דרקולה
דרקולה או הרוזן דרקולה הוא דמות בדיונית והאנטגוניסט העיקרי בספרו הגותי של ברם סטוקר משנת 1897 בעל אותו שם. הוא מתואר כערפד אב-טיפוסי וכמה היבטים של דמותו היו בהשראת ולאד המשפד מוולאכיה. הדמות מופיעה לעיתים קרובות במגוון מוצרי תרבות פופולריים, מסרטים וסרטי אנימציה ועד לדגני בוקר.
בספרו של סטוקר
עריכהבספרו של בראם סטוקר, מאפייניו, כוחותיו, יכולותיו וחולשותיו של הרוזן דרקולה מסופרים באופן הדרגתי על ידי כמה מספרים, מנקודות מבט שונות.[1] במיוחד של ג'ונתן הארקר, ג'ון סיוארד, ומינה הארקר.
ביוגרפיה
עריכההרוזן דרקולה (שמו הפרטי לא ניתן) הוא ערפד בן מאות שנים, מכשף ובן אצילים מטרנסילבניה, הטוען להיותו צאצא סקלרי של אטילה ההוני. הוא שוכן במבצר בהרי הקרפטים ליד מעבר בורגו. שלא כמו הערפדים בפולקלור של מזרח אירופה, אשר מתוארים כדוחים ויצורים דמויי גופה וחסרי תבונה, דרקולה עוטה קסם אצילי. בשיחותיו עם ג'ונתן הארקר, הוא חושף שהוא גאה מאוד במורשת של בויאר בזמנים עברו, שבהם הוא מודה שהפכו להיות רק זיכרון של כבוד, גבורה, ואומץ בעת החדשה.
פרטים על צעירותו מעורפלים, אך נראה כי דרקולה למד מגיה שחורה באקדמיה של שולומנס בהרי הקרפטים, המשקיפה על העיר סיביו והפך לבקיא באלכימיה וכישוף.[2] הוא התחמש והוביל יחידה צבאית נגד הטורקים על פני דנובה. לדברי ואן הלסינג: "הוא חייב להיות אכן דרקולה הוויווד שזכה בשמו נגד הטורקים, על פני הנהר הגדול על גבול טורקיה. אם כך, אז הוא לא היה אדם רגיל. עבור זמן זה, ובמשך מאות שנים אחרי, הוא יקרא כהחכם והערמומי ביותר, וכמו כן גם מהאמיצים ביותר מבני הארץ שמעבר ליער".[3] דרקולה מת ונקבר בקבר גדול בחדר התפילה בטירה שלו, והוא חזר מן המתים כמו ערפד וחי במשך כמה מאות שנים בטירתו עם שלוש נשים ערפדיות יפות לצדו.[4] אף על פי שהם מראים דמיון משפחתי,[5] לא הובהר בסיפור אם הן המאהבות שלו, אחיותיו, בנותיו, או ערפדיות שנוצרו על ידו.
כשהרומן מתחיל במאה ה-19, דרקולה פועל על פי תוכניתו להשתלט על העולם, והוא מסתנן ללונדון כדי להתחיל את שלטונו. הוא מזמין את ג'ונתן הארקר, שזה עתה מוסמך כעורך דין אנגלי, כדי לספק תמיכה משפטית לעסקת נדל"ן תחת פיקוחן של המעסיק של הארקר. דרקולה בהתחלה מקסים את הארקר עם לבביות וידע היסטורי, ואף מצילו מציפורני שלושת נשי הערפד בטירה. עם זאת, דרקולה רוצה לשמור את הארקר חי מספיק זמן כדי להשלים את העסקה משפטית וללמוד כמה שיותר על אנגליה.
דרקולה יוצא מהטירה שלו ועולה על ספינה רוסית, ה"דמטר", ולוקח איתו תיבות של אדמה מטרנסילבניה, אשר הוא צריך על מנת להשיב את כוחו. במהלך המסע אל ויטבי, עיירת חוף בצפון אנגליה, הוא מזין את עצמו מאנשי הצוות של הספינה. רק גופה אחת נמצאה מאוחר יותר, זה של הקפטן, אשר נמצא קשור על ההגה של הספינה. היומן של הקפטן מתגלה ומספר על אירועים מוזרים שהתרחשו במהלך המסע של הספינה. דרקולה עוזב את הספינה בצורת כלב.
בהמשך הרוזן מאיים על ארוסתו של הארקר, וילהלמינה "מינה" מוריי, וחברתה, לוסי וסטנרה. מצוין גם קישור בולט בין דרקולה ורנפילד, מטופל בבית חולים לחולי נפש, הנאלץ לאכול חרקים, עכבישאים, ציפורים, ושאר יצורים, בסדר עולה של גודל, כדי לספוג את "כוח החיים" שלהם. רנפילד משמש כסוג של חיישן, המגיב לקרבה של דרקולה ומספק רמזים בהתאם. דרקולה מתחיל לבקר בחדר השינה של לוסי מדי לילה, ומנקז את הדם שלה ובמקביל מדביק אותה בקללת הערפדים. בלי לדעת את הסיבה להידרדרות של לוסי, חבריה קוראים לרופא ההולנדי אברהם ואן הלסינג, מורה לשעבר של אחד המחזרים של לוסי. ואן הלסינג מסיק שמצבה הוא במקור על-טבעי אך לא מספר להם על כך. למרות הניסיון להרחיק את הערפד עם שום, דרקולה מפתה את לוסי מתוך החדר שלה בשעת לילה מאוחרת והופך אותה לאחת מהאל-מתים.
ואן הלסינג, הארקר, והמחזרים לשעבר של לוסי ארתור הולמווד וקווינסי מוריס נכנסים לקְרִיפְּטָה שלה והורגים אותה. מאוחר יותר הם נכנסים למגורים של דרקולה בקרפקס, והורסים את תיבות האדמה שלו, וכך מונעים מהרוזן את יכולתו לנוח. דרקולה עוזב את אנגליה כדי לחזור למולדתו, אך לא לפני שהוא נושך את מינה.
החלק האחרון של הספר מפרט את המרדף אחרי דרקולה לטרנסילבניה, את המאבק עם השומרים של דרקולה ולבסוף, את השמדתו. למרות שמקובל לתאר את דרקולה מומת על ידי תחיבת יתד לתוך לבו, על פי סיפורה של מינה, גרונו נחתך בידי ג'ונתן הארקר ולבו מנוקב בסכין של מוריס (יומנה של מינה הארקר, 6 בנובמבר, "דרקולה" פרק 27). גופו הופך אז לאבק, אך לא לפני שמינה הארקר רואה הבעה של שלווה על פניו של דרקולה.
יכולות מיוחדות
עריכהבספרו של סטוקר עומדות לרשותו של הרוזן כמה יכולות שאינן ידועות בדרך כלל כשל ערפדים. ביניהן יכולתו של דרקולה להשתנות לזאב (תכונה שמשויכת בדרך כלל לזאבי אדם), ויכולתו להשתנות לעורב וגם של חולדות או לערפד. כמו כן הוא גם יכול לשלוט בזאבים, להצעיר את פניו ולטפס על קירות.
בתרבות הפופולרית
עריכהדרקולה הוא אחת הדמויות המפורסמות ביותר בתרבות הפופולרית. הוא גולם על ידי יותר שחקנים וביותר עיבודים בסרטים וטלוויזיה מאשר כל דמות אימה אחרת. שחקנים שגילמו אותו כוללים מקס שרק, בלה לוגוסי, ג'ון קרדין, כריסטופר לי, דנהולם אליוט, ג'ק פאלאנס, לואי ז'ורדאן, פרנק לנגלה, קלאוס קינסקי, גארי אולדמן, לזלי נילסן, ג'ורג' המילטון, ג'רארד באטלר, ריצ'רד רוקסבורג, מארק וורן, רוטחר האוור, סטיבן בילינגטון, לוק אוונס, אדם סנדלר, דומיניק פרסל וניקולס קייג'.
הדמות קשורה קשר הדוק עם התרבות הארכיטיפ של הערפד, ונשאר תחפושת פופולרית לליל כל הקדושים.
דמותו של מר סופר בתוכנית הילדים האמריקאית רחוב סומסום, מבוססת האופן שבו גילם השחקן בלה לוגוסי את הרוזן דרקולה. באנגלית נקראת הדמות "The Count", משחק מילים שניתן לפרש הן כ"הרוזן" והן במובן של "ספירה", ומתייחס לאהבתו של מר סופר לספירת פריטים שונים.
בסדרת הסרטים מפלצת של מלון הדמות הראשית היא דרקולה.
בשנת 2003, הרוזן דרקולה, בגילומו של בלה לוגוסי, דורג כנבל ה-33 הגדול ביותר על ידי מכון הסרטים האמריקאי.
בשנת 2017 יצאה הסדרה קאסלבניה (Castlevania), המבוססת על משחק המחשב הנושא שם זה, בה דרקולה שימש כנבל מרכזי.
בשנת 2023 יצאו לאקרנים 2 סרטים בהם דרקולה הוא דמות מרכזית: מסעה האחרון של דמטר ורנפילד.
דרקולה כמוטיב אנטישמי
עריכהלדברי ג'ודית הלברסטם (אנ'), על אף שדרקולה אינו מוגדר יהודי ברומן מאת ברם סטוקר, דמותו של דרקולה מגלמת מוטיבים אנטישמיים מרכזיים, שכן מציצת דם, כמטונימיה להלוואה בריבית, נתפסת כ"יהודית". סוזנה השל טענה שההעברה הלא מודעת של מוטיבים יהודיים לדרקולה הועלתה למודעות בעיבוד של הספר לסרט הקולנוע מ־1931, שבו עונד השחקן בלה לוגוסי, שמגלם את דרקולה, מדליון בעל שש קצוות שהזכיר מזוויות מסוימות מגן דוד.[6]
קישורים חיצוניים
עריכה- קטע על דרקולה המיתולוגי, מתוך הספר "מיתולוגיה רומנית" בהוצאת נמרוד
הערות שוליים
עריכה- ^ Carol N. Senf "Dracula: The Unseen Face in the Mirror" in the Norton Critical Edition of Dracula (1997) by Bram Stoker, edited by Nina Auerbach and David J. Skal: 421-31
- ^ Dracula Chapter 18 and Chapter 23
- ^ Mina Harker's Journal, 30 September, Dracula, Chapter 18
- ^ Dracula Chapter 27
- ^ Dracula Chapter 3
- ^ סוזנה השל, "לקראת היסטוריוגרפיה ארוטית: חקר הממדים החושיים והרגשיים של האנטישמיות", בתוך: אנטישמיות: בין מושג היסטורי לשיח ציבורי (עורכים: סקוט אורי, גיא מירון), ציון, רבעון לחקר תולדות ישראל, שנה פה, תש"ף, עמ' 80 [8].