יחסה

מילים ואותיות עם תפקיד תחבירי: ב- מ- ועוד

בדקדוק, יַחֲסָה (ברבים: יְחָסוֹת, באנגלית: case) היא סימון של מילים או צירופים מחלקי דיבר מסוימים בהתאם למעמדם התחבירי במשפט.

יש שני סוגי יחסות, האחת המסמנת את תפקידו התחבירי של המילה במשפט וקובעת אם מדובר בנושא, נשוא, מושא ישיר או עקיף וכדומה. סוג סימון יחסה זה נדיר בעברית המדוברת למעט השימוש בעברית החדשה במילה את כדי לסמן מושא ישיר. אך סימון זה קיים באופן בולט לחלק מהתפקידים התחביריים של המשפט בשפות אחרות, ביניהן באופן בולט בערבית ובלטינית. לדוגמה בערבית:

  • יחסה הנושא (והנשוא השמני) ובלעז היחסה הנומינטיבית, כלומר יחסת שם העצם - על ידי סיומת התנועה וּ ואחריה ן (דמא תנווִין): *-וּן, המסמנת שמדובר בנושא. הסימון באופן הזה לא משמש בכל המקרים.
לדוגמה: במקום דַּרַשׂ וַּלַד לוּגַֿת עֲרַבִּיַא (למד ילד הגיית ערבית), יאמרו: דַּרַשׂ וַּלַדוּן לוּגַֿת עֲרַבִּיַא. درس ولدٌ اللغة العربية
  • יחסת המושא הישיר ובלעז היחסה האקוזטיבית (המאשימה), מסמנת גם את התיאור - על ידי סיומת בתנועת פַּתַח ואחריה ן (פתחא תנווִין): *-אַן.
לדוגמה: במקום ראה לְבַּית (הוא ראה בית), יאמרו: הוא ראה לבַּיתַּן رأى لبيتًا
  • יחסת המושא העקיף ובלעז היחסה הגֶנֶטיבית (המוּלֶדֶת, או יחסת השייכות), מסומנת על ידי סיומת בתנועת חיריק ואחריה ן (קצרא תנווִין): *-אִין .
לדוגמה: במקום כִּתַּאבּ בִּינתּ (כתב בת, כלומר ספר של ילדה), יאמרו: כִּתַּאבּ בִּינתִּין كتاب لبنتٍ

סוג אחר של יחסות, היחסה הסמנטית, מסמנות את המשמעות של המילה בתוך המשפט, למשל יחסת יעד - המסמנת שמדובר במקום אליו הפעולה שואפת, במקרה זה בעברית מסמנים זאת באמצעות מילית היחס אֶל, או באמצעות מוספית קידומת של לְ- למילה (לדוגמה לילד, לְשָם, לעפולה, לזה). דוגמה ליחסת שיוך (גֶּנֶטִיבִית) הוא תנועת החולָם בסוף מילה עם כינוי שייכות חבור, כמו ספרוֹ או מחברתוֹ ההופך את המילה למשוייכת.

היחסה בעברית המדוברת ובעברית העתיקהעריכה

בחקר השפה העברית, הניתוח הלשוני של יחסות מסוג זה פחות נפוץ, ומתמקדים יותר בחיפוש שרידי יחסות המסמנות את תפקידה התחבירי של המילה בתוך המשפט, שנותרו בעברית המקראית והתלמודית (לשון חכמים) וכן את גלגולי היחסות בשפות השמיות כגון אכדית בה השימוש ביחסות ניכר בולט וברור.

בעברית החדשה, ובמיוחד זו המושפעת מן האנגלית אחרי מהפכת המרשתת בשנות התשעים של המאה העשרים, מרבים להשתמש במשפטים שמניים ללא פועל, במילות וצירופי לשון תיאוריים, ובבינוני (פעלים בהטיית הזמן ההווה שאפשר להבין אותם גם כשמות עצם או תיאור). משום כך יחסת השם, שבעבר שימשה בעיקר לסימן הנושא, עברה לשמש גם לסימון הנשוא. זמן הוה כמעט ולא שימש בעברית הקדומה, ורוב המשפטים נבנו כפעולה שהיא הנשוא ולה נושא ולעתים מושא. ראו להלן בהרחבה על #היחסות בשפות השמיות.

חלקי הדיבר המסומנים ביחסהעריכה

המילים שמקבלות סימון יחסה בשפות שונות הן מחלקי דיבר מסויימים. לדגומה פועַל לעולם לא יסומן ביחסה. חלקי הדיבר היכולים לקבל סימון הם: שם עצם (לדוגמה בעברית: מחברתו), תואר השם[דרושה הבהרה], תווית יידוע (לדוגמה לַבָּיִת במשמעות אל הבית), כינוי גוף (לנו במשמעות אֶל אנו), כינוי רמז (לדוגמה לזה) ומילת שאלה. לפעמים מסומנת היחסה על צירופים הנובעים מחלקי הדיבר האלה, אף שהמילה המסומנת היא מחלקי הדיבר שאמורים לא לקבל סימון יחסה.

סימון היחסות של חלקי המשפט, המסמנות נושא נשוא או מושא וכדומה, הוא בדרך כלל מורפולוגי צורני, כלומר מתבטא בשינוי בצורת המילה. לדוגמה בשפה האכדית כאשר יש שם עצם ביחיד, שהוא מושא ישיר של משפט, מוסיפים סיומת אַה. (לדוגמה: לוּ יַהֲפֻּכּוּ כּוּסִיאַהמוּלכִּיךַּ, שפירושו: לו יהפכו את כיסא מָלְכֶךָּ - כלומר כיסא-מלוכתך) במקרה של צירוף לשוני יש שפות בהן היחסה מסומנת על ידי שינוי צורה של מילה אחת או יותר הכלולות בצירוף.

מקובל למנות כמה קטגוריות שמתייחסות למעמד התחבירי של מילה במשפט: נושא, נשוא, מושא ישיר, מושא עקיף, תיאור ועוד.

יש יחסות שאינן מסמנות מעמד תחבירי גרידא, אלא גם תפקיד סמנטי משמעי, למשל: שייכות (הספר של הילד, סִפְרוֹ), פנייה (חייל! שפר הופעתך - במקרה זה הסימון הוא בהגברת הקול והפסקה אחריה), שימוש בכלי (כתבתי בעיפרון), מקום (נסעתי לצפון) ועוד. יחסות אלו קיימות גם בעברית, כפי שהודגם.

שפות נבדלות זו מזו במספר חלקי הדיבר שבהם היחסות מסומנות ובמספר היחסות המסומנות. לדוגמה, באנגלית היחסות מסומנות רק בכינויי גוף, ומספר היחסות המסומנות הוא 3 - נושא/נשוא (על ידי שימוש בכינויי הגוף I, he, she וכו'), מושא (על ידי שימוש בכינוי עקיף me, him, her וכו' המקביל לאותי, אותה, אותו) ושייכות (על ידי שימוש בכינויי השייכות my, his, her וכו' המקביל בעברית לכינויים לי, לו, לה). ברבדים היסטוריים מוקדמים יותר של השפה האנגלית היו 5 יחסות, והן הופיעו גם על שמות עצם או תוויות יידוע, אולם סימון היחסות הצטמצם במידה ניכרת עם השינויים בשפה במשך הזמן.

בגרמנית יש 4 יחסות. סימון היחסה מופיע על רכיבים שמניים שונים כגון תוויות ידוע, כינויים ותארים, אולם לרוב לא על שם העצם עצמו. בדוגמאות שלהלן נראה השינוי בתווית הידוע בלבד, להוציא הגֶנִיטִיב, היא יחסת התולדה והשייכות, שבה במקרה זה גם השם עצמו מקבל סיומת -es/s.

בפינית יש 15 יחסות. ביניהן:

  • הבית = talo (יחסת נומינטיב, נושא)
  • בתוך הבית = talossa (יחסת אינֶסיב, מושא עקיף + מילת היחס "בתוך")
  • על הבית = talolla (יחסת אדֶסיב, מושא עקיף + מילת היחס "על")
  • אל הבית = talolle (יחסת אלַאטיב, מושא עקיף + מילת היחס "אל")

היחסות בשפות השמיות ובעברית החדשהעריכה

בחלק מן השפות השמיות קיימות עד היום יחסות כחלק מהשפה. בערבית ספרותית מסומנת היחסה באמצעות תנועות שמתפקדות כסופיות (suffixes) ומצטרפות לשמות עצם ותארים (תופעה המכונה إعراب "אִעְרַאבּ" או "ניקוד סופי"). למשל שם העצם الملك /al-malik/ ("המלך") יופיע כ־الملكُ /al-maliku/ בבואו כנושא או כנשוא שמני, ("המלך אמר", "שלמה הוא מלך"); الملكَ /al-malika/ בבואו כמושא ישיר ("ראיתי את המלך"); ו־الملكِ /al-maliki/ בבואו כמושא עקיף ובכלל לאחר מילת יחס ("באתי אל המלך"), או כסומך ("בית־המלך").

בעברית מודרנית מציינים יחסת מושא ישיר לפני שם־עצם מיודע באמצעות המילה "את". בעברית מקראית השימוש במילה "את" היה שונה, והיא ציינה באופן כללי את מקבל הפעולה, ולאו דווקא מושא ישיר. יש הרואים במילה "של" בעברית מודרנית מעין סימון יחסה, ובמקרים מסוימים אפשר לראות גם את מילת היחס "ל־" כסימון של יחסת מושא עקיף. יש המזהים שרידים של יחסות בניקוד סופי בעברית המקראית, למשל בפסוקים "מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם" (דברים, ל"ג, כ"ז) או "וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ" (בראשית, מ"ט, י"א) או "וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (בראשית, כ"ח, י'), אם כי יש מחלוקת לגבי הזיהוי הזה. הסיומת ־ָם בתארי־פועל מסוימים (ריקָם, יומָם, חינם, אמנם ועוד) היא לדעת רוב הבלשנים שריד ליחסת מושא ישיר, ששימשה גם לציון תיאורים (השווה לערבית: يوماً יַוְמַן, ليلاً לַיְלַן וכו'). יש בלשנים הגורסים כי הסיומת ־ַיִם (ayim-) בשמות מקומות כגון: מצרַיִם, אפרים, מחנים, מקורה ביחסה שציינה מקום, אולם אין לכך הוכחות חד־משמעיות. כך או אחרת, ברור שהשימוש בסימון מורפולוגי של יחסות בעברית הקדומה נפסק עוד לפני כתיבת התנ"ך. הדוגמה הבולטת ביותר ליחסה שעדין קיימת בעברית המודרנית היא ה' הכיוון (המגמה), שהופכת שם עצם למקום, למשל במילים "הביתה", "ארצה", "דרומה", ובמשלב גבוה: "ירושלימה". ייתכן שהמילים קדימה, שמאלה, ימינה הם שרידים של יחסה זו.

יחסה מופשטתעריכה

בתחילת שנות ה־80, החל נועם חומסקי לפתח את תאוריית היחסה במסגרת הדקדוק הגנרטיבי. לפי תאוריה זו, גם בשפות שבהן אין סימון מורפולוגי או סימון מוחשי אחר של יחסות, קיימות יחסות מופשטות. יתרה מזאת, חלקי דיבר מסוימים (כגון שמות עצם, כינויי גוף וכו') חייבים להימצא בעמדה במשפט שבה הם יכולים לקבל יחסה, בין אם היחסה ממומשת באמצעות סימון כלשהו ובין אם לאו. למשל, בעברית, במשפט כמו "הכלב אכל עגבנייה", המילה "הכלב" מקבלת יחסת נושא (נומינטיב), והמילה "עגבנייה" מקבלת יחסת מושא ישיר (אקוזטיב), אף על פי שליחסות אין מימוש מורפולוגי או אחר. על־פי "תאוריית היחסה" של חומסקי, המשפט "עגבנייה נאכלה הכלב" יהיה בלתי־דקדוקי, כיוון שהמילה "הכלב" אינה יכולה לקבל יחסה בעמדה שבה היא נמצאת (ראו: תנועה במשפט סביל). דוגמה דומה מאנגלית:

  1. It is known that cats sleep a lot.
  2. *It is known this fact.

בדוגמה זו, הפועל הסביל אינו יכול להעניק יחסה למושא, ולכן צירוף שמני, שחייב יחסה, אינו אפשרי. פסוקית אינה דורשת יחסה, ולכן היא אפשרית גם בהיעדר יחסה.

בגישה זו, ההבדל בין השפות הוא בעיקר במידת העושר של המערכת המורפולוגית, אך ההבחנות התחביריות ה"עמוקות" הן אוניברסליות.

רשימת יחסותעריכה

הרשימה שלהלן מתבססת בעיקר על המחקר המסורתי של השפה הלטינית ובמידה מסוימת גם על המחקר המסורתי של השפה היוונית העתיקה. על אף השינויים שחלו במחקר הבלשני, עדיין מקובל להשתמש ברשימה זו כבסיס להגדרת היחסות בשפות השונות. בנוסף מצוין בחלק מהמקרים שמה של היחסה המקבילה בערבית ספרותית. תיאור היחסות בערבית ספרותית משמש לעיתים קרובות גם במחקר של שפות שמיות אחרות.

שם בעברית שם לועזי מקבילה בערבית ספרותית תפקיד דוגמה בעברית דוגמה משפה עם יחסות מורפולוגיות
יחסת נושא/נשוא nominative رفع (רַפְע)
(יחסה 1)
מסמנת את הנושא או את הנשוא במשפט ציפור עומדת על עץ.
העץ הוא גבוה.
ערבית: العصفورُ واقفٌ على الشجرة.
/alʕusˠfuːru waːqifun ʕala ššajara/
יחסת מושא ישיר accusative نصب (נַצְבּ)
(יחסה 2)
מסמנת השלמה ישירה של הפועל הילד אכל את התפוח. בלטינית: lego librum (אני קורא את הספר)
יחסת מושא עקיף dative מסמנת השלמה עקיפה של הפועל, הבאה אחרי השלמה ישירה או אחרי מילת יחס נתתי את הספר לילד. בלטינית: dabam librum puero
יחסת שייכות genitive جرّ (ג'ר)
(יחסה 3)
מסמנת שייכות, סומך (בשפות שמיות) או השלמה של מילת יחס הבית של השכן
בית השכן
ערבית: بيت الجارِ
/baitu ld͜ʒaːri/
אבלאטיב ablative מילה המשלימה את הפועל שלא כמושא: כמו תיאור אופן, אמצעי או זמן. נסעתי באוטו
הרגשתי רע באותו היום
בלטינית: Solā gratiā ("באמצעות החסד לבדו")
פנייה vocative نداء (נִדאא) מופיע על שם פרטי או שם עצם המופיע כהסגר במשפט במשמעות של פנייה למישהו נהג, תן זכות קדימה. בערבית: يا سائقُ... /ya saːʔiqu/
בלטינית: ‏?et tu, brute‏ (הגם אתה, ברוטוס?)
מקום locative מסמנת תיאור מקום לא היינו בבית. בלטינית: domi non eramus
כלי instrumental מסמנת תיאור אופן, כשתיאור האופן מתאר שימוש בכלי כתבתי בעיפרון. ברוסית: Я писал карандашом

קישורים חיצונייםעריכה