באקו
באקוּ (באזרית: ⓘ?) היא בירת אזרבייג'ן והגדולה שבעריה של הרפובליקה האזרית. העיר נמצאת על גדתו הדרומית של חצי האי אפשרון (Abşeron), בצדו המערבי של הים הכספי. אוכלוסיית העיר מונה כ-2.43 מיליון בני אדם (2023), וכ-5.1 מיליון במטרופולין (2020).
| |||
 | |||
| פוטומונטז' של באקו | |||
| מדינה |
 אזרבייג'ן | ||
|---|---|---|---|
| ראש העיר | הג'יבאלה אבוטליבוב | ||
| שפה רשמית |
אזרית  | ||
| תאריך ייסוד |
המאה ה־1 | ||
| שטח | 260 קמ"ר | ||
| גובה | 28- מטרים | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ בעיר | 2,432,304[1] (2023) | ||
| ‑ במטרופולין | 5,105,200 (2020) | ||
| ‑ צפיפות | 7,830.76 נפש לקמ"ר (2013) | ||
| קואורדינטות | 40°22′0″N 49°50′0″E / 40.36667°N 49.83333°E | ||
| אזור זמן | UTC +4 | ||
| http://www.bakucity.az/ | |||
  | |||
מרבית תושבי באקו הם מוסלמים.
מקור השם עריכה
ישנה הנחה שמקור השם באקו הוא במילה הפרסית "באח קו" (הר האלוהים). לפי סברה אחרת, מקור השם הוא במילה הפרסית "באד כובה" (מוכה הרוחות, باد کوبه), שם המתאר את הרוחות החזקות הנושבות באזור כתוצאה ממפגש בין רוח צפונית קרה מהים הכספי (Khazri) ורוח דרומית חמה (Gilavar) ומכאן כינויה "עיר הרוחות".
היסטוריה עריכה
במקום שבו נמצאת באקו קיים יישוב החל מהאלף הראשון לפני הספירה. עדויות כתובות על יישוב במקום קיימות החל מהמאה השישית לספירה. בבאקו נמצא מקדש האש - מקדש בעל חשיבות רבה בדת זרטוסטרה, שהייתה נפוצה באזור עד אמצע המאה השישית. במשך רוב שנות קיומה הייתה באקו בשליטה פרסית. לאחר שרעידת אדמה החריבה את הערים שמאקה ושירואנשה במאה ה-12, הפך אשיטן הראשון את באקו לבירת האזור. בשנת 1501 צר על העיר השאה הפרסי אסמאעיל הראשון. בגלל התנגדותם העזה של התושבים, הצליח לכבוש את העיר רק לאחר שהרס את חומותיה.
יורשו של איסמעיל טחמסיב צירף את באקו סופית לפרס וסילק את שושלת שירוונשה מהשלטון. בשנת 1723 כבשו הרוסים את באקו בפעם הראשונה, ואלה התחילו להפיק נפט משדותיה הרבים כמעט מיד, אך ב-1735, בעקבות הסכם גנג'ה, נאלצו הרוסים לסגת. האימפריה הפרסית התחילה להתפרק לאחר מותו של נדיר שאה, ובבאקו הוכרזה הקמת חאנת באקו העצמאית, שבראשה עמד מירזה מוחמד חאן. בשנת 1795 לאחר תהפוכת השלטון בפרס ועליית בית קאג'אר הגיעו הפרסים שוב, לפי פקודתו של השאה אגה מוחמד חאן, והרסו את באקו ואת חאנת באקו.
הרוסים שראו את חולשת פרס החלו בתוכנית כיבוש הקווקז מפרס, ואחר כך גם מטורקיה. ב-1796 הגיע הצבא הרוסי לבאקו, לפי הוראה מיקטרינה השנייה בשנתה האחרונה בפיקודו של ולריאן זובוב - וכבש אותה. הצאר פאבל, שעלה לשלטון באותה שנה, התנגד לתוקפנות כלפי פרס ופקד על הצבא לסגת ב-1797. לאחר שעלה אלכסנדר הראשון לשלטון ברוסיה, חזר למדיניות סבתו ופקד על הצבא, בראשות פאבל ציציאנוב, להמשיך בכיבוש הקווקז ובאקו. ב-1806 נכנעה באקו ומושלה ברח לפרס, מאחר שבפעם הראשונה שבה דרשו ממנו הרוסים להיכנע ולמסור את מפתחות העיר, רימה אותם וציווה לרצוח את ציציאנוב. המלחמה הסתיימה בשנת 1813 ובמסגרת הסכם שנחתם העיר עברה לשליטה רוסית.
בין 1917 ל-1918 עברה באקו ידיים מספר פעמים, עד שהוכרזה ב-1918 כבירת הרפובליקה הדמוקרטית של אזרבייג'ן. ב-1920 הגיע הצבא האדום לעיר והכריח את תומכי העצמאות להיכנע, ובאקו הוכרזה כבירת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אזרבייג'ן.
בינואר 1990 אירעו בעיר מהומות המוניות. כדי להשיב את השליטה על העיר הורה מיכאיל גורבצ'וב להכניס לתוכה כוחות צבא. במהלך מספר ימים נהרגו כמה מאות אזרחים מתושבי העיר.
בשנת 2000 הוכרזה העיר העתיקה של באקו כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו.
מבנה העיר עריכה
העיר מחולקת לשלושה חלקים:
- העיר העתיקה (İçəri Şəhər - "העיר הפנימית") - שוכנת במרכזה של באקו ומוקפת חומה. ידועה במגדל העלמה מן המאה ה-11 ובמסגד דג'ומה.
- העיר החדשה - נבנתה לאחר גילוי נפט באזור.
- העיר הסובייטית.
באקו היא עיר הבירה הנמוכה בעולם וגובהה 28 מטר מתחת לפני הים.
כלכלה עריכה
עיקר כלכלתה של באקו מתבססת על הנפט ומוצריו. החל מהמאה ה-8 היה ידוע על קיומו של נפט באזור, וכבר במאה ה-15 השתמשו בנפט לתאורה. שאיבת נפט מסחרית החלה בשנת 1872. עד סוף המאה ה-20 מוצו מרבית מרבצי הנפט של האזור.
באקו הגישה את מועמדותה לאירוח משחקי הקיץ האולימפיים במסגרת המכרזים האולימפיים ל-2016 ול-2020, אך לא הצליחה לעלות לשלבי הגמר של המכרזים.
באקו נבחרה לארח ב-2015 את הטורניר הראשון של משחקי אירופה, שמתקיים אחת ל-4 שנים בדומה לאולימפיאדה אך יהיה פתוח רק למדינות החברות בהתאחדויות הספורט באירופה.
באקו אירחה את אירוויזיון 2012.
באקו מארחת מדיי שנה את מרוץ הפורמולה 1 היוקרתי.
רכבת תחתית עריכה
הרכבת התחתית של באקו נפתחה לציבור ב-1967. מערכת הרכבות מורכבת משני קווים ראשיים: קו אדום שאורכו 19 ק"מ וקו ירוק. כיום, יש לרכבת 23 תחנות והאורך הכללי של כל הקווים הוא 34.6 ק"מ. כל המסלול הוא תת-קרקעי. בחמש השנים 2008 - 2013 נסעו ברכבת כ-170 מיליון אנשים.
ערים תאומות עריכה
לבאקו 16 ערים תאומות:
עמאן, ירדן
בצרה, בצרה, עיראק
בורדו, צרפת
דקאר, סנגל
הונולולו, הוואי, ארצות הברית- יוסטון, טקסס, ארצות הברית
איסטנבול, טורקיה- איזמיר, טורקיה
ג'דה, ערב הסעודית- קוניה, טורקיה
מיינץ, ריינלנד-פפאלץ, גרמניה
נאפולי, איטליה
סרייבו, בוסניה והרצגובינה
סנקט פטרבורג, רוסיה
תבריז, איראן
וונג טאו, וייטנאם
חיפה, ישראל
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של באקו (באזרית)- באקו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אלדד בק, מעושרת: באקו שלא הכרתם, באתר ynet, 24 בפברואר 2015
- רועי שושן, בין עבר סובייטי לקלאסיקה אירופית: ביקור בדיקטטורה הנאורה של אזרבייג'ן, באתר וואלה!, 14 בינואר 2016
- רז ישראלי, באקו, אזרבייג'ן: הרפתקה בעולם אחר, באתר nrg, 17 בינואר 2016
- אור שקדי, באקו, אזרבייג'ן: כשמערב אסיה מקבל טוויסט מערבי, באתר וואלה!, 28 באפריל 2019
- באקו, אזרבייג'ן: מידע רחב על עיר הבירה מהפורטל המקיף על אזרבייג'ן
באקו (אזרבייג'ן), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים עריכה
| דירוג | שם | מחוז | אוכלוסייה | דירוג | שם | מחוז | אוכלוסייה | ||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 סומגאיט | |||||||||
| 1 | באקו | אפשרון | 2,150,800 | 11 | חאצ'מאז | חאצ'מאז | 64,800 | .jpg) גנג'ה  מינגצ'ביר | |
| 2 | סומגאיט | אפשרון | 325,200 | 12 | אגדם | אגדם | 59,800 | ||
| 3 | גנג'ה | חוג'אלי | 323,000 | 13 | ג'לאליבד | ג'לאליבד | 56,400 | ||
| 4 | מינגצ'ביר | מינגצ'ביר | 99,700 | 14 | סטפנקרט | נגורנו קרבאך | 55,100 | ||
| 5 | לנצ'ראן | לנצ'ראן | 85,300 | 15 | אגחבדי | אגחבדי | 46,900 | ||
| 6 | שירוואן | שירוואן | 80,900 | 16 | שמאחי | שמאחי | 43,700 | ||
| 7 | נחצ'יבאן | נחצ'יבאן | 78,300 | 17 | פיזולי | פיזולי | 42,000 | ||
| 8 | שמקיר | שמקיר | 69,600 | 18 | סאליאן | סאליאן | 41,300 | ||
| 9 | שקי | שקי | 66,400 | 19 | ברדה | ברדה | 38,600 | ||
| 10 | ייבלאח | ייבלאח | 66,300 | 20 | נפטצ'אלה | נפטצ'אלה | 38,200 | ||