פתיחת התפריט הראשי
אין תמונה חופשית

דלילה אמיר (נולדה ב-1930) היא מרצה בכירה בדימוס באוניברסיטת תל אביב, המתמחה בסוציולוגיה של הגוף ובפמיניסטית, ממייסדות תחום לימודי הנשים בישראל.

תוכן עניינים

בגרות וצבאעריכה

דלילה אמיר היא בת להורים שעלו מפולין (אוקראינה דהיום) בשנת 1924. נולדה בירושלים, סיימה עממי בבית חינוך, השייך לזרם העובדים, שהדגיש ערכים סוציאליסטיים. אחר כך למדה בעזרת מלגה בתיכון ליד האוניברסיטה העברית. סיימה ללמוד ב-1948 והייתה בגל האחרון שהתגייס לפלמ"ח. התגוררה בעין גב. שירתה כעוזרתו של בני מרשק בגדוד השישי של חטיבת הראל בנושאי תרבות והכינה את העיתון היומי ביידיש לעולים חדשים. אחר כך עברה למחנה ישראל ומאוחר יותר למחנה 80. השתייכה להכשרה שהקימה את קיבוץ צרעה.

אקדמיהעריכה

בתחילת שנות החמישים למדה במכון להכשרת עובדים סוציאלים בירושלים, מורה הבולט היה שמואל נח אייזנשטדט. לאחר גל העלייה מצפון אפריקה נשלחו עובדים סוציאלים לעבוד במעברות. עבדה במעברת כורדני שבצפון הקריות במשך שנה. נרשמה ללימודי סוציולוגיה באוניברסיטה העברית וסיימה תואר ראשון ושני בסוציולוגיה.

עברה עם בעלה מנחם שקיבל מלגה לדוקטורט בסוציולוגיה לארצות הברית, שם עשתה תואר שני בעבודה סוציאלית קלינית בארצות הברית ולאחר מכן עבדה ארבע שנים במרפאה לבריאות הנפש של ילדים ונוער. עשתה דוקטורט בסוציולוגיה של רפואה בפיטסבורג שבפנסילבניה, אותו כתבה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, שם הייתה חשופה למרד הסטודנטים ולתנועות הנשים. בברקלי פגשה את אנסלם שטראוס שהיה המנחה הבלתי רשמי שלה. מחקרו היה פורץ דרך במעבר הסוציולוגיה מגישת המקרו, לעיסוק במיקרו. נושא הדיסרטציה היה: "הארגון החברתי של ביקור אצל רופא", סיימה את הדוקטורט ב-1970, אז שבו לישראל.

החלה ללמד באוניברסיטת תל אביב בפקולטה למדעי החברה ובבית הספר לעבודה סוציאלית, שם הייתה אחראית על תחום שירותי הבריאות. החל מ-1973 הקימה ביחד עם ברוך עובדיה את השירותים הסוציאליים בקופת חולים. לאחר מכן הקימה גוף דומה באגודה למלחמה בסרטן. הקימה יחידות שירות סוציאלי במחלקות דיאליזה.

ב-1986 עברה ללמד בחוג לסוציולוגיה והקימה את החוג ללימודי נשים. לימדה את הקורס הראשון בישראל בתאוריות פמיניסטיות, וכן לימדה קורס בשם: "רפואה ומגדר". עמדה בראש החוג ללימודי נשים באוניברסיטת תל אביב מ-1988 עד 1995, אז החליפה אותה פרופסור חנה נווה. לימדה באוניברסיטת תל אביב עד שנת 1995. הקימה את פורום יום שישי: פעם בחודש הרצאה או דיון בנושא נשים ומגדר שהיה פתוח לציבור הרחב. כמו כן ייסדה סדרת הרצאות פומביות שעוסקות בנשים, למשל נשים בתיאטרון, נשים בפקידות הציבורית ועוד. יזמה את הקמתו של הכנס האקדמי הפמיניסטי הראשון בישראל שנערך בשנת 1990. בעשור האחרון מארגנת מדי שנתיים כנס באוניברסיטת תל אביב בנושא: "בריאות נשים על סדר היום של מי?". עד עתה נערכו ארבעה כנסים. הייתה נשואה לפרופסור מנחם אמיר, חתן פרס ישראל לקרימינולוגיה, עד למותו ב-2015.

מחקריהעריכה

דלילה אמיר במחקריה נוקטת בגישה הפוכה משל שמואל נח אייזנשטדט, שגישתו הייתה מבנית. בעוד שאייזנשטדט עסק במאקרו (גדול, ביוונית), היא עוסקת בתהליכים ובשילוב בין מאקרו למיקרו (קטן, בלטינית).

לאחר מלחמת יום הכיפורים ערכה מחקר גדול עבור המשטרה, צה"ל ובתי החולים על הודעות פטירה, וכיצד מודיעים על מוות. פרסמה מחקר על ביקור ניחומים וביקור משפחתי אצל משפחת הנפטר.

בשנים 1988-1989 הייתה הראשונה שחקרה את נושא ההפלות בישראל, ופירסמה מחקר בשם "פוליטיקה של ההפלות בישראל".

עם תחילת העלייה הגדולה מברית המועצות ב-1991 ערכה מחקר בשם: "לחנך את לנה" על יחסו של הממסד הנשי והרפואי בישראל לעולות. המחקר בדק כיצד המוסדות השונים בישראל: משרד הבריאות ומוסדות הקליטה התייחסו לכך שהעולות אינן משתמשות באמצעי מניעה ועושות הפלות.

בשנת 2006 הוציאה ביחד עם קולגה אמריקאית קובץ בשם: "תעשיית המין העולמית" ובו דיווח וניתוח של 18 מדינות שבהן יש סחר או הגירת מין ובמקביל להן יש מדינות שקולטות נשים נסחרות מין. הן אף ערכו כנס בינלאומי בנושא.

ספרה הבא נקרא: "סוגית ההפלות כסוגיה מושתקת בישראל. פרספקטיבה פמיניסטית ובינלאומית". בספר היא דנה לא רק במה שמתרחש בישראל, אלא גם בהקשר ההיסטורי והבינלאומי, מה קרה ומה קורה בארצות שונות.

כעת שוקדת על שלושה תחומים: הראשון הוא הקמת סקציה בסוציולוגיה בנושא סוציולוגיה של הגוף. השני הוא הוצאת גיליון של סוציולוגיה ישראלית בנושא סוציולוגיה של הגוף שנמצא בשלבי עריכה. והשלישי הוא הקמת תוכנית בסוציולוגיה של הגוף, דבר המתגבש במכללה למנהל בראשון לציון.

פעילותה החברתיתעריכה

דלילה אמיר הייתה פעילה בשדולת הנשים. והביאה להקמתה של מועצה לבריאות האישה בתוך משרד הבריאות, שם הייתה פעילה מאוד.

בשנת 1993 הוזמנה להיות אחת מהמייסדות של קבוצת עבודה של נשים שהכינו את האמנה של האו"ם לזכויות בריאות של נשים וזכויות מין של נשים. מפגש ראשון לניסוח האמנה נערך בריו דה ז'ניירו וכנס אישור האמנה נערך ב-1994 בקהיר. כתבה את הדו"ח הישראלי והייתה הנציגה מהמשלחת הישראלית.

בשנת 1996 הייתה חברה בוועדה במשרד הבריאות שעסקה בחקיקת חוק בנושא טכניקות וטיפולי פוריות ופונדקאות בישראל. החוק התקבל, אך בשינויים.

לאחר מכן הייתה חברה בקבוצת עבודה של האיחוד האירופי שבדקה את נושא הנשים והמדינה בהקשר לחקיקה. היא בדקה איזו חקיקה תנועת הנשים הצליחה לקדם ובאיזו מידה חקיקה תורמת לקדם: חוקי הפלות, הגבלת זנות וסחר בנשים ושוויון תעסוקתי לנשים.

ביבליוגרפיהעריכה

  • לחנך את לנה: שירותים וארגונים ישראליים מתגייסים לחנך את העולות מברית המועצות בנושא מיניות ורבייה/ דלילה אמיר, יובל אלמלך. תל אביב: המכון למחקר חברתי, החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת תל אביב, 1992.
  • הפוליטיקה של הפלות בישראל/ דלילה אמיר, דוד נבון. תל אביב: המרכז לפתוח על-שם פנחס ספיר, 1989.