האפולוגיה של מנדלסון: הולדת הפילוסופיה היהודית המודרנית
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: סגנון לא אנציקלופדי. | |
האפולוגיה של מנדלסון: הולדת הפילוסופיה היהודית המודרנית הוא ספר מאת ד"ר אלי שיינפלד העוסק בספרו של משה מנדלסון "ירושלים".
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | ד"ר אלי שיינפלד |
| שפת המקור | עברית |
| סוגה | עיון |
| הוצאה | |
| הוצאה | הוצאת כרמל |
| תאריך הוצאה | 2019 |
| מספר עמודים | 162 |
| עורך | אבי שגיא וספיר צברי |
| סדרה | |
| סדרת ספרים | "פרשנות ותרבות" |
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 997007831383705171 |
הספר יצא לאור בעברית בשנת 2019 בעריכת ספיר צברי, בהוצאת כרמל.
רקע - "ירושלים" של מנדלסון עריכה
בשנת 1781 פנו אל מנדלסון יהודים מאלזס, שהוטרדו מתעמולה אנטי-יהודית, וביקשו ממנו לסייע להם להגן על השקפות היהדות ולהוכיח כי הם יכולים להיות אזרחים טובים ומועילים למדינה. מנדלסון פנה לידידו הנוצרי כריסטיאן וילהלם דוהם (Dohm) והציע לו ליטול על עצמו את המשימה. דוהם נענה לאתגר, וחיבר את הספר Über die bürgerliche Verbesserung der Juden ("על הטבת מצבם האזרחי של היהודים"). בספר טען דוהם כי אין מניעה כללית שהיהודים יהיו אזרחים טובים במדינה, אלא רק בעיות מקומיות; הוא הוסיף גם שרצוי להשאיר בידיהם את החופש לדון על פי דיניהם, לרבות את הזכות להחרים ולנדות את בני הקהילה לפי הצורך. עם זאת, הסכים עם דעתו של המלך פרידריך הגדול, שאין להרבות יותר מדי את מספרם באוכלוסייה, וקבע שיש צורך לתקן ליקויים רבים במנהגיהם ובתכונותיהם. מנדלסון ראה צורך להגן על חלק מדברי דוהם וגם לערער על כמה מטענותיו, ולכך הקדיש את ההקדמה לספרו של מנשה בן ישראל "לתשועת ישראל", שתרגם לפי בקשת מרכוס הרץ מאנגלית לגרמנית ב-1782. בהקדמה קבע מנדלסון כי הדעות הקדומות וההתייחסות המפלה כלפי היהודים עדיין קיימים בזמנו. הוא הסתייג מדעתו של דוהם שיש להגביל את שיעורם במדינה, ובעיקר תקף את טענת דוהם שיש להשאיר בידי הרבנים את זכות החרם והנידוי. הוגי דעות נוצרים בברלין תקפו את מנדלסון, על כך שקרא לנאורות וליחס סובלני כלפי בני עמו, והנה הרבנים עצמם משתמשים באמצעים קיצוניים כדי לכפות דעות והשקפות על בני הקהילה. חיבור אנונימי בשם Das Forschen nach Licht und Recht ("החיפוש אחר אור וצדק"), שחיבר כנראה הסופר הדאיסט אוגוסט קראנץ, יצא נגדו מפורשות בעניין זה.
מנדלסון, שהותקף מצד הנוצרים והיהודים גם יחד, החל לחבר בתגובה ספר שבו שטח את השקפתו בענייני היהדות והנצרות. וב-1783 הוציא לאור את Jerusalem, oder über religiöse Macht und Judentum ("ירושלים, או על שלטון דתי ועל יהדות"). ב"ירושלים", שנחשב לחשוב ביותר מפרי עטו, קרא משה מנדלסון לסובלנות דתית ולהכרה בזכויות היהודים. לשיטתו, אין זה מתפקידה של ההנהגה הדתית לכפות דעות והשקפות, אלא רק בתחום המצוות והמעשים. כנגד הטענות על החרמות שהוציאו הרבנים, קבע מנדלסון כי היהדות היא דת סובלנית יותר מן הנצרות, משום שאין היא מצווה על השקפות אלא רק על מצוות מעשיות; ושהיא מענישה רק על חטאים הפוגעים בקהילה, רק על מעשים ולא על דעות. ב"ירושלים" גם יצא מנדלסון במפורש כנגד ההתבוללות בנוצרים, או במונחי תקופתו "אחדות האמונות". הרעיון ליצור "דת טבעית" שתתאים לכל, דאיזם, היווה בעיניו כפיית אמונה בדרך אחרת, ועל כן נגד את הנאורות והסובלנות.
הספר עריכה
ספרו של אלי שיינפלד האפולוגיה של מנדלסון מציע קריאה חדשה של אחד הספרים המרכזיים של המחשבה היהודית בעת החדשה: ירושלים מאת משה מנדלסון. ירושלים, שהוא ספר יסוד להבנת שורשי היהודי המודרני, מוצג כאן כתשובה פונדמנטלית ראשונה לביקורת (המודרנית) של היהדות כפי שנוסחה במאמר תאולוגי-מדיני על ידי שפינוזה. בכך, ספר זה מסמן את לידת הפילוסופיה היהודית המודרנית. זו התיזה של שיינפלד בספרו. ומכאן שמו של הספר: אפולוגיה מלשון תשובה, מענה, הגנה על...
באשר הוא תשובה פונדמנטלית לשפינוזה, ירושלים הוא במהותו אפולוגיה. האפולוגיה של מנדלסון.
שיינפלד מבקש להשמיע את התשובה הזו, הוא מנסה לגעת ברגע לידת הפילוסופיה היהודית המודרנית מקרוב. לשם כך שיינפלד מציע קריאה צמודה של ירושלים, קריאה שהיא במהותה פנומנולוגית: לא קונטקסטואליזם היסטורי של הטקסט אלא ניסיון להתחקות אחר האינטואיציות הבסיסיות המונחות בתשתית הארגומנטטיבית של הספר, אינטואיציות המזינות את התזות שלו, והמקנים לספר את מובנו. קריאה פילוסופית-פנומנולוגית זו נעזרת ברגעים מרכזיים בהיסטוריה של הפילוסופיה, המאפשרים לשיינפלד לברר לעומק את ״הדברים עצמם״: מביקורת הכתב בפיידרוס של אפלטון, עד לשאלת היחס גוף-נפש במטפיזיקה של דקארט, או לדוקטרינת האמיתות אצל לייבניץ, ועד לפנומנולוגיה של הוסרל, היידגר וסארטר. וכך, בהעמידו את האפלטוניזם של מנדלסון (הנשענת על אמת של קיום) מול האריסטוטליות של שפינוזה (הנשענת על אמת של מהות), שיינפלד מראה כיצד מנדלסון – ה״סוקרטס היהודי״ – שייך למסורת פילוסופית לא פחות מיוחסת מזו אליה משתייך שפינוזה. וכיצד, לכן, התשובה של מנדלסון אינה פחות פילוסופית מזו של שפינוזה.
בנוסף – וזו מקוריות נוספת של האפולוגיה של מנדלסון – שיינפלד קורא את ירושלים מתוך פרספקטיבה של ההגות היהודית העכשווית: מתוך רוזנצווייג, מתוך לוינס, ובעיקר, מתוך ובעקבות שיעורו של בני לוי מורו. הוגים אלה מאפשרים לשיינפלד לנסח את מה שעומד במרכז מחשבת מנדלסון לדידו, דהיינו: פנומנולוגיה של ההיות-מצוּוה. רק על ידי חילוץ פנומנולוגיה כזו ניתן להשיב לתיאוריה של החוק האלוהי (היהודי) מבית מדרשו של שפינוזה – חוק שהוא, בעבור שפינוזה, פוליטי בעיקרו, כשם שהיהדות אינה אלא ישות פוליטית במהותה – וכך להיפרד סופית מההוגה מאמסטרדם. פרידה שהיא גם פרידה מההגדרה הפוליטית של היהדות, המאפשרת להבין לעומק את מה שרוזנצווייג כינה בהגותו: המטא-פוליטיות והמטא-היסטוריות של ישראל. מנדלסון מעניק בירושלים את הניסוח הפילוסופי המודרני הראשון ליהדות. אך נוכח פרויקט זה נשאלת שאלה מהותית: עד כמה פרויקט כזה אפשרי, מנקודת מבט יהודית? שאלה שלא תמיד נשאלת, וששיינפלד מבקש להתמודד עמה באופן ישיר בספרו: עד כמה ניתן לספק ניסוח פילוסופי של היהדות, מבלי לבגוד ביסודותיה האינטימיים ביותר? עד כמה ניתן להציע תרגום (traduttore) של מסורת זו לשפה אוניברסלית (פילוסופיה) שאינו מניה וביה בגידה (traditore)? כדי להשיב על השאלה הזו, שיינפלד נכנס לתוככי בית המדרש, ומנסה לבחון את הפילוסופיה היהודית של מנדלסון לאור החכמה היהודית (התלמוד). מנדלסון מועמד כך לא רק במבחן הלוגוס (הפילוסופי), אלא גם במבחן המילה (המדרשית).
זו שאלת גבולות התרגום, שאלת גבולות האוניברסליות היהודית, המכתיבה את הקצב הפנימי של הטקסט של שיינפלד, ושצפה באופן מובהק בחלקו השני של הספר. כך, דרך בחינת שאלת תרגום התורה – של מנדלסון (נתיבות השלום, תרגומו של מנדלסון על התורה לגרמנית), אך גם באופן רחב יותר (פילוסופיה יהודית כפרויקט של תרגום) – ובעיקר באמצעות עיון בסוגיית שבע מצוות בני נח (והמחלוקת של מנדלסון עם ר׳ יעקב עמדין), שיינפלד מציע בספרו הרהור על גבולות הפילוסופיה היהודית המודרנית, על ייתכנותה של פילוסופיה יהודית בכלל, ועל המחיר שכל פילוסופיה יהודית נאלצת לשלם. מחיר שהוא, אולי, מחיר כניסת היהודי למודרניות.
ד"ר שיינפלד מבסס בספר השקפה, לפיה כתיבתו של משה מנדלסון ב"ירושלים" היא אפולוגנטית - בד בבד עם הסבר חדש למושג "האפולוגיה" וטענה כי היא ראויה ואפילו מרכיב חשוב בפילוסופיה היהודית. בראייה רחבה יותר, דרך התעמקות בתשובתו של מנדלסון לתפיסותיו של ברוך שפינוזה, שיינפלד מציג ראייה רחבה של "היהדות המודרנית".
שיינפלד עצמו הגדיר את הספר: ”"ניסיון להתמצא מחדש, לשרטט מחדש את הפרמטרים של הדיון על יהדות ומודרנה... הפרק הזה של היהודי שנכנס למודרנה הוא פרק בהיסטוריה שלנו שאנחנו עדיין כותבים אותו, ושמעניין אותי להבין אותו, כדי להבין את ההווה שלנו".”
קישורים חיצוניים עריכה
- הספר באתר הוצאת כרמל
- לקריאת הספר בפסיק, הספרייה הדיגיטלית (זמין לסטודנטים או חוקרים)
- ערב עיון והשקה של הספר "האפולוגיה של מנדלסון" מאת ד"ר אלי שיינפלד - מרכז שלם (יוטיוב)
על הספר:
- חנוך בן פזי, "למי אנחנו מחויבים" ישראל היום 26 בפברואר 2020
- אריאל הורוביץ, "מהות היהדות המודרנית - לא משיחית, לא לאומית, אלא מצוותית" מקור ראשון (31/03/2020 08:55)
- מתנאל בראלי, הגנת אמת (בתוך: השילוח) : https://hashiloach.org.il/%D7%94%D7%92%D7%A0%D7%AA-%D7%90%D7%9E%D7%AA/