פתיחת התפריט הראשי
אין תמונה חופשית

דן הופנר (7 במרץ 1921 - 20 באפריל 2000)[1] היה צייר ואמן, מנהל בצלאל במשך חמש עשרה שנים.

ביוגרפיהעריכה

נולד בגרמניה והתגורר בלייפציג. בשנת 1936 עלה עם עליית הנוער לקריית ענבים. לאחר שנפצע במרד הערבי הגדול, למד בעזרת מלגה של הסוכנות היהודית במחלקה הגרפית של בצלאל החדש, אצל מרדכי ארדון, משנת 1938 ל-1941[2]. אחר כך החל ללמד בבתי ספר תיכונים, בהם תיכון חדש. בשנות החמישים החל ללמד ב'מדרשה למורים לציור' ואחר כך מונה למפקח במשרד החינוך על הוראת הציור בתל אביב[3].

בקיץ 1964 מונה למנהל בצלאל במקום פליקס דרנל[4], תפקיד בו כיהן עד 1979[5]. במהלך כהונתו בית הספר גדל והתגבש במתכונתו הנוכחית, וקיבל הכרה אקדמית[6].

יצירתועריכה

תערוכתו הראשונה הוצגה ב"מקרא סטודיו" בתל אביב במרץ 1949[7]. יצירתו של הופנר הושפעה מאוד ממרדכי ארדון ומגישת הבאוהאוס והופנר היה מהציירים הסוריאליסטים הבולטים של שנות ה-50 בישראל[8]. יצירתו תוארה כך בחרות באפריל 1951[9]:

"את השחרור המחלט מכבלי המנייריזם הציורי מבשר, אולי, דן הופנר, צייר צעיר ומוכשר מאד, הנראה, לפי המבט הראשון, ככפות לאסכולה רבו - פאול קליי. ‬ולא היא. בתרבותו הפנימית והמקורית, הניכרת בסיגול אמצעיו הפשטניים של רבו ואקלימם המיוחד של גזענו ותרבותנו, בעומק הראייה של זהרורית עינו הבולשת בחלל עולמו של הקב"ה, נראה הופנר כמבשרה של תקופח חדשה בציור הארצישראלי, המשוחררת בהחלט מכל המוסכמות של פורמליזם אנוס ומחוקה ברישום ובעיצוב פלםטי־צבעוני, בהחליפו אותם בלשון סטנוגרמית של סמלים חד־משמעותייפ הבוקעים מתוך הרקע של תת־התודעה."

בשנת 1955 נכתב בקול העם על יצירתו המופשטת, לה התנגד הכותב[10]:

"הופנר מנסה לתת לנושאיו, ובעיקר לתנועה האנושית, הבעה מופשטת, במלים אחרות, מבלי לצייר בממש את האדם עצמו, מבקש הצייר להביע את תנועתו. ואכן, ברוב המקרים הצליח הצייר לעשות זאת. התנועה אותה ביקש לפשט נראית יפה. ... ניקח לדוגמה את הציור "קבצן". נראית בו יפה תנועת האדם היושב בכפיפה ופושט את ידו, אך, במחילה, היכן הקבצן?"

פסל פרידברג כתב על יצירתו בשנת 1956[11]: "הופנר ממשיך להתרכז בצורות גוף האדם והוא משווה להם מראה גרוטסקי ואפילו מבעית. הדמויות שלו נראות כאילו היו קרבנות של איזו מחלה איומה... אך בעבודותיו האחרונות אין האימה תופסת מקום כה רב. דומה, כאילו ערך הצייר את חשבון נפשו וכיוון שמצא בציוריו הקודמים יותר ערכים צורניים מאשר אקספרסיביים, החליט לעבור לתחום הדקוראטיבי יותר. ניסיונות אלה הם נחמדים ולעיתים אף עליזים. לעיתים אין הצייר חושש אף להתל בו עצמו. בעבודותיו הקודמות היינו מתרשמים כאילו נהרסו בניניו במלחמה, ואלו עתה בראותנו את חוסר יציבותם של עמודים נראה לנו כאילו הם השתכרו... יש עתה בעבודותיו של דן הופנר איזה יסוד של נעימות שלא היה מצוי בהן מקודם."

על יצירתו הסוריאליסטית כתב אריה לרנר בשנת 1961[12]:

"הופנר סיגל לעצמו הרבה מדרכי ההבעה של הסוריאליזם האירופי. בעשרות בדיו שצויירו בחמש השנים האחרונות, מעביר הוא לפנינו דמויות גרוטסקיות המשובצות בתוך מיבנים פסתוריים התלויים על בליפה בחללו של עולם בין כוכבים ומאורות. כל היסודות הללו חוזרים ומופיעים בצירופים שונים. בין התמונות הבולטות ביותר מסוג זה ראוי להזכיר "על שפת העולם", "‬אשנבים למרתכ", "‬בדידות בצוותא".‬ יש מן האווירה הפיוטית בתמונות כגון "לילה", ‬או "עצים נשכחים". ‬אולם בחלק מהתמונות גובר היסוד השכלי־האדריכלי על הרגשי־הלירי ובאותה מידה ניטל מהן כוח־ההפתעה וקסם המסתורין שבציור הסוריאליסטי הפיוטי."

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה