ה"א המגמה

בדקדוק העברי, ה"א המגמה היא מוספית מסוג סופית, הבאה בשימוש כאשר מעוניינים לציין יעד או מגמה. המורפמה נוספת לרוב למילים המציינות כיוון (ימינה־שמאלה, צפונה־דרומה, אחורה־קדימה), מקומות מופשטים (החוצה־פנימה) ואף מקומות מוגדרים (ארצה, הביתה, העירה). במקרא ה"א המגמה באה גם בשמות מקומות כגון ירושלימה, מצרימה (ראו להלן). השימוש בה דומה לשימוש במילות היחס אל/ל־, ואפשר להחליף בין שתי הצורות (ולפיכך אפשר לראות בה מעין יחסה):

"לפנות ימינה = לפנות לימין", "חזרתי הביתה = חזרתי אל הבית", ”וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת רַבְשָׁקֵה מִלָּכִישׁ יְרוּשָׁלְַמָה אֶל הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ בְּחֵיל כָּבֵד...” (ישעיהו, ל"ו, ב'), ”וַיִּשְׁלַח הָאֱלֹהִים  מַלְאָךְ לִירוּשָׁלִַם לְהַשְׁחִיתָהּ...” (דברי הימים א', כ"א, ט"ו).

בשונה מהה"א המציינת נקבה (גדולה, אכלה, מילה) הנהגית במלרע, בכל מילה שהה"א בה היא ה"א המגמה ההגייה מלעילית.

כבר בספרות התנאים מוזכרת ה"א המגמה: ”ר' נחמיה אומר: לפי שצריך למ"ד בתחילתו תתן לו ה"א בסופו.”

שימוש

ה"א המגמה בשמות מקומות

בתנ"ך השימוש בה"א המגמה בשמות מקומות רגיל ונפוץ: מצרימה, ירושלימה, בבלה, צרפתה.

בעברית החדשה לא מקובל שימוש כזה, אך בתחילת תחיית העברית מתועדים שימושים דומים. למשל בתרגיל "מודה אני לשחקן" שכתב ז׳בוטינסקי בשביל להקת תא"י מופיע:

"אִם כָּךְ, אוֹתִי פַּרִיזָה קָח"

בשיר "בואי לאילת", שכתב ירון לונדון ושר ליאור ייני, מופיע באחת השורות המשפט ”שׁוּב תָּשׁוּב אֵילָתָה.”

בימינו יש שמות יישובים שה"א המגמה מצורפת אליהם לכתחילה: נֵס צִיּוֹנָה (נס לציון), יָטְבָתָה (ליטבת).

דוברים רבים נוקטים מבנה מעין זה גם לשמות ערים המכילים נסמך וסומך. תל אביב ← "תל אביבה". אף על פי כן ה"א המגמה באה במקרא בנסמך ולא בסומך (”וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע...”), ולפיכך ציון המגמה בדרך המקרא הוא תִּלָּה אָבִיב.

גיבוב מילות יחס בצורות עם המגמה

כאמור לה"א המגמה יש משמעות דומה למשמעות מילות היחס ל־ ואל, ולכן אין צורך לצרף אותן לצורות אלו (וכך גם את מילות היחס ב־ מ־ או מן. השוו: מימינה – מלימין). עם זאת לעיתים מילות יחס מיותרות מצורפות לצורות שכבר יש בהן ה"א המגמה, מתוך חוסר הבנה שהצורות כבר מציינות כיוון, וגם בעקבות שימוש רב בהן ושחיקת משמעותן. תהליך זה נקרא גיבוב, והוא מתועד הן בעברית המקראית הן בעברית החדשה.

הדוגמה הבולטת ביותר לתהליך כזה היא הצורות לְמַעְלָה, לְמַטָּה. הצורות "מעלה" ו"מטה" מכילות את ה"א המגמה וציינו במקורן כיוון, אך מרוב שימוש בהן היו הצורות "למעלה" ו"למטה" לנפוצות יותר במקרא לעומת נרדפותיהן מַעְלָה, מַטָּה ומִמַּעַל.

יש במקרא גם צורות מגובבות חריגות: לַצָּפוֹנָה (דברי הימים א', כ"ו, י"ז) לַנֶּגְבָּה (באותו פסוק), ולַמִּזְרָחָה (דברי הימים ב', ל"א, י"ד), ובספרות חז"ל יש מִמַּעֲרָבָה, מִחוּצָה לָאָרֶץ ועוד.

לא תמיד שימוש רב גורם לגיבוב. למשל הצורה שָׁמָּה רגילה במקרא גם במשמעות לְשָׁם: "אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה" (בראשית, י"ט, כ'), וגם במשמעות "שָׁם": "שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ" (בראשית, מ"ט, ל"א), אך עם זאת לא מצוי "לְשָׁמָּה".

כיום יש שנוקטים לְהֵנָּה (במקום הֵנָּה, לְכָאן או לְפֹה), מֵאָחוֹרָה (במקום מֵאָחוֹר), מִקָּדִימָה (במקום לְפָנִים), ובצורות לְמַעְלָה ולְמַטָּה (שבעצמן מגובבות) נוצר עוד גיבוב – לִלְמַעְלָה, לִלְמַטָּה.

גיבוב דומה מופיע גם במילים שאין בהן ה"א המגמה: "מִמִּזְּמַן", "מִמִּקֹּדֶם", "מִמִּתַּחַת", "כְּכָזֶה", "כְּכָאֵלֶּה", "כְּכִמְעַט", "לְלִפְנֵי".

לקריאה נוספת

• שמה במשמעות שם באתר האקדמיה ללשון העברית.