הקהילה היהודית
הקהילה היהודית (כונתה גם קהל קדוש, עדת ישורון וכיוצא בזה) הייתה המוסד האוטונומי במסגרתו התנהלו החיים היהודיים למן התנצרות האימפריה הרומית במאה החמישית לערך[1] ועד העידן המודרני. הקהילה הייתה גוף בעל מעמד משפטי מוכר, ייצגה מול השלטונות את כל היהודים תושבי שטח השיפוט שלה, שהיו חברים בה מתוקף ישיבתם והייתה אחראית למשול ולנהל אותם. מוסדות הקהילה השונים היו מופקדים על החינוך, הרווחה, המשפט, גביית המיסים וכל יתר ההיבטים של חיי היהודים. המבנה הבסיסי היה של ועד פרנסים עשירים, שלעיתים עמד בראשו פרנס עליון או "ראש הקהל", שנבחרו בדרך כלל בשל הונם ויכולתם לספק מימון, לצד רב, המרא דאתרא המקומי, ששימש כמשפטן הבכיר בתוקף בקיאותו בהלכה והופקד על פי רוב גם על בית דין רבני. תחתיהם תפקדו מוסדות רבים ושונים, כמו החברה קדישא המופקדת על קבורה והמלמדים שתפקידם היה לחנך את הצעירים. כלפי חוץ, נבעה סמכות הקהילה כלפי חבריה מתוקף כתבי זכויות שנשאה ונתנה עליהם עם הנסיכים, המלכים או הערים שבשטחיהם ישבה, כמו גופים קורפורטיביים אחרים.
עד המאה ה-18 היה היהודי כפוף למרות קהילתו מעצם לידתו, והיה יכול להשתחרר ממנה רק באמצעות מעבר לקבוצה אחרת באמצעות המרת דתו לנצרות או אסלאם. עם עליית המדינה הריכוזית, פקיעת האוטונומיה המשפטית היהודית ותהליכי החילון, הפכה החברות בקהילה בהדרגה לשאלה של בחירה אישית. כיום מהוות הקהילות היהודיות ברחבי תבל גופים וולונטריים שעניינם בדרך כלל תפעול חיי הדת – תחום הדת המופרד היה היחיד בו הוסיפה המדינה המודרנית לתת תוקף כלשהו להלכה – ומעט שרד מסמכויותיהם בעבר. החריג המשמעותי היחיד לכך הוא מדינת ישראל, שכל היהודים בתחומה כפופים משפטית, בדיני האישות ועוד מספר היבטים, לדיני המילט היהודי (לפחות בעקרון) וענייניהם אלו נדונים בפני בתי-דין רבניים.
היסטוריה
עריכההעת העתיקה
עריכהבמהלך תקופת בית שני חיו מרבית היהודים מחוץ לארץ ישראל. קיבוצי יהודים בערים שונות התקיימו הן בערים קרובות (במצרים ובסוריה) והן בערים רחוקות כמו רומא. לקבוצות אלו היה מרכז דתי, כלומר בית כנסת, אולם לא הייתה להן מסגרת פורמלית של קהילה.[2] מכאן שאלו לא היו קהילות במובן הארגוני.
בתקופת האימפריה הרומית, הוענקה לקהילות היהודיות בערים השונות מחוץ לארץ ישראל זכות מסוימת לחיות "על פי חוקי האבות", זכות שכללה אפשרות לשמור על חוקי הדת, לקיים מוסדות תפילה ולאסוף תרומות לטובת בית המקדש. אחרי החורבן נאספו תרומות לטובת מטרות אחרות, בעיקר פדיון שבויים. החברות בקהילה הייתה וולנטרית ולקהילה לא היו סמכויות ענישה (פרט לחרם) כלפי מי שהפר את הכללים או פעל כנגד הקהילה.
בשנת 19 לפנה"ס, בעת שלטונו של טיבריוס קיסר, החליט הסאנט הרומאי לגרש את כל היהודים מרומא ולגייס לצבא את הצעירים שבהם ולשלחם לסרדיניה, אולם המדובר היה רק על קהילת רומא ולא על קהילות אחרות.
אחד הנושאים סביבם התגבשו הקהילות היה הצורך בהקמת ותחזוקת בתי קברות. היה צורך בשתדלנות לקבל אישור להקים בית עלמין, לאסוף כסף לרכישת האדמה ולפנות לשליט המקומי בבקשת פריבילגיה מתאימה לניהול ותחזוקת בית העלמין וכן לרישיון לקבורת חברי הקהילה בו.
במהלך השנים שאחרי דעיכת האימפריה הרומית קיבלו קהילות יהודיות אפשרות לאוטונומיה משפטית בסכסוכים פנימיים בעניינים שאינם כרוכים בדיני נפשות, ואפשרות לגבות מיסים, בנוסף על המיסים שהיה חייב בהם כל אזרח, ממי שרצה להיות חבר בקהילה.
הקהילה היהודית בנצרות ימי הביניים
עריכהכחלק מהמשטר הפיאודלי, אשר הסתמך על קבוצות בעלות אינטרס משותף (גילדות) הוגדרה הקהילה היהודית כגוף בעל שלטון עצמי המייצג את חבריו כלפי השלטון ומייצג את השלטון כלפי חבריו. בתקופה זו חויבו כל היהודים שישבו במקום מסוים להיות כפופים למוסדות הקהילה.
בתקופה הקרולינגית, כאשר המלך איבד מכוחו, הכנסייה התחזקה, ונוצרה קהילה דתית נוצרית חזקה. במקביל ניתנו סמכויות גם לקהילה הדתית היהודית.
קהילות יהודיות בגרמניה של המאות ה-17–19 נקראו Landjudenschaft והיו בעלות מעמד כלפי השלטונות.
אנשי הקהילה
עריכהלקהילה היהודית יש בעלי תפקידים חילוניים: הפרנסים, הגבאים והשמשים. ובעלי תפקידים דתיים: קסים, דיינים, מלמדים, שוחטים ומוהלים.
מרא דאתרא
עריכה- ערך מורחב – מרא דאתרא
מרא דאתרא, (מארמית "אדון העיר") הוא כינויו של הרב המקומי. מבחינת ההלכה היהודית פסיקותיו מחייבות את אנשי מקומו בזמן כהונתו.
המושג "מרא דאתרא" בימינו עדיין קיים בחלקו, לקהילות רבות יש רב אשר לו הם שומעים, לעומתם החסידים נשמעים לרב שאינו חייב להיות תושב העיר (או אפילו המדינה) בה הם מתגוררים. סמכותו של הרב המקומי נשחקה מסיבות רבות: הימצאות של ספרי הלכה בפריסה רחבה ועל מגוון נושאים, המאפשרת לאנשים לפסוק מתוך הספרים, כולל רשת האינטרנט; נושא מנהג אבות אשר בימינו זכה למוקד מכריע, בפרט על רקע ניידותם של אנשים ממקום למקום, וכך ממעיט בחשיבות מנהג המקום ורב המקום.
פרנסי הציבור
עריכה- ערך מורחב – פרנס
פרנס על הציבור נחשב למנהיג הקהילה היהודית בתפוצות ישראל. תפקידו היה להפעיל את מוסדות הקהילה מהבחינה הארגונית. לשם כך היו בידו סמכויות לגבית מיסים ולביצוע הוצאות ציבוריות. בדרך כלל, המינוי שלו היה מאושר על ידי השלטונות, אשר העניקו לו סמכויות על מנת שיוכל למלא את תפקידו.
היה חשש לשרירות ליבו מצידו ועל זה כבר אמרו חז"ל "תנו רבנן: שלשה הקדוש ברוך הוא בוכה עליהן בכל יום... (וביניהם) על פרנס המתגאה על הצבור" (מסכת חגיגה ה', ב'). כפירוש המהר"ל מפראג,[3] מנהיג המתגאה על הציבור הוא מנהיג השולט בכוח וביד חזקה. "ואם הקב"ה בוכה על מנהיג כוחני המתגאה על הציבור, אנו על אחת כמה וכמה, יש לנו מקום לבכות כאשר אנו מתפללים "השיבה שופטינו בראשונה ויועצינו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה" (תפילת עמידה).[4]
הפרנס היה נבחר על ידי הציבור. אך בדרך כלל הציבור היה מוגדר רק בתור תושבי המקום בעלי הכנסה או רכוש. לעיתים, רק קבוצה של ראשי ציבור הייתה בוחרת אותו. בתלמוד נקבע הכלל שאין מעמידין פרנס על הציבור, אלא אם כן נמלכים בציבור, אך לא נקבע כיצד מוגדר "הציבור".
מוסדות הקהילה
עריכהבמרכז הקהילה בתפוצות עמד בדרך כלל בית הכנסת, כאשר לרוב בקרבתו נמצאו מוסדות יהודיים נוספים, כגון בית ספר, בית תמחוי ומקווה. מרכז הקהילה משמש גורם מאחד לקהילה, בזכות התאספות חברי הקהילה סביב המוסדות השונים.
הקהילה היהודית המודרנית
עריכההקהילה היא מוסד חשוב ומרכזי ביותר ביהדות זמננו, וזאת מכיוון שהיא משמשת כמרכז לחיי משפחה ושיתוף, גמילות חסדים ותרבות יהודית. בראש הקהילה פועלים מספר עסקנים המנהלים את פעילות הקהילה ומוסדותיה השונים, והם שוכרים בדרך כלל עבור הקהילה רב שינהל את הטקסים הדתיים. היהדות רואה את האדם כיצור חברתי, ולכן השתייכות לקהילה היא צורך בסיסי של בני-האדם. קיום הקהילה היהודית מיועד הן על-מנת ליצור שיתוף פעולה יעיל על-מנת לחיות חיים יהודיים, שכן לדוגמה אדם יהודי צריך להתפלל את תפילותיו בקהל של עשרה אנשים לפחות (מניין), והן על-מנת לשמש איגוד חברתי של קבוצת אנשים בעלי אמונה זהה המתמודדים עם אתגרים רוחניים דומים (ראו הרחבה על כך בספרו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק "איש האמונה הבודד").
אופי הקהילות היהודיות השונות איננו אחיד ומשתנה מקהילה לקהילה, ונקבע לרוב באופן טבעי על פי הרכב חבריה, או על פי אופיו ודמותו של העומד בראשה (כאמור, לרוב זהו הרב). הקהילה יכולה להתקיים על בסיס גאוגרפי, כגון קהילת יהדות פולין, או על בסיס אידאולוגי, כגון קהילת היהדות החרדית.
בתפוצות, לקהילה היהודית חשיבות גבוהה בגלל שיעורי התבוללות גבוהים בקרב היהודים החיים מחוץ לקהילה. קהילות יהודי רוסיה מאוגדות בפדרציית הקהילות היהודיות של רוסיה.
לקריאה נוספת
עריכה- ישעיהו גפני, אברהם גרוסמן וישראל ברטל (עורכים), קהל ישראל: השלטון העצמי היהודי לדורותיו (שלושה כרכים). מרכז זלמן שזר, 2004.
קישורים חיצוניים
עריכה- מתיה קם, פיליפ טריה, קהילה, באתר "תרבות•il"
- זאב סולטנוביץ', הקהילה היהודית בימי הביניים, באתר "ישיבה".
- ישראל ברטל, היחיד והקהילה - מבוא, זמן יהודי חדש.
- אורי בגנו, ציות, סמכות ומחאה במסורת המדינית היהודית: קהילות ימי הביניים וראשית הרנסאנס, עבודת מוסמך, אתר דין תורה.
הערות שוליים
עריכה- ^ לדיון נרחב: סת שוורץ, The Ancient Jews from Alexander to Muhammad, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג' 2014. עמ' 101-107.
- ^ קהל ישראל: השלטון העצמי היהודי לדורותיו (כרך א), מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים
- ^ נתיבות עולם נתיב התורה ד'
- ^ הרב דב ביגון
יהדות | |
---|---|
|