם" עשויים להיות מוגדרים כמהגרים או מיעוטים, ואיתם אלו שמצדדים בזכויותיהם (פופוליזם ימני / תרבותי); בעלי עסקים, אילי הון, סוחרים ומנהלים בכירים (פופוליזם שמאלי / סוציו-אקונומי); או פוליטיקאים בעמדה של כוח, בעלי משרות ציבוריות ומובילי דעת קהל (פופוליזם אנטי-ממסדי). לדוגמה, המפלגה הפופוליסטית שפרחה בארצות הברית בשנות ה-90 של המאה ה-19, הבטיחה "לעמוד נגד התאגידים" ו"להעמיד את הציבור בראש סדר העדיפויות", רטוריקה ששייכת לתחום הפופוליזם השמאלי. במקרים רבים, הפופוליזם ישתמש בפילוג קיים במדינה, יעודד אותו ויחריף אותו.
• מערכת מוסרית דיכוטומית של טוב ורע – הפופוליזם טוען כי "העם" הוא הומוגני – בעל סט מטרות אחד ומחזיק במערכת ערכים אחת. מאחר שבנרטיב הפופוליסטי "העם" הוא הגורם האותנטי היחידי, הרי שערכיו ומטרותיו הם היחידים המוסריים. תוקפם נובע מכך ש"העם" מחזיק בהם בזכות השכל הישר שלו או מרגיש שהם נכונים, והם אינם פתוחים לדיון או לערעור על בסיס טיעונים לוגיים או עובדות. לעומתם, הגורמים שאינם נמנים עם "העם" מחזיקים בערכים מנוגדים לערכי "העם", ועל כן אינם מוסריים. הם פועלים מתוך אינטרסים צרים ומונעים מ"העם" לממש את זכויותיו ולקבל את המגיע לו, ולכן "העם" מוכרח להיאבק בהם. ברטוריקה פופוליסטית מוקצנת, הגורמים שאינם נמנים עם "העם" ושלכאורה מחזיקים בערכים מנוגדים לו, יתויגו כ"אויבי העם".
• אנטי-אליטיזם – במקרים רבים, וגם כשמדובר בפופוליזם שאינו אנטי-ממסדי ביסודו, הרטוריקה הפופוליסטית תטען כי הגורמים שאינם נמנים עם "העם" הקימו קבוצות אליטה שהשתלטו על מוסדות השלטון, והשתלטות זו מאפשרת להם לקפח את "העם" ולשלול את זכויותיו. תפיסה זו מאפשרת לפופוליזם לתקוף כל מוסד שלטון, כולל הפרלמנט, הממשלה, מערכת המשפט, הצבא, המשטרה, ומערכת החינוך, וכן את אמצעי התקשורת והאקדמיה. הפופוליזם פועל כדי לשכנע את הציבור כי יש להוציא את השליטה מידי אותן אליטות לכאורה, ולהעבירה לידי "העם", כלומר לידי התנועה הפופוליסטית שמצהירה על עצמה שהיא מייצגת נאמנה את "העם". מרגע שאחד או יותר מהמוסדות הללו עובר לשליטה מלאה של התנועה הפופוליסטית, הרטוריקה כלפיו מתהפכת, ומאותו רגע הוא יסומן כידיד "העם". רטוריקה פופוליסטית מוקצנת עשויה להגדיר את האליטות האלה כ'דיפ סטייט' (Deep State), מדינה נסתרת בתוך מדינה. הכינוי עשוי להיות מופנה לבעלי תפקידים ציבוריים בכירים, משפטנים, אנשי אכיפת החוק ועיתונאים שצברו כוח למרות שלא נבחרו בבחירות דמוקרטיות, והם לכאורה משתמשים בכוח הזה כדי לנהל את המדינה, לנצל אותה לצורכיהם ולפגוע באינטרסים של "העם".

תנועה פופוליסטית מגייסת את תמיכת הציבור בכך שהיא מטפחת רגשות כאילו יש זהות בינה ובין "העם", וזאת באמצעות הטענה שהיא ורק היא מכירה בכך ש"העם" הוא הציבור האמיתי והאותנטי, מחזיקה בערכי "העם" ונכונה להילחם עבור האינטרסים שלו. במקביל היא טוענת לזהות בין כל תנועה שאינה שותפה פוליטית שלה ובין הגורמים שאינם נמנים עם "העם". לעיתים נוטה הפופוליזם להציע פתרונות פשטניים שאינם מסוגלים לטפל בבעיות מן השורש, ואלו עשויים לכלול נקיטת יד קשה נגד הגורמים שאינם נמנים עם "העם", צמצום זכויותיהם והגבלת כוחם.

את הפופוליזם ניתן למצוא הן במשטרים דיקטטוריים (שם הוא נועד לגייס תמיכה בעריץ), והן במשטרים דמוקרטיים (שם הוא נועד לקדם מועמדים בבחירות). הוא אינו מוגבל לימין או לשמאל, וניתן למצוא בו שימוש לכל אורך הקשת הפוליטית, כולל במרכז. זאת מאחר שפופוליזם אינו אידאולוגיה, אלא אוסף של טקטיקות שמטרתן לצבור ולשמר כוח פוליטי^{[דרוש מקור]}.

פופוליזם מכיל ופופוליזם מדיר

פופוליזם מכיל הוא פופוליזם שמבקש לכלול את "העם" המקופח לכאורה בחברה הכללית, ולהשוות את זכויותיו לאלו של האליטות המקפחת לכאורה. לעומתו, פופוליזם מדיר מבקש לכלול בחברה את "העם" בלבד, ולהדיר מתוכה את האליטות ואת הגורמים בחברה שלכאורה אינם נמנים עם "העם האמיתי".

הפערים בין פופוליזם מכיל לפופוליזם מדיר מתמקדים בשלושה היבטים:

• ההיבט החומרי – אופן החלוקה של משאבים כספיים ואחרים בין קבוצות בחברה. פופוליזם מכיל יטען ש"העם" הוא מקופח וסובל מאפליה מתמשכת, ויפעל לשוויון במשאבים המוקצים לו. פופוליזם מדיר יפעל למנוע מקבוצות מסוימות באוכלוסייה גישה למשאבים לאומיים, למשל משרות ותקציבי רווחה.
• ההיבט הפוליטי – מידת ההשתתפות והאותנטיות של הייצוג של קבוצות בחברה במערכת הפוליטית. במרבית המקרים, פופוליזם מכיל יטען ש"העם" אומנם בעל זכות בחירה, אבל דוכא פוליטית על ידי האליטות וסבל מהתעלמות, ולכן לא אימץ זהות פוליטית משל עצמו ואינו זוכה לייצוג הולם. פופוליזם מדיר יפעל כדי להחריג מהמשחק הפוליטי קבוצות באוכלוסייה שמוצגות כחיצוניות ל"עם", ובאופן הזה להגדיל את הכוח הפוליטי של העם, ויחד איתו של הגוף הפוליטי הפופוליסטי שמציג את עצמו כנציג האותנטי היחיד של "העם".
• ההיבט החברתי/סמלי – אופן ההגדרה של "העם". פופוליזם מדיר מגדיר את "העם" בלי להתייחס לקבוצות מסוימות בחברה, למאפיינים ולערכים שלהן. באופן הזה הוא מעודד את הדרת הקבוצות הללו מהחברה. בדומה, גם הגדרה של קבוצות אליטה-לכאורה מדירה אותן מהגדרת "העם". לעומת זאת, פופוליזם מכיל מגדיר את החברה באופן רחב, אך טוען שהקבוצות המקופחות שאותו הוא מייצג, "העם" האמיתי, הוחרגו מההגדרה החברתית ושיש לכלול אותן מחדש בהגדרה.

לכאורה, ניתן למצוא דמיון בין פופוליזם מכיל לבין מגוון אידאולוגיות פוליטיות של קבוצות מיעוט. מה שמייחד את הפופוליזם הוא הקיטוב שהוא מגדיר ומעודד בין שני 'מחנות' באוכלוסייה, שאחד מהם טהור והאחר דורסני, הראייה הפשטנית של כל אחד מהמחנות הללו כהומוגני ובעל מטרה משותפת, והאדרת התנועה הפופוליסטית כנציגה האותנטית היחידה של בני המחנה ה'טהור'.

סוגי פופוליזם

פופוליזם הוא סגנון פוליטי, ואינו אידאולוגיה^{[דרוש מקור]}. כיום נהוג להעריך את הסגנון הרטורי של תנועה פוליטית על הציר שבין אידיאליזם, סגנון שמתמקד בקידום תפיסות רעיוניות מסוימות, לבין פופוליזם, סגנון שמתמקד בדיכוטומיה בין אלו המחזיקים באידאולוגיה מסוימת ואלו שלא. עם זאת, הרטוריקה הפופוליסטית מתבססת על אידאולוגיה או אידאולוגיה-לכאורה, ועל בסיס זה נהוג להבחין בין שלושה סוגי פופוליזם:

• פופליזם ימני/תרבותי – הפונה אל רגשות לאומיים בקרב קבוצות תרבותיות, דתיות או אתניות בציבור, שמוגדרים כ"עם" האותנטי, ומציפות פחד וטינה כלפי קבוצות בעלות מאפיינים אחרים תרבותיים, דתיים או אתניים, שמוצגים כגורמים שאינם שייכים ל"עם" ומאיימים על הזהות ועל התרבות של "העם". במרבית המקרים, פופוליזם ימני נוטה להיות פופוליזם מדיר, שכן הוא קורא להחריג מהחברה את הגורמים החברתיים שלכאורה אינם שייכים לעם, ולחלוקת משאבים שמעדיפה את "העם האמיתי". פופוליזם ימני נפוץ, למשל, באירופה.
• פופוליזם שמאלי/סוציו-אקונומי – הפונה אל רגשות קיפוח סוציו-אקונומיים בקרב קבוצות בציבור, שמוגדרות כ"עם" האותנטי, ויוצא נגד קבוצות בעלות מאפיינים של אליטות עסקיות וכלכליות, שמוצגים כגורמים חיצוניים ל"עם" ששוללים מ"העם" את זכויותיו הכלכליות והמעמדיות. במרבית המקרים, פופוליזם שמאלי נוטה להיות פופוליזם מכיל, שכן הוא קורא להשוות את הזכויות הסוציו-אקונומיות של ציבורים שהוא מציג כמקופחים-לכאורה. פופוליזם שמאלי נפוץ יחסית במדינות אמריקה הלטינית.
• פופוליזם אנטי-ממסדי – הפונה אל רגשות קיפוח בקרב קבוצות בציבור, שמוגדרות כ"עם" האותנטי, ויוצא נגד פוליטיקאים בעמדה של כוח, בעלי משרות ציבוריות ומובילי דעת קהל, שהם לכאורה קבוצות אליטה מושחתות, אשר מונעות מאינטרסים צרים, ומשתמשות בכוחן הממסדי על מנת למנוע מ"העם" לקבל את הזכויות והמשאבים המגיעים לו. למרות שרטוריקה אנטי-ממסדית ואנטי-אליטות נפוצה מאוד גם בפופוליזם ימני וגם בפופוליזם שמאלי, היא מופיעה לפעמים גם כרטוריקה בפני עצמה, ולא בשילוב עם אידאולוגיה חברתית או סוציו-אקונומית.

היסטוריה

קריקטורה אנטי-פופוליסטית ממערכת הבחירות לנשיאות של 1896: המפלגה הפופוליסטית בדמות נחש שראשו, המועמד ויליאם ג'נינגס ברייאן, בולע את החמור המסמל את המפלגה הדמוקרטית.

בפסקה זו אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב בה וייתכן שמדובר במחקר מקורי. אנא שקלו לשפר את אמינות הפסקה באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפסקה בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. (21 במאי 2024)

הפופוליזם הוא סגנון רטורי מוכר במהלך ההיסטוריה. ספרטקוס, העבד המורד, שהנהיג את מרד העבדים נגד השליטים של רומא העתיקה, יכול להיחשב לפופוליסט מפורסם. כמו כן, המהפכה הצרפתית, אף על פי שהונהגה על ידי הצמרת האינטלקטואלית האמידה, יכולה גם כן להיחשב כמהלך פופוליסטי שננקט נגד האליטה השלטת למען החברה המקופחת.

בשלהי המאה ה-19 התחזקה בארצות הברית תנועה פופוליסטית על רקע מאבקים חברתיים בין פועלים בערים לבין חברות גדולות וכן איכרים רבים שזעמו על תאגידים גדולים. הקרקע לכך הייתה התחזקותם של הברונים השודדים שהפעילו קרטלים, מונופולים ומונופוסונים בתחומים רבים כמו אנרגיה, רכבות, בנקאות. פעילותם הייתה חוקית (טראסטים) עקב השפעתם הרבה על הממשלה ובתי המחוקקים, שכללה גם השפעה דרך הלוואות לממשלה. בשלהי תקופת הברונים חלשו שני אנשים – ג'יי. פי. מורגן וג'ון ד. רוקפלר על חלקים גדולים מכלכלת ארצות הברית. איכרי ארצות הברית (שהיו באותה עת חלק ניכר מהאוכלוסייה) נכנסו לחובות גדלים והולכים עקב ייקור הריבית על הלוואות וקיום מונופולים בתחומים כמו בנקאות, תובלה, זרעים ועוד. ב-1887 הקימו איכרים לבנים בדרום ארצות הברית את המפלגה הפופוליסטית שביקרה בחריפות את "הברונים השודדים" – המונופולים והטראסטים של צפון-מזרח ארצות הברית, הבנקים הגדולים, ראשי תאגידי הענק ובראשם תאגידי הרכבות, שהיו בעלי קרקעות חקלאיות רבות. ביקורתם נעה מטענות נגד הקפיטליזם ומדיניות תקן הזהב ועד תאוריות קונספירציה לפיהן עושים בעלי הממון יד אחת כנגד החקלאים. המפלגה פעלה רק עד 1908 וסופה שנטמעה במפלגה הדמוקרטית. עם זאת, בשעה שהייתה קיימת הייתה רבת השפעה במיוחד במדינות החקלאיות (צפון קרוליינה, אלבמה, ג'ורג'יה, טנסי, קולורדו, טקסס, קנזס, דקוטה הצפונית, איידהו, מינסוטה, איווה ונברסקה). כמו כן מדיניות התנועה הפופוליסטית השפיעה בצורה חזקה על המדיניות של שתי המפלגות הגדולות.

מתחרה מול התנועה הפופליסטית ומול כוחות רדיקליים כמו התנועה הקומוניסטית, הייתה התנועה הפרוגרסיבית שהציעה הצעות קונקרטיות להתמודד עם כוחם הרב של הברונים השודדים בכלכלה ובפוליטיקה. היו מספר ניסיונות להקים מפלגות פוליטיות פרוגרסיביות. כך למשל, ב-1912 הקים תיאודור רוזוולט מפלגה פרוגרסיבית. כשלא הצליח לזכות מחדש במועמדות המפלגה הרפובליקנית, והגיע רק למקום השני. כמה פרוגרסיבים אמריקאים התנגדו לדארוויניזם חברתי, והאמינו כי ניתן לתת מענה בעיות חברתיות כמו עוני, אלימות, מלחמת מעמדות וגזענות, באמצעות חינוך טוב יותר, סביבה נקייה יותר ומקומות עבודה יעילים ונעימים יותר. חברי התנועה הפרוגרסיבית חיו בעיקר בערים, נטו להיות בעלי השכלה גבוה יותר (באותה תקופה – קולג') והאמינו כי הממשלה יכולה להיות כלי שיסייע להביא שינוי. הצעות התנועה הפרוגרסיבית יצרו מוסדות וחוקים חדשים שהקטינו את כוחם של הברונים וכן יצרו מוסדות מדינה שיצרו רגולציה בתחומים רבים והסדירו את התחרות כך שזו תפחית את הסיכון למונופולים, תייצב את הכלכלה ותמנע פגיעות שונות בצרכנים. המוסדות והחוקים שהוקמו בהשפעת התנועה כללו - בחירות ישירות לסנאט (התיקון ה-17 לחוקת ארצות הברית), הנהגת פריימריז ישירים, מתן זכות בחירה לנשים (התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית), חקיקת חוקים נגד קרטלים ומונופולים - חוק ההגבלים העסקיים (אנטי-טרסט), מס הכנסה אישי, הקמת הפדרל ריזרב במטרה ליצור פיקוח על הבנקים ולמנוע "הדפסת כסף" על ידי בנקים וכדי להגביל "ריצה על הבנק", הגבלת ההגירה לארצות הברית, רגולציה על בטיחות של מזון תרופות (הקמת ה-מנהל המזון והתרופות האמריקאי, חיוב יצרנים לסמן באופן ברור מה מכילים מזונות ארוזים, פיקוח על תנאי הסניטציה במפעלי בשר, חיוב יצרני תרופות ברישיון, חיוב מרשם רופא לשם השגת רוב התרופות ועוד). התנועה הפרוגסיבית הצליחה כל כך עד כי היו לה נציגים בקרב חברי שתי המפלגות, ורבים מתוך הצעדים והמוסדות שלה (כמו פיקח על הבנקים, חובת סימון מזון, חוק הגבלים עסקיים ועוד) אומצו בהמשך על ידי רוב המדינות הדמוקרטיות הן במערב אירופה והן ברחבי העולם.

עם זאת מהלכים אלו לקחו זמן. בינתיים, השפעת הבנקים הגדולים על הממשלה הייתה עדיין גדולה, ומצבם של איכרים רבים עדיין היה רע, בשנות ה-1920 נוצרה בועה כלכלית ענקית. התפוצצות בועה זו יצרה את השפל הגדול שהחל ב-1929 והשפיע בצורה קשה מאד על כלכלות ארצות הברית וכלל העולם. השפל גרר בין היתר אבטלה בקנה מידה חסר-תקדים ותסכול מהשיטה הפוליטית והכלכלית, דבר שסייע לעליית תנועות קיצוניות באירופה כמו הפאשיזם והנאציזם. ניסיון אחר להתמודד עם המשבר היה קידום הרעיון של דמי אבטלה או ביטוח זמני למקרה של אבטלה במימון הממשלה. בשנות ה-30 של המאה ה-20, זכה בארצות הברית פרנקלין רוזוולט בנשיאות ארצות הברית וניהל מדיניות שנועדה להתמודד עם השפל הגדול. חלק מצעדיו כללו מדיניות פופוליסטית הכוללת תוכניות חברתיות וכלכליות, כגון תוכניות לפיתוח תעסוקה וכלים להורדת הפערים החברתיים והכלכליים. רוזוולט ניהל אפוא מדיניות חקלאית פופוליסטית שנועדה לסייע לחקלאים ולשפר את מצבם הכלכלי. חוקים כמו חוק הביטוח הלאומי בארצות הברית שחוקקו ב-1935 קידמו צעדים כמו דמי אבטלה וביטוח לאומי ברמה הפדרלית.

בארגנטינה, בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20, זכה חואן פרון בנשיאות ארגנטינה והעניק טיפול ותמיכה לשכבות העממיות במדינה. פרון ניהל מדיניות כלכלית פופוליסטית שכללה שורה של תוכניות חברתיות וכלכליות כמו תוכניות לפיתוח תעסוקה וצמצום הפערים החברתיים. הוא קידם אותן תוך מיקוד בתוצאות לטווח הקצר ותוך מינוי מקורבים לתפקידי מפתח, והתעלם מהשלכות ארוכות טווח בתחומי הגירעון והאינפלציה. התנועה שהקים מכונה פרוניזם.

בפרו, בשנות ה-80 של המאה ה-20, זכה אלאן גארסיה במרוץ לנשיאות פרו והכניס את מדינת פרו לתקופה של פופוליזם חברתי וכלכלי. גארסיה ניהל מדיניות כלכלית שכללה הגדלת משכורות, תוכניות להורדת הפערים החברתיים ופיתוח חברתי. הוא ניהל גם מדיניות חקלאית פופוליסטית המקדמת את זכויות החקלאים ושומרת על כך שהמזון יהיה זמין לאוכלוסייה הענייה.

פופוליזם במאה ה-21

הפופוליזם הפך נפוץ יותר ויותר בשנים האחרונות עם עלייתם של מנהיגים פופוליסטיים כמו דונלד טראמפ בארצות הברית, ויקטור אורבן בהונגריה, נרנדרה מודי בהודו וטאיפ ארדואן בטורקיה.

על פי מחקר של מכון טוני בלייר, במהלך עשרים השנים הראשונות של המאה ה-21 היו 33 מדינות שמנהיג פופוליסטי נבחר בהן בבחירות דמוקרטיות ועמד בראש המדינה במשך תקופה כלשהי. מתוכן 11 במזרח אירופה (פולין, הונגריה, צ'כיה, סלובקיה, סלובניה, רומניה, סרביה, בלרוס, בולגריה, מקדוניה), 9 באמריקה הלטינית (ברזיל, ארגנטינה, מקסיקו, ונצואלה, אקוודור, פרו, בוליביה, פרגוואי, ניקרגואה), 6 באזור אסיה-פסיפיק (יפן, הודו, סרי לנקה, הפיליפינים, טאיוואן, תאילנד), 3 בעולם המערבי (ארצות הברית, איטליה ויוון), 2 באפריקה (זמביה ודרום אפריקה), ו-2 במזרח התיכון (טורקיה וישראל).

מספר המדינות שבראשן עומד שליט פופוליסט זינק מ-4–8 מדינות בתחילת המאה לטווח חסר תקדים קודם לכן של 11–20 מדינות כאלו בו-זמנית. בשנים 2012–2013 ובשנת 2020 היה מספר המנהיגים מסוג זה בשיא של 19–20 מדינות. בשנת 2018 הנהיגו מנהיגים פופוליסטיים מדינות שייצרו קרוב לשליש מהתוצר הלאומי הגולמי העולמי. נכון לשנת 2023, נרשמה ירידה במספר הנהיגים הפופוליסטיים המכהנים, והיו 11 כאלו בשלטון: מטאוש מורבייצקי בפולין, ויקטור אורבן בהונגריה, אלכסנדר ווצ'יץ' בסרביה, אלכסנדר לוקשנקו בבלרוס, אנדרס אוברדור במקסיקו, ניקולאס מדורו בוונצואלה, דניאל אורטגה בניקרגואה, נרנדרה מודי בהודו, ג'ורג'ה מלוני באיטליה, טאיפ ארדואן בטורקיה, ובנימין נתניהו בישראל. הירידה הזאת עלולה להיות זמנית, שכן במדינות שבהן נבחרו בעבר מנהיגים פופוליסטיים, יש נטייה לבחור בהם שוב.

מבחינת הנרטיב הפופוליסטי, בתחילת המאה ה-21 כ-67% מהמשטרים הפופוליסטיים נקטו בנרטיב אנטי-ממסדי. העלייה החדה בפופוליזם בשנים שלאחר מכן הייתה בעיקר בנרטיבים התרבותי/ימני והסוציו-אקונומי/שמאלי, וכל אחד מהם היה הנרטיב העיקרי של כ-40% מהמשטרים הפופוליסטיים. לקראת שנות העשרים של המאה, הנרטיב התרבותי/ימני הפך להיות הנפוץ ביותר, ונוקטים בו כ-65% מהמשטרים הפופוליסטיים המכהנים.

השלכות של שלטון פופוליסטי

פופוליזם וליברליזם

הליברליזם, בהיותו אידאולוגיה המאדירה את הפרט, דוחק זהויות קבוצתיות (כגון זהות לאומית), ומאפשר הקצנה של דעות אנטי-פטריוטיות ואנטי לאומיות. את הווקום הזהותי מנצל ההפופוליזם, שמעלה על נס את "העם" ואת ערכיו. בכך הוא מבסס את התפיסה שיש ערכים אחידים, שהם הנכונים והמוסריים, ושכל מיעוט שאינו מחזיק בהם אינו מוסרי ואינו נמנה עם "העם". כלומר, בנרטיב הפופוליסטי מיעוט בעל דעות שונות אינו קול לגיטימי, ולכן אינו זכאי לשוויון זכויות או להגנה של החוק. תפיסה זו מנוגדת לתפיסה הליברלית, שמכירה בחברה רבגונית והטרוגנית, שבה כל קבוצה יכולה לחיות את חייה כרצונה, לפי אמונתה וערכיה. כתוצאה מכך, תנועות פופוליסטיות – מהשמאל ומהימין כאחד – הן במקרים רבים אנטי-ליברליות, לפחות כלפי קבוצות אוכלוסייה מסוימות, ותחת שלטון פופוליסטי יש שחיקה הדרגתית של זכויות ליברליות. בהתאם, משטרים של פופוליזם ימני נוטים להתנגד לחוקה, שמעגנת את זכויות המיעוט גם כאשר המיעוט אינו נמצא בשלטון, ונוטים להעלות על נס אידאולוגיה של רובנות.

פופוליזם ודמוקרטיה

מערכת היחסים של פופוליזם עם דמוקרטיה היא מורכבת. הפופוליזם יכול לשגשג ולהיות אפקטיבי גם תחת מערכת משטר דמוקרטית. כאשר תנועה פופוליסטית עולה לשלטון, היא בדרך כלל אינה ממהרת לבטל את המשטר הדמוקרטי, מפני שהרעיון של שלטון העם משתלב טוב עם רטוריקת "העם" של הפופוליזם. עם זאת, המנגנונים הדמוקרטיים נוטים להישחק כאשר גורמים פופוליסטיים עולים לשלטון, וזאת משתי סיבות עיקריות:

סיבה אחת היא שהפופוליזם מעורר חיכוך חברתי בין "העם" לבין המיעוטים שאינם נמנים עם "העם", ובהתאם מפלג את העם בין תמיכה נלהבת במנהיג הפופוליסט לבין התנגדות נחרצת לו. בכך נמנעת אפשרות של קואליציה שהמיעוטים שותפים בה, ונוצרת לגיטימיות ציבורית למשטר שמבוסס על עריצות הרוב. תפקיד עריצות הרוב הוא לאפשר ל"עם" לזכות מחדש בזכויות ובמשאבים שלכאורה נגזלו ממנו שלא כדין.

הסיבה האחרת היא שהפופוליזם נוטה לתקוף את מוסדות השלטון שלכאורה נשלטים על ידי אליטות בעלות אינטרס צר, ויוצר לגיטימציה ציבורית להחלשתם. בכך נוצר לעיתים קרובות כרסום במעמדם ובכוחם של מוסדות שיוצרים ויסותים ובקרות דמוקרטיים, כגון התקשורת החופשית, מוסדות מחקר עצמאיים ומערכת המשפט. תחת רטוריקה פופוליסטית, תקשורת שקוראת תגר על התפיסות הפופוליסטיות היא "אויבת העם", ומערכת משפט שהיא ליברלית מדי היא "לא מוסרית" ופוגעת ב"עם" ובזכויותיו. הפופוליזם מעלה על נס את ההחלשה הזאת, כתהליך של איזון בריא שמחזיר את כוח ההחלטה והשלטון ל"עם", ורואה בבחירות את המנגנון הדמוקרטי הלגיטימי היחיד, ויוצאת נגד המנגנונים הדמוקרטיים האחרים כגון חופש הביטוי, חופש המידע, חופש ההפגנה, ועיגון זכויות המיעוט בחוקה שנדרש רוב מיוחס כדי לשנותה.

במקרה שהתנועה הפופוליסטית מאבדת את תמיכת רוב הציבור או מבקשת לשמר את כוחה ומעמדה, גם הבחירות מתחילות להיתפס כמנגנון שמונע מ"העם" להחזיק בשלטון ש"מגיע לו" ולשמר את זכויותיו "הטבעיות", ולכן במשטרים פופוליסטיים מסוימים ניכרת גם ירידה בחופש ובהוגנות הבחירות, והירידה הזאת מעמיקה ככל שתקופת השלטון הפופוליסטי מתארכת. כתוצאה מכל התופעות המפורטות לעיל, כאשר תנועה פופוליסטית עולה לשלטון וצוברת כוח פוליטי רב יחסית למשך תקופה ארוכה יחסית, היא עלולה בהדרגה להפוך מדינה דמוקרטית לדמוקרטיה חלולה.

השחיקה של מנגנוני הדמוקרטיה מתרחשת במידה דומה גם תחת שלטון פופוליסטי ימני וגם תחת שלטון פופוליסטי שמאלי.

השלכות כלכליות של שלטון פופוליסטי

על פי מחקר של מכון קיל למחקר כלכלי בינלאומי שהשווה מדדים כלכליים במדינות שיש ושאין בהן שלטון פופוליסטי, במהלך תקופה של שלטון פופוליסטי ניכרת מגמה של הרעה יחסית במצב הכלכלי, ולמרות שהפופוליזם מצהיר שהוא ייטיב עם "העם", בפועל מצבו הכלכלי של האינדיבידואל מורע. ההשפעה היא מיידית אך הדרגתית, ומחריפה ככל שתקופת השלטון הפופוליסטי מתארכת. בכלל זה, הן במשטרים פופוליסטיים ימניים והן במשטרים פופליסטיים שמאליים ניכרת הרעה במגמת השינוי בתוצר הלאומי הגולמי, ביחס חוב לתוצר ובצריכה הפרטית, ויש עליית מכסים.

במשטרים פופוליסטיים שמאליים ניכר שיפור מסוים בשוויוניות (לפי מדד ג'יני ולפי שיעור ההשתתפות בכוח העבודה) ולעומת זאת עלייה באינפלציה וירידה ברמת האינטגרציה עם המערכת הפיננסית הבינלאומית, השלכות שאינן ניכרות בפופוליזם ימני.

ראו גם

• אד פופולום
• אוכלוקרטיה
• אופורטוניזם
• אליטיזם
• דמגוגיה
• פופוליזם ימני ופופוליזם שמאלי
• פוליטיקה של פוסט-אמת
• פופולארים
• רובנות

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פופוליזם בוויקישיתוף

• דני פילק, אנחנו העם (אתם לא!): פופוליזם מכיל ופופוליזם מדיר בישראל, עיונים בתקומת ישראל – המאסף 20, מכון בן-גוריון, 2010, עמ' 28–48
• עמיחי כהן ויניב רוזנאי, פופוליזם והדמוקרטיה החוקתית בישראל, עיוני משפט מ"ד, אוניברסיטת תל אביב, 2021, עמ' 87–169
• אילן סבן, פופוליזם בישראל ותגובת הנגד הפוליטית כלפי מערכת המשפט, קריאות ישראליות 2, האוניברסיטה הפתוחה, יוני 2022
• ליברליזם, פאשיזם ופופוליזם במצבי חירום: אבחנות והבחנות לנוכח משבר הקורונה, סרטון בערוץ "מכון ואן ליר", באתר יוטיוב (אסף שגיב)
• ריינהרד ג. הייניש ועוד, Handbook on Political Populism (International Studies on Populism), 2017 Mazzoleni, Nomos-Verlag 2017, ISBN 978-3-8487-2534-2
• Cristobal Rovira Kaltwasser et Al., The Oxford Handbook of Populism, 2017, Oxford University Press, ISBN 978-0-19-880356-0
• דני פילק, מי מפחד מפופוליזם, באתר פיגומים
• פופוליזם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אביטל סיקרון, רגשות בשירות הפופוליזם, מכון ון ליר בירושלים, 1 במאי 2024
• אבישי גרינצייג, ‏פופוליסטית או פלורליסטית: פרופ' עמיחי כהן על המתח החוקתי בארץ, באתר גלובס, 4 באוקטובר 2020
• פופוליזם, דף שער בספרייה הלאומית
• איפה אתם חיים? | פרק 6: עליית הפופוליזם במערב, סרטון בערוץ "רלוונט", באתר יוטיוב
• התיקון | איך מנצחים פופוליזם, סרטון בערוץ "רלוונט", באתר יוטיוב
• חיות כיס, פרק 303: עידן הפופוליזם - סיכום ביניים, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 13 בנובמבר 2024