יחיאל לימור

פרופסור לתקשורת, חבר נשיאות מועצת העיתונות בישראל

יחיאל (חיליק) לימור (נולד ב-4 בפברואר 1943) הוא פרופסור (בגמלאות) לתקשורת, חבר נשיאות מועצת העיתונות והתקשורת בישראל ומכהן כיו"ר בית הדין לאתיקה של המועצה.

יחיאל לימור
יחיאל לימור, אוקטובר 2017
יחיאל לימור, אוקטובר 2017
לידה 4 בפברואר 1943 (בן 81)
תל-אביב, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי תקשורת, תקשורת המונים, אתיקה עיתונאית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
מנחה לדוקטורט שמואל ליימן-ווילציג, דינה גורן עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
פרסים והוקרה
  • פרס סוקולוב (2000)
  • פרס האיגוד הישראלי ליועצי תקשורת ויחסי ציבור (2019) עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג אורה לימור עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים יואב לימור עריכת הנתון בוויקינתונים
תרומות עיקריות
ניסוח תקנון האתיקה של מועצת העיתונות, חקר תולדות התקשורת בארץ ישראל
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

 
יחיאל לימור במסיבת יום ההולדת של אלמה מן, מאי 2015

נולד בתל אביב ב-4 בפברואר 1943 ועבר בילדותו לירושלים. למד בגימנסיה רחביה, התגייס לצה"ל ושירת ככתב צבאי של השבועון במחנה.

בעיתונות עריכה

בתום השירות הצבאי, בשנת 1963, החל לעבוד כעיתונאי בסניף ירושלים של מעריב, שהיה אז העיתון הנפוץ במדינה, ומילא שורה של תפקידי כתיבה ועריכה. בין השאר, שימש ככתב מדיני וכשליח העיתון בלונדון, ערך את מוסף סוף השבוע של מעריב וכן את ירחון את, ובמסגרת זו השיק גם את העיתון לילדים צ'ופר (ששמו הוסב מאוחר יותר למעריב לילדים). הוא נמנה עם מקימי מחלקת החדשות בגלי צה"ל והיה כמ"מ ראש המחלקה (במסגרת שירות המילואים שלו).

באקדמיה עריכה

במקביל לעבודתו העיתונאית סיים את לימודיו לתואר ראשון בהיסטוריה ומדע המדינה ולתואר שני (בהצטיינות) בתקשורת, שניהם באוניברסיטה העברית בירושלים. על עבודת הגמר שלו לתואר שני, שעסקה ביחסים בין חברי הכנסת לאמצעי התקשורת הוענק לו הפרס הראשון מטעם האגודה לחקר הפרלמנטריזם בישראל.

בשנת 2000 הגיש את עבודת הדוקטור שלו באוניברסיטת בר-אילן בהנחיית פרופ' שמואל ליימן-וילציג וד"ר דינה גורן. נושא העבודה הוא מועצת העיתונות בישראל ובתפקידיה בשלושים וחמש השנים הראשונות לקיומה.

בשנת 1994, עם פתיחת הלימודים בתקשורת במוסדות להשכלה גבוהה בישראל, הצטרף כמרצה לסגל המחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית וכן לסגל בית הספר לתקשורת במסלול האקדמי במכללה למנהל. כעבור שנתיים הצטרף לחוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב. כעבור שנים אחדות נתבקש לעמוד בראש בית-הספר לתקשורת במכללה האקדמית ספיר ולאחר מכן הקים את בית הספר לתקשורת במכללת אריאל ועמד בראשו (עד 2008)[1]. במקביל, המשיך ללמד באוניברסיטאות תל אביב ובר-אילן.

במועצת העיתונות והתקשורת בישראל עריכה

לימור מכהן כנציג ציבור במליאת מועצת העיתונות והתקשורת בישראל ומשמש כחבר הנשיאות שלה. בשנת 2019 נבחר לכהן כיו"ר בית הדין לאתיקה של המועצה.

יחד עם חברת המועצה, ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, ניסח את תקנון האתיקה החדש של מועצת העיתונות, שאושר באוקטובר 2020. היה חלק מהצוות שניסח בשנת 2019 את תקנון האתיקה של תאגיד השידור ואת תקנון האתיקה של העיתון גלובס.

בשנים 2002–2006 כיהן לימור כיו"ר האגודה הישראלית לתקשורת[2].

הוקרה ופעילות ציבורית עריכה

בשנת 2000 זכה בפרס סוקולוב לעיתונאות ביחד עם אחיו, פרופ' רפי מן, על ספרם "עיתונאות - איסוף המידע, כתיבה ועריכה". ספר זה נהפך לספר היסוד בלימודי עיתונאות באוניברסיטאות, במכללות, בבתי ספר תיכוניים ואף בציבור הרחב.

בשנת 2019 הוענק לו עיטור "יקיר איגוד יועצי התקשורת ויחסי הציבור בישראל" כהוקרה על תרומתו האקדמית-מקצועית לתחום יחסי הציבור בישראל.

לימור כיהן כחבר במספר ועדות ציבוריות, וביניהן: הוועדה הציבורית (במינוי שר התרבות) לבדיקת נושא הצנזורה על סרטים והוועדה (במינוי שר המשפטים) לבחינת שאלות הנוגעות לפרסום פרטים מזהים בפסקי דין ובהחלטות של בתי המשפט ולעיון בתיקי בתי המשפט, וכן כנציג ציבור בדירקטוריון של תחנת רדיו ירושלים.

מחקריו עריכה

תחומי המחקר העיקריים של לימור הם תולדות התקשורת בארץ ישראל ובישראל, מפת התקשורת בישראל, אתיקה עיתונאית, היבטים מוסדיים של תקשורת ההמונים וכן יחסי ציבור. בשנים האחרונות מתמקד לימור במחקר על בולים כאמצעי תקשורת המונים. מאמר שלו, שנכתב עם עמיתו פרופ' אילן תמיר ופורסם בכתב העת Communication Theory, אף מציע לראות בבולים אמצעי תקשורת המונים, הן בגלל תפוצתם הנרחבת הן בגלל המסרים שהם נושאים עליהם.

לימור פרסם עשרות מאמרים אקדמיים וכן פרקים רבים בספרים, בישראל ומחוצה לה. על ספרו הראשון, המתווכים: אמצעי התקשורת בישראל 1948–1990, שנכתב עם פרופ' דן כספי, נאמר כי ספר זה "נהפך לקלאסיקה ביום הופעתו". במסגרת פעילותו האקדמית הדריך לימור סטודנטים רבים בעבודות הגמר שלהם לתואר שני וכן בעבודות הדוקטור. עם הסטודנטים שהודרכו על ידו בעבודת הדוקטור שלהם, שהוגשו באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטת פאריס 8, נמנים: ד"ר רבקה נריה-בן-שחר, ד"ר עמוס נבו, ד"ר אסנת רוט-כהן, ד"ר גדי שבת וד"ר דורית צימנד-שיינר.

חיים אישיים עריכה

יחיאל לימור נשוי להיסטוריונית פרופסור אורה לימור מהאוניברסיטה הפתוחה. בנם הוא העיתונאי יואב לימור, ובתם גליה חוקרת קיימות וסביבה. הוא מתגורר בתל אביב. אחיו, ד"ר ניסן לימור (1944–2017), היה חוקר המגזר השלישי והשכלה גבוהה בישראל, ושימש מנכ”ל בית הנשיא וכן מנכ"ל המועצה להשכלה גבוהה והוועדה לתכנון ולתקצוב. יש לו שני אחים למחצה: פרופסור רפי מן, היסטוריון וחוקר תקשורת, ואיזי מן, עורך תוכניות ושדר בקול ישראל. יש לו שני אחים נוספים.

ספריו עריכה

  • The In/Outsiders: Mass Media in Israel. (With Dan Caspi) Hampton, Cresskill, NJ, 1999,
  • עיתונאות בעידן הדיגיטלי (עם רפי מן). האוניברסיטה הפתוחה, רעננה, 2021.
  • איך להפוך צפרדע לנסיך: 1,000 טיפים ביחסי ציבור (עם ברוך לשם). ידיעות אחרונות, ראשון לציון, 2017.
  • יחסי ציבור (עם ברוך לשם ולאה מנדלזיס). האוניברסיטה הפתוחה, רעננה, 2014.
  • לקסיקון לתקשורת המונים (עם חנה אדוני ורפי מן). ידיעות אחרונות, 2007.
  • הרדיו הפיראטי בישראל (עם חנן נווה). פרדס, חיפה: פרדס, 2007.
  • אמצעי התקשורת בישראל (עם דן כספי). האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 1998.
  • עיתונאות: איסוף מידע, כתיבה ועריכה (עם רפי מן). האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 1997.
  • מוסד התקשורת (כרך ג' בסדרה "תקשורת המונים") (עם דן כספי). האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 1996.
  • המתווכים: אמצעי התקשורת בישראל 1948–1990 (עם דן כספי). האוניברסיטה העברית/עם עובד, תל אביב, 1992.
  • יחיאל לימור, רפי מן, עיתונאות בעידן הדיגיטלי. רעננה: למדא - ספרי האוניברסיטה הפתוחה, ©תשפ"ב 2022.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא יחיאל לימור בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה