דזה-סה

פילוסוף סיני

דְזְה-סְהסינית מסורתית ובסינית מפושטת: 子思, בפין-יין: zǐ sī;‏ 481 – 402 לפנה"ס) היה פילוסוף קונפוציאני ממדינת לו של תחילת תקופת המדינות הלוחמות. הוא היה נכדו של קונפוציוס, ומורהו (או מורה מורהו) של מנציוס.

דיוקן של דְזְה-סְה מן הספר "פרוטומות של הקדושים שבחכמי העבר" (至聖先賢半身像) השמור במוזיאון הארמון הלאומי

ביוגרפיהעריכה

דזה-סה היה נכדו היחיד של קונפוציוס, ובנו של קוֹנְג לִי (孔鯉) הקרוי גם קוֹנְג בָּוֹיוּ' (孔伯魚). שמו האמיתי היה קוֹנְג גִ'י (孔伋), ודְזְה-סְה היה הכינוי שלו. הוא נולד מעט אחרי מותו של סבו, ולמד אצל דְזֶנְג דְזְה, תלמידו של קונפוציוס. הוא גם שימש בשירותו של הדוכס מוּ (穆公) ממדינת לוּ. על פי המסורת הוא היה מורהו של מנציוס[1], אולם על פי התיארוכים נפטר 30 שנה לפני שמנציוס נולד, כך שכנראה היה מורו של שְׁה שְׁווֹ (世碩) שהיה בעצמו מורו של מנציוס[2].

תורתועריכה

בדומה לאריסטו, דזה-סה מעלה על נס את דרך האמצע על פני קיצוניות כזו או אחרת.[3]. בתורתו הוא ממשיך את האבחנה של סבו בין ידיעה להשערה, ומעמיק באיבחון היחסיות של הידע האנושי על העולם. הוא הרבה לנתח פעולות, וטען שחכמים שמודעים לחובתם המוסרית והאינטלקטואלי מסוגלים להעתיק לתוכם את המציאות העולמית. על פי המלומד בן המאה ה-19 חְוָאנְג יִיג'וֹאוּ (黃以周), יש לתורתו מספר קוי דמיון משותפים עם עקרונות המופיעים בחוואי נאן דזה.[4]

בדומה למנציוס, גם דזה-סה היה אחד מהפילוסופים שספגו ביקורת מצד ש'ו'ן דזה במאמרו "נגד תריסר המאסטרים", כאשר במוקד הביקורת עומדת תורת "חמש הדרכים". על פי המלומד גָ'אנְג בִּינְגְלִין (章炳麟), בן המאה ה-19, ניסה דזה-סה לשלב בתורה הקונפוציאנית עקרונות נומרולוגיים. הפרופסור לִי שׂוֵּ'צִ'ין (李学勤) טוען כי מגמה זו הייתה בהשפעת הטקסט "התוכנית הגדולה" (洪範) שכיום משמש פרק ב"קלאסיקה של המסמכים".[5]

הקרבה האידאולוגית של דזה-סה למנציוס יצרה במהלך ההיסטוריה תפיסה של שניהם כבני אסכולה אחת, תחת השם "אסכולת סְה-מֶנְג".

יצירותיועריכה

המפורסמת ביצירותיו היא "דרך האמצע וקיומה", ששובצה כפרק בקלאסיקה של הטקסים, ואותה מייחס לו סה-מה צ'יין, אם כי הייחוס מעולם לא הוכח. בנוסף מיוחסים לו גם פרקים 30, 32 ו33 בקלאסיקה של הטקסים: "רשומות הסכרים", "רשומות הדוגמה" ו"הגלימות השחורות". בעבר היה קיים אוסף בשם "החכם דְזְה-סְה" (子思子), אולם הוא אבד ברבות השנים.

מיוחס לו ספר שנקרא, בדומה לפרק מן הקלאסיקה של המסמכים, "התוכנית הגדולה" (洪範). בתקופת שושלת סונג הרכיב וָאנְג גְ'ווֹ (汪晫) עותק של הספר, אולם אמינותו הוטלה בספק. במאה ה19 יצר המלומד חְוָאנְג יִיג'וֹאוּ (黃以周) עותק אמין יותר על סמך ציטוטים מכתביו של שֶׁן יְוֵּ'ה (沈約) בן המאה ה5-6.[4]

פולחןעריכה

דזה-סה נחשב לאחד מארבעת החכמים של הקונפוציאניזם, ביחד עם יֵן חְווֵי, דְזֶנְג דְזְה ומנציוס. בתקופתשושלת סונג העניק לו הקיסר חווידזונג תואר כבוד: "מרקיז אגם יִי". בתקופת שושלת יואן כיבד אותו הקיסר וֶנְדְזונְג בתואר "הדוכס החכם המספר של מדינת יִי". ובתקופת שושלת מינג קיצר הקיסר שְׁה-דְזונְג את תוארו ל"הדוכס החכם המספר". בעקבות כך זכה לכינוי "החכם המספר", כאשר "המספר" מתייחס לתפקידו כמי שהעביר את המורשת הקונפוציאנית ושימר אותה.

מאחר שצאצאיו של דזה-סה הם שהחזיקו במשרה המסורתית של צאצאי קונפוציוס, לא נוצרה משרה נוספת לצאצאי דזה-סה, וכתחליף נדרשו צאצאיו להגיש שני קורבנות לאבותיהם, על ידי האח הבכור המחזיק במשרה, ועל ידי האח השני. אם האח הבכור היה בן יחיד, הוא עצמו נדרש להקריב פעמיים.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא דזה-סה בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Ames, Roger T.; Hall, David L. (2001). Focusing the Familiar: A Translation and Philosophical Interpretation of the Zhongyong. University of Hawaii Press. p. 132. ISBN 9780824824600.
  2. ^ 曹峰, 思孟學派的建構與解構 ——評梁濤《郭店竹簡與思孟學派》."Archived copy". אורכב מ-המקור ב-13 בדצמבר 2013. נבדק ב-22 באוגוסט 2013. {{cite web}}: (עזרה); (עזרה), n.1.
  3. ^ הסינולוג פרנסואה ג'וליאן מדגיש הבדלים בין תורות האמצע של דזה-סה ושל אריסטו במאמרו Zhong Yong ou la Régulation à usage ordinaire, éd. François Jullien, Paris, Imprimerie Nationale, coll. « La Salamandre », 1993, p. 53.
  4. ^ 1 2 曹峰, 思孟學派的建構與解構 ——評梁濤《郭店竹簡與思孟學派》 (אורכב 13.12.2013 בארכיון Wayback Machine)
  5. ^ Li Xueqin, 帛书《五行》与《尚书·洪范》.