פתיחת התפריט הראשי
דגבון - מקום מושבם של אנשי הדגומבה

אנשי הדגומבה (Dagomba) הם קבוצה אתנית השוכנת בעיקרה בצפון גאנה. אוכלוסיית שבט הדגומבה מונה כ-1,215,000 חברים בגאנה, ועוד כ-11,000 חברים נוספים בטוגו. השטח שנחשב למולדת השבט נקרא דגבון (Dagbon) והוא כולל כ-20 אלף קילומטרים ריבועיים. רובו של השטח נמצא כיום במדינת גאנה, במחוז הצפוני שבצפון גאנה, בסוואנה הדלילה דרומית לחגורת סאהל. שפת הדיבור העיקרית של השבט היא דגבני (Dagbani) שהיא אחת משפות גור (Gur). גור היא קטגוריה של שפות המכילה כ-70 שפות בעלות מקור זהה, הנפוצות כיום במדינות: בורקינה פאסו, מאלי, חוף השנהב, גאנה, טוגו, בנין, ניז'ר וניגריה.[1] הדת העיקרית של אנשי הדגומבה היא האסלאם (כ-77% מאנשי השבט) אך קיים מיעוט נוצרי (22%) ומיעוט שאינו מונותאיסטי אצלו קיימת אמונה בדתות אתניות (1%).[2]

היסטוריהעריכה

על פי המסורת, ההיסטוריה של דגומבה מתחילה באגדה הקרויה "טוהזי (Tohazie)" שבתרגום חופשי נקראת "הצייד האדום".[3] על פי האמונה טוהזי היה לוחם גדול וצייד. במהלך מסע צייד טוהזי הגיע לכפר קטן שם פגש גברת זקנה. הגברת הזקנה סיפקה לטוהזי את כל מה שצריך כדי לחיות, מלבד מים. הגברת סיפרה לטוהזי שאינה יכולה לספק לו מים מכיוון שמקור המים היחיד בכפר מזוהם על ידי שור לא מבוית. הגברת סיפרה שהשור, שככל הנראה הוא בעצם רוח קדומה, הורג כל מי שמנסה להתקרב למקור המים. טוהזי רצה לעזוב בתחילה את הכפר, אך לאחר מכן החליט לנסות לעזור לתושבים על ידי הריגת השור. לאחר מאבק ממושך טוהזי הצליח להרוג את השור ושלח את ראשו לצ'יף הכפר כראייה. תושבי הכפר היו שמחים מאוד וטוהזי קיבל את נסיכת הכפר פאגאווגבה (Pagawugba) לאות תודה. הנסיכה ילדה לטוהזי בן הידוע בשמו קפוגנמבו (Kpognambo). לאחר מותו של טוהזי, בנו קפוגנמבו נהפך גם כן ללוחם גדול. הוא נישא ונהפך לאביו של נה גבווה (Na Gbewa), אבי שבטי דגומבה ומוסי (Mossi). השבט מוסי שוכן כיום במדינת בורקינה פאסו.[4]

אנשי הדגומבה הם קבוצה אתנית גדולה המתגוררת בצפון גאנה. הם התחילו את שיגשוגם במאה ה-12.[5] ממלכתם, שנקראת "דגבון", הוקמה לפני מאות שנים ושולטת על שטח ליד בירת דגומבה, יינדי (אנ'). יינדי ממוקמת ממזרח לנהר הוולטה הלבן וצפונית לטאמאלה.

במאה ה-17 אנשים הגונג'ה (Gonja) התחילו לתקוף את דגבון ממערב, מה שדחף את שבט דגומבה אל מעבר לנהר הוולטה הלבן ואילץ אותם לנטוש את בירתם. העיר יינדי קיבלה שם חדש, "יינדי דאבארי (Yendi Dabari)", שמשמעותו יינדי ההרוסה. לקראת סוף המאה ה-17, שבט הדגומבה הצליח להתפשט מזרחה וייסד בירה חדשה (שגם היא נקראת יינדי) עבור ממלכתם. הבירה החדשה מוקמה מזרחית לטאמאלה סמוך לגבול עם טוגו. בתחילת המאה ה-18 דגומבה התייצבו כנגד שבט הגונג'ה והצליחו לגרש אותם מהשטח הכבוש. עד היום אנשי הדגומבה נחשבים לשבט חזק ואיתן.[2]

אורח חייהםעריכה

 
המתופפים הם היסטוריונים מספרי סיפורים.

אנשי הדגומבה חיים בעיקר מחקלאות. שטח רחב מאדמות הדגומבה הוא אינו פורה ולכן על מנת להצליח לגדל ייבול יש צורך להשאיר חוות גידול עד 5 שנים ללא זריעה. לכן כפרי הדגומבה הם יחסית קטנים, כדי להשאיר מקום למרחב גדול בין אדמות הגידול. החקלאים משתמשים בכמות גדולה של דשן המיוצר מהצואה של הבקר של הכפר. בסופו של דבר האדמה הופכת ליחסית פורייה, מה שמאפשר לחקלאים להשתמש בה לאורך השנה. למרות זאת, אדמות הממוקמות באזור הבוש משומשות רק שנתיים או שלוש ולאחר מכן נותרות כאדמות בור (לא נזרעות). מאחר שבטטה היא הגידול העיקרי, הדגומבה מתמחים בלמעלה מ32 סוגי בטטה. גידולים נוספים הם תירס, דוחן, אורז, בוטנים ושעועית.

בנוסף להתמחות בחקלאות, אנשי הדגומבה הם גם דייגים וציידים מעולים וחלקם אף מתעסק בעבודת אדמיניסטרציה וניהול. אנשי המלאכה של שבט הדגומבה הם חייטים מיומנים, סוחרים ויצרני חבלים ומחצלות. חלקם אפילו מתמחים כנפחים, קצבים וספרים. הורים שולחים את בניהם הצעירים לעבור התמחות אצל אנשי המלאכה האלה. תוך התבוננות ואימון, נער צעיר ילמד בהדרגה מקצוע מסוים וימצא את תפקידו בתחום.

בחברה הדגומבאית, אנשי הכפר מסדרים את בתיהם בסדר מסוים. הצ'יף (הגבר המבוגר ביותר בכפר) ממקם את בקתתו בעלת צורת הכיפה במרכז הכפר. הבקתה שלו בולטת לעומת שאר הבקתות. הכפר מחולק לרבעים וחלקים קטנים יותר, שכולם פונים לכיוון ביתו של הצ'יף. כל רבע מזוהה על ידי ראשו או על ידי קבוצת התמחות דומיננטית. לדוגמה, ייתכן רובע חיילים או רובע קצבים. התושבים הפשוטים מפוזרים בכפר בבקתות עגולות (עבור נשים) או משולשות (עבור גברים). אין הפרדה פיזית בין התושבים הפשוטים למעמד השולט.

למתופפים תפקיד חשוב בכפר, מכיוון שהם אינם מוזיקאים בלבד, אלא גם היסטוריונים. הם מחויבים ללמוד ולשמר אינפורמציה רבה. ברוב המקרים, בנו של מתופף ממשיך את אביו, הופך למתופף בעצמו ולומד מאביו את מקורות אנשיו והממלכה.[2]

צילוקעריכה

 
צילוק בקרב שבטי אפריקה

הצילוק נפוץ בקרב שבט הדגומבה ולו סיבות רבות. קיימות סיבות דתיות, אסתטיות וחברתיות לצילוק. הוא יכול לשמש כסימון של מעבר שלב בחיים, כמו התבגרות מינית או נישואין. הצלקות משמשות גם דרך להעברת מסרים אודות זהות הנושא אותם. נשיאת סימני צילוק מעידה על השתייכות לשבט מסוים או קבוצה אתנית.[6] לעיתים משתמשים בצילוק לשם ריפוי חולי כגון עוויתות, חצבת, דלקת ריאות, כאבי בטן וכו'. קיימת אמונה כי מקור החולי בדם ובשעה שהעור נחתך בידי מרפא מסורתי ואבקה או מנה של תרופה מוכנסת לתוך הפצע היא תזרום ישר לתוך מחזור הדם.[7]

אמונהעריכה

למרות שכמעט מחצית מהדגומבה אימצו את האמונה האיסלמית,[8] רבים מאמינים ומקיימים פולחן עבור רוחות ואלים נוספים. כל כפר מקריב קורבנות עבור האל הקדום שלו והאוכלוסייה כולה מקיימת פולחן באופן קולקטיבי עבור האלים העוצמתיים יותר. הדגומבה גם מתעסקים בכישופים ומתייעצים עם חוזי עתידות על מנת להיפטר מקללות.

אנשי הדגומבה מכבדים את אבותיהם על ידי פסטיבל הנקרא "בוגון (Bugun)" שמשמעותו "אש" או "גיהנום". החגיגה מתחילה בארוחה גדולה ומסתיימת כאשר האנשים מתאספים עם לפידים דולקים ליד עץ מחוץ לקהילה. שם הם מדקלמים את שמות אבותיהם וזורקים את הלפידים הבוערים לתוך העץ.

אנשי דגומבה מפורסמיםעריכה

סאמאטה אנג'ל (Samata Angel) - מעצבת אופנה, סופרת ועיתונאית.

עבדול מאג'יד וואריס (Abdul Majeed Waris) - שחקן כדורגל מקצועי ששיחק בעבר בליגה הצרפתית.

רוקי דאווני (Rocky Dawuni) - זמר ויוצר בסגנון רגאיי.

אליו מאהאמה (Aliu Mahama) - פוליטיקאי מגאנה. המוסלמי הראשון שנבחר להיות סגן נשיא במדינה. כיהן בין השנים 2000 ל-2008.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא דגומבה בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Gur languages
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 Project, Joshua. "Dagomba in Ghana" (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-18 במרץ 2017. 
  3. ^ St.John Parsons, Legends of Northern Ghana, London : Longmans
  4. ^ Mumuni Yirifa Yunus, Tohazie (The Red Hunter), Library Wattpad
  5. ^ Dagomba, www.sim.org (באנגלית)
  6. ^ Scarification and Cicatrisation among African cultures - RAND AFRICAN ART, www.randafricanart.com
  7. ^ Scarification: Ancient Body Art Leaving New Marks, news.nationalgeographic.com
  8. ^ A. K. Awedoba, An Ethnographic Study of Northern Ghanaian Conflicts. Towards a Sustainable Peace, Sub-Saharan Publishers, 2010