גריגורי דנילבסקי

סופר ,פובליציסט ומתרגם רוסי יליד אוקראינה

גריגורי פטרוביץ' דנילבסקירוסית:Григо́рий Петро́вич Даниле́вский, ‏ 6 באפריל - לפי לוח השנה הגרגוריאני 18 באפריל 1829 דנילובקה, נפת איזיום, פלך סלובודסקאיה או חרקוב, אוקראינה, האימפריה הרוסית - 14 בדצמבר - לפי לוח השנה הגרגוריאני 26 בדצמבר 1890 סנקט פטרבורג, רוסיה) היה סופר רוסי יליד אוקראינה, פובליציסט, מתרגם, היסטוריון, אתנוגרף ופקיד בכיר, שהתפרסם בכתיבת רומנים, בעיקר היסטוריים. אחרי שנת 1881 היה העורך הראשי של העיתון הממשלתי "פרביטלסטבני וסטניק". היה עורך דין בהכשרתו. ידועים יותר היו רומנים שלו "פליטים ברוסיה החדשה" (1862) ,"הנסיכה טרקנובה" (1882)ת "השנה השחורה". היה חבר בחברה הגאוגרפית הרוסית.

גריגורי דנילבסקי
Григо́рий Петро́вич Даниле́вский
תמונה שפורסמה בספר שלו בתרגום לאנגלית בשנת 1891
תמונה שפורסמה בספר שלו בתרגום לאנגלית בשנת 1891
לידה 14 באפריל 1829 (יוליאני)
דנילובו, נפת איזיום, פלך סלובודסקאיה (חרקוב), אוקראינה, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 6 בדצמבר 1890 (יוליאני) (בגיל 61) עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק סופר, מתרגם, פובליציסט, עורך דין עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת סנקט פטרבורג עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה רוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה רומן, מסה, נובלה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

ילדות וצעירותעריכה

גריגורי דנילבסקי נולד בשנת 1829 בכפר דנילובקה בפלך סלובודסקאיה אוקראינה (חרקוב) באימפריה הרוסית במשפחת בעלי אחוזה ממוצא קוזקי. אביו, פיוטר דנילבסקי, היה קצין לשעבר ונפטר כשהילד היה בן 10. האם, קתרינה לבית קופצ'ינוב, בוגרת המכון לבנות האצולה בחרקוב, נקראה אחרי נישואיה השניים איוואנצ'ינה-פיסרבה. לפי מסורת המשפחה, ולפי תעודות, מייסד המשפחה, בניל בנילוב, התכבד בשנת 1709 לארח בביתו את הצאר פיוטר הגדול בדרכו מאזוב לפולטבה. בת דודה של דנילבסקי, אפרוסינה אוסיפובנה דנילבסקאיה הייתה סבתו של המשורר ולדימיר מאיאקובסקי.

 
תמונה של הסופר בשנת 1844

עד שנת 1841 התחנך בבית עם מורים פרטיים. אחר כך למד במכון לבני אצולה במוסקבה והחל משנת 1846 עשה לימודי משפטים באוניברסיטת סנקט פטרבורג. התחיל את הקריירה בעיתונאי בעיתונים Иллюстрация ("איליוסטראציה" - בתרגום:"האיור"), Звездочка (זבזדוצ'קה, בתרגום:כוכבית), וב "Ведомости Санкт-Петербургской городской полиции" (ויידומוסטי סנקט פטרבורגסקוי גורודסקוי פוליצי - ביטאון משטרת סנקט פטרבורג}.

ב4 במאי (22 במאי) 1849 נעצר דנילבסקי בטעות (כנראה בגלל קרבת שמו לזה של ניקולאי דנילבסקי) בחשד שפקד את החוג החתרני של מיכאיל פטרשבסקי והוחזק במעצר בצינוק מבודד במבצר פיוטר ופבל עד 10 ביולי (22 ביולי) כששוחרר מחוסר ראיות. היה למשך תקופה במעקב המשטרה. אחרי שבשנת 1850 סיים את לימודי המשפטים בתואר "קנדידט" ועם מדליית כסף בתחרות על חיבור בנושא "על פושקין וקרילוב" עבד דנילבסקי במשרד החינוך הרוסי. כתב במגזינים בתחומים שונים. ב-1851 פרסם קובץ שירים "שירים מקרים", פגש את ניקולאי גוגול אותו נטה לחקות בכתיבה במידה מסוימת. ב-1852 סינגר על גוגול בעת פולמוס ספרותי.

המשך הקריירהעריכה

בשנים 1850–1857 עבד דנילבסקי כפקיד בכיר במשרד החינוך הרוסי ולעיתים נשלח לסיורים מטעם המשרד, אחד מהם בארכיבים של מנזרי הדרום. ב-1856 נמנה עם הסופרים שנשלחו על ידי הדוכס הגדול קונסטנטין ניוקלאייביץ' לחקור אזורי ספר שונים של רוסיה. דנילבסקי נדרש לערוך תיאור של הים אזוב ושפך הדון.

בשנת 1857 פרש לאחוזותיו באוקראינה, הכיהן בחרקוב כחבר בוועד לשיפור תנאי המחיה של האיכרים הצמיתים, מאוחר יותר כחבר במועצת המכללה המקומית, חבר במועצה המחוזית (גלאסני) ובהנהלת האספה של גוברניית חרקוב, שופט לשם כבוד. השתתף במשלת ה"זמסטבו" לפטרבורג. בשנת 1868 התקבל ללשכת עורכי הדין של מחוז חרקוב וכעבור זמן קצר התקבל במשרת סגן העורך הראשי של "ביטאון הממשלה" . החל מ-1881 התמנה לעורך הראשי שלו ובמקביל כחבר במועצת המנהלה הראשית לעיתונות. דנילבסקי נפטר בסנקט פטרבטרג בדצמבר 1890 . החל מ-1864 התגורר בדירה שכורה בנבסקי פרוספקט בבית מספר 71. הובא לקבורה בכפר פרישיב, כיום בנפת בלקלייב, מחוז חרקוב.

הפעילות הספרותיתעריכה

את פעילותו הספרותית התחיל דנילבסקי בגיל 177 על ידי פרסום שירו הראשון. בירחון של אוסיפ סנקובסקי "ספרייה לקריאה" הופיע שירו בהשראת ההווי המקסיקני "גוואיה-ליר" (1849), ואחר כך המשיך לפרסם באותו מגזין יצירתו הספרותית החשובה הראשונה הייתה סדרת ספורים בהשראת המסורת והחיים של תושבי אוקראינה, שנקבצו בשנת 1854 בספר "בני פלך סולובודסקאיה" ("סלובוז'אנה"). הרומן הראשון שלו "פיליטים ברוסיה החדשה " ("בגלייה ב נובורוסיאי"), שפורסם בשנת 1862 בשם העט ד. סקוורונסקי, והביא לו הצלחה גדולה. כתב אחר כך "חזרת הפליטים" ("בגלייה וורטיליס") (1863) ו"מקומות חדשים" (נובייה מסטא") (1867) . ספרים אלה הרכיבו טרילוגיה על יישובו של ערבות אוקראינה על ידי צמיתים בורחים.ב-1868 פרסם דנילבסקי את הסיפור "החיים בעוד מאה שנה", סיפור מדע בדיוני על החיים בשנת 1968. ביצירה זו חיקה דנילבסקי את ז'ול ורן ומתאר עולם שבו יש אספקה עירונית מרכזית של מים, חשמל והסקה, תרגומים סימולטניים של מופעים בטלפון, מסילת ברזל תת-קרקעית בין אנגליה לצרפת, ים מלאכותי הממלא את מקומו של מדבר סהרה. וכו'.

בעשורים הבאים פרסם דנילבסקי ספרים בעיתונים "וסטניק ייברופי" (הגזטה של אירופה") ו"רוסקאיה מיסל" (המחשבה הרוסית). אחרי הפסקה ארוכה, ב-1874 הופיע הספר "הגל התשיעי" (דוויאטי ואל) על המאבק בין שמרנים לרפורמיסטים בשנות ה-1860. הספר כלל חומר אוטוביוגרפי ומתח בקורת על מנהגי המנזרים. הוא היה האחרון שבספרי הבקורת חברתית של דנילבסקי.

סדרת ספריו ההיסטוריים התחילה עם הנובלה "פוטיומקין על הדנובה" (1878). הרומן "מירוביץ'" דן בגורל הטרגי של הצאר-ילד המודח, איוואן אנטונוביץ' ועל הניסיון הכושל של הלוטננט ואסילי מירוביץ' לשחרר אותו מן המבצר שליסלבורג. הספר נאסר לפרסום על ידי הצנזורה למשך ארבע שנים והורשה להופיע רק בשנת 1879 כשעורר סנסציה. לדעתה של החוקרת איזבל פלורנס הפגוד זה היה הרומן הטוב ביותר של דנילבסקי, על אף החופשיות הרבה מדי שבה תיאר את הווי התקופה ההיסטורית. ב-1880 פרסם את "מסע להודו בימי פיוטר" (נה אינדיו פרי פטרה), ב-1883 את "הנסיכה טרקנובה" - על אישה טענה שהיא בתה של הקיסרית יליזבטה, "מוסקבה השרופה" ("סוז'ז'ננאיה מוסקבה" ) (1886) על פלישת נפוליאון לרוסיה בשנת 1812, "השנה השחורה" (צ'ורני גוד") (1888) על המרד של ימליאן פוגצ'וב ושורה של סיפורים קצרים. לדברי ד. מירסקי רומנים אלה היו "אופנתיים ביותר" והתקבלו יפה על ידי הציבור הפחות מתוחכם, בעוד אנשי האליטה המתקדמת התייחסו אליהם בזלזול. "מוסקבה השרופה " דורגה כפחות מוצלח, במיוחד כשנמצא בתחרות לא לעניין עם "מלחמה ושלום של לב טולסטוי. עם זאת, לפי דן אונגוריאנו, "על אף חוסר השלמות הקונצפטואלית והאמנותית, הרומנים של דנילבסקי נשארים בין מיטב הפרוזה ההיסטורית של תקופתו"

חייו הפרטייםעריכה

דנילבסקי התחתן בשנת 1857 עם יוליה יגורובנה זמיאטינה, בת של בעל אחוזה שכנה, הקפטן זמיאטין. חתונתם נחגגה בכנסיית פוקרובסקיה בכפר דמיטרייבקה בנפת איזיומסק. לזוג נולדה בת, אלכסנדרה. בשנת 1904 היא נסעה לספרד להבראה בגלל מחלת ראות והתחתנה שם עם הקצין הספרדי רודריגז, לימים קולונל בצבא הספרדי. בימי מלחמת האזרחים בספרד פגש אותה "הגנרלית רודריגז") הסופר והעיתונאי הרוסי מיכאיל קולצוב הוא הזכיר גם את בנותיה, יוליה וילנה, שעבדו בשליחות מסחר סובייטית.

פרסים ואותות הוקרהעריכה

  • 1868 - הפרס אובארוב (הפרס הקטן) על ספרו "מסיפוריה העתיקים של אוקראינה"
  • התמנה יועץ סתרים.

הנצחהעריכה

  • 1962 - הוקם פסל לזכרו בכפר הולדתו, דנילובקה - אז באוקראינה הסובייטית

מבחר כתביועריכה

  • 1853 Слобожане בני פלך סלובודסקיה (קובץ סיפורים ומסות), 1853;
  • Полтавская старина, 1856; (סיפור עתיק מפוטבה)
  • 1862 - Беглые в Новороссии (פליטים ברוסיה החדשה) ו Воля (שחרור) פורסם בעיתון " ורמיה" וБеглые воротились (הפליטים שבו לגבולם) (1862, גליונות 1–2 וגיליונות 1–3 של שנת 1863)(הרצון) ,
  • Жизнь через сто лет, 1868; (החיים בעוד מאה שנה)
  • Новые места, 1867; (מקומות חדשים)
  • Девятый вал, 1874; (הגל התשיעי)
  • Мирович, 1879; (מירוביץ')
  • Княжна Тараканова, 1882; (הנסיכה טרקנובה)
  • Сожжённая Москва, 1886; (מוסקבה החרוכה)
  • 1889-1888 Чёрный год (השנה השחורה) ( מרד פוגצ'וב - Пугачёвщина ),
  • 1892 Царевич Алексей (הצרביץ' אלכסיי) (בלתי נגמר), הופיע ב־1892 אחרי מות המחבר

זיכרונותעריכה

תרגומיםעריכה

מאנגלית:
מפולנית:
מיצירות אדם מיצקייביץ'

לקריאה נוספתעריכה

  • sabel Florence Hapgood, A Survey of Russian Literature, with Selections (Chautauqua Press, 1902), p. 230.
  • Dan Ungurianu, Plotting History: The Russian Historical Novel in the Imperial Age (University of Wisconsin Press, 2007: ISBN 0-299-22500-3), p. 128.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא גריגורי דנילבסקי בוויקישיתוף