דיאלקטיקה

דיאלקטיקה (מיוונית: διαλεκτική – אומנות השיחה, הדיון או הוויכוח) או השיטה הדיאלקטית היא מונח פילוסופי מערבי מתייחסת במקור לדיאלוג בין אנשים המחזיקים בנקודות מבט שונות לגבי נושא אך מעוניינים להגיע לאמת באמצעות טיעון מנומק. המונח מתאר שיטות שונות לחתירה אל האמת או לתיאור תנועת ההתפתחות בעולם הרוח או החומר, או שניהם יחד. השימוש הנפוץ ביותר במילה דיאלקטיקה הוא כהתפתחות מתוך קונפליקט בין שתי דעות שונות. הדיאלקטיקה דומה לדיבייט, אך המושג אינו כולל אלמנטים סובייקטיביים כגון ערעור רגשי ורטוריקה.

משמאל לימין: אפלטון, הגל, מרקס

הגישה הדיאלקטיקית משמשת גם בתחומים נוספים כמו מדע או פסיכולוגיה - היכולת להחזיק בו זמנית בשתי דעות שונות, הנראות בתחילה כסותרות זו את זו, תוך ניסיון ליישב ביניהן בצורה הגיונית, כאשר לפעמים קרובות התשובה היא סינתזה - שבה לוקחים תובנות משתי הגישות, ולפעמים מגלים כי שתיהן מהוות אמת חלקית לגישה כללית או עמוקה יותר שמיישבת את שתי הגישות, או שהתשובה היא רעיון אחר שונה לגמרי משתי הגישות המקוריות.

דיאלקטיקה בפילוסופיה היוונית

ערך מורחב – השיטה הסוקרטית

ייצוג סימבולי של דיאלקטיקה

המונח מופיע בכתביהם של מספר פילוסופים יוונים ומיוחסות לו משמעויות שונות. בין ההוגים המרכזיים שבהם:

• הרקליטוס אשר טען לאחדות הניגודים ולזרימה מתמדת, בין היווספות להפסדות, קבע כי ההרמוניה בעולם נשמרת רק בשל המאבק הנצחי בו הוא שרוי, דבר אחר, הדיאלקטיקה מתווה את תנועת היקום – הזרימה בין הניגודים בוראת ומשמרת את היקום.
• אפלטון ראה ב'דיאלקטיקה' את השיטה הפילוסופית הנעלה ביותר. עם זאת בכתביו אין הגדרה ברורה של המונח, וזה משמש לעיתים לציון השיטה הסוקרטית, באמצעות הפרכת היפותזות או אינדוקציה, ולעיתים לציון שיטת החלוקה של המינים לסוגים משניים (כבכתבים המאוחרים). כך או כך, נראה כי מטרתה של הדיאלקטיקה מבחינת אפלטון היא אחת: חשיפת המהויות הבלתי משתנות ומעל לכל חשיפת אידאת הטוב.
• אריסטו ראה בדיאלקטיקה שיטה בסיסית בלבד לבירור היקשים והסקת מסקנות מסברות. במחקריו חיפש אחר עקרונות כלליים של תורת ההיגיון הצורנית, אותם פיתח לתורת הוכחה המנוגדת לדיאלקטיקה.

דיאלקטיקה הגליאנית

ההוראה הנפוצה של 'דיאלקטיקה' מכוונת לתורתו של הגל.

על פי הגל, הדיאלקטיקה אינה רק שיטת היסק אלא התהליך עליו מושתתת התפתחות ההיסטוריה והיקום בכללו.^{[דרוש מקור]} הגל טען כי עולם הרוח והחומר מתפתחים בדרך של היווצרות ניגודים ויישובם. המונח שבו הגל משתמש לתיאור תהליך שלילה דיאלקטית הוא Aufheben, מילה בגרמנית לה משמעויות שונות: שלילה, שימור והעלאה – אשר את כולן מייחס הגל לתהליך הדיאלקטי.

יוהאן גוטליב פיכטה היה הממציא של תזה–אנטיתזה–סינתזה, רעיון שמיוחס לעיתים קרובות בטעות להגל. לפי טענה אחרת מדובר ב הפשטה הפופולרית של היינריך מוריץ כליבאוס לתורת הגל, מדובר בתהליך משולש של מעבר מתזה לאנטי תזה, הנמצאים במאבק, עד להיווצרות סינתזה שהיא בעצם הרכב שני הקטבים. התהליך הדיאלקטי עליו מדבר הגל בכתביו, איננו תהליך משולש כפי שנוטים לייחס לו (ובאופן אירוני הוא למעשה התנגד לפורמליזם זה). הדיאלקטיקה ההגליאנית לא מתבססת על קוטביות זו של התזה והאנטי תזה. להפך – מבחינתו, שני הניגודים נמצאים זה בתוך זה, בתור חלק מתוך אחדות או שלמות כוללת המהווה את עצמה ומתפתחת כסובייקט.

ניתן לראות דמיון בין הדיאלקטיקה של הרקליטוס לדיאלקטיקה של הגל בכך ששניהם תופסים את אחדות הניגודים בתור הדבר המוביל את המהלך של העולם. מעבר לכך ניתן להבין את הדמיון בין הגל להרקליטוס בתור מימוש של הדיאלקטיקה לפי שיטת הגל עצמו, כלומר, בכתיבתו על הדיאלקטיקה הוא מקיים אותה בפועל.^{[דרוש מקור]}

דיאלקטיקה מרקסיסטית

ערך מורחב – מטריאליזם דיאלקטי

מרקס נטל מהגל את הרעיון הדיאלקטי, השתית אותו על ההתפתחות החברתית והכלכלית ופיתח ממנו את המטריאליזם הדיאלקטי.

השלטון הקומוניסטי בברית המועצות אימץ פרשנות לניניסטית של הדיאלקטיקה המרקסיסטית. במסגרתו התפתח גם הקולנוע הדיאלקטי של אייזנשטיין, חלוץ העריכה, שפיתח את שיטת המונטאז', אך גם בהתבסס על הסכמה הפופולרית של תזה-אנטיתזה-סינתזה.

דיאלקטיקה בפסיכולוגיה

טיפול דיאלקטי התנהגותי הוא סוג של טיפול נפשי התנהגותי המיועד למגוון מצבים נפשיים. הטיפול נשען על הרעיון הדיאלקטי, על פיו המציאות איננה סטטית, אלא מורכבת מכוחות ורעיונות מנוגדים. החלק הדיאלקטי בטיפול מנסה לשפר מיומנות של קבלה בו זמנית של רעיונות ועמדות שנראות בתחילה מנוגדות זו לזו, בכל תחומי החיים.

לפי ניתוח השיטה אצל רוב בני האדם קיימת דיאלקטיקה בתחומים שונים - לדוגמה בין הצורך לקבל את עצמנו כפי שאנו, לבין הצורך להשתנות. ניגודיות נוספת היא המתח בין הרצון לקבל מן הטיפול, לבין הוויתור על קבלה זו ככל שהמטופל רוכש כישורים ומצבו הנפשי משתפר. הטיפול רואה את מקורותיה של פסיכופתולוגיה בתקיעות דיאלקטית: קושי לשאת מורכבות בין ׳אמיתות הפוכות׳. הקושי המהותי הזה בגמישות פסיכולוגית עלול להתפתח לאורך שנים, ולחזק מנגנון הרסני שמשלב בין גדילה בסביבה לא מתקפת לבין פגיעות ביולוגית מובנית, ובמקרים אלה עלולה להתפתח פסיכופתולוגיה. הטיפול הדיאלקטי התנהגותי בנוי על חיזוק כישורים שונים ביניהם הכישור לדחות שיפוט ביחס לרעיונות ולקבל שייתכן כי שתי עמדות שונות הן נכונות, וכן שאנשים שונים חווים חוויות ורגשות שונים.

דיאלקטיקה בכתיבה עיונית

דיאלקטיקה בכתיבה באה לידי ביטוי בכתיבת רעיון או הנחה (תזה), לאחר מכן כתיבת ביקורת (אנטי תזה) ולבסוף כתיבת המסקנה (סינתזה).^{[דרוש מקור]}

הליך זה יכול להתרחש פעם אחת בספר או במאמר, ויכול להתבצע פעמים רבות ביחס לרעיונות או הנחות שונות לאורך החיבור. כדוגמה מובהקת לסופר בעת החדשה שחיבוריו העיוניים נכתבו באופן דיאלקטי, מובא קרל פון קלאוזביץ.

ביהדות

מחלוקות ביהדות הם דבר נפוץ. המודל הקדום ביותר של המחלוקת ביהדות הוא מחלוקת בית הלל (חסד) ובית שמאי (גבורה). לפי חז"ל מחלוקת זו היא מחלוקת לשם שמיים, על כך יש אמירה ידועה "אלו ואלו דברי אלוהים חיים והלכה כבית הלל", וכן "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים" (משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה י"ז). אמירות אלו ועוד, מבטאות עיקרון מסוים שגם לשני צדדים סותרים של הבנה יש חלק באמת אחת גדולה על דרך 70 פנים לתורה, כך מסביר זאת המהר"ל מפראג בספרו דרך חיים על המשנה באבות. עיקרון זה דומה לעיקרון של דיאלקטיקה הגליאנית, עד שהרב הנזיר בספרו קול הנבואה, טוען שהגל הושפע מהמהר"ל.

הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק בחיבורו ״איש האמונה הבודד״ מתאר את החוויה הדיאלקטית כשואפת לשלמות בין שני סוגי האדם שהוא מתאר בהרחבה, האדם היוצר והאדם הנגאל.

ראו גם

• פילוסופיה דיאלוגית

קישורים חיצוניים

• דיאלקטיקה, דף שער בספרייה הלאומית