טבילת ישו
טבילת ישו היא אירוע המוזכר בברית החדשה, שבו הטביל יוחנן המטביל את ישו במי נהר הירדן, ולאחר מכן ירדה עליו רוח הקודש. אירוע זה סימן את ראשית פעילותו הציבורית של ישו.
תיאור הטבילה בבשורות
עריכהבבשורות הסינופטיות
עריכהשלוש הבשורות הסינופטיות - הבשורה על-פי מרקוס, וכן מתי ולוקאס שמושפעות ממנה - מתארות את אירוע הטבילה באופן דומה.
תחילה מוצגת דמותו של יוחנן בן זכריה, בן משפחה של ישו[1], כהן סגפן שהטיף לחזרה בתשובה וקרא לטבילה "לִסְלִיחַת חֲטָאִים". המונים שמעו לקריאתו וטבלו על ידו בנהר הירדן, ומכאן כינויו "יוחנן הַמַּטְבִּיל".
יוחנן ראה בעצמו את ה”קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר: פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה'”, עליו התנבא ישעיהו בתנ"ך[2], ובהתאם לא התיימר להיות משיח, אלא מבשר למישהו חזק ממנו העתיד לבוא, ”הוּא יִטְבֹּל אֶתְכֶם בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ”[3].
על רקע זה מתוארת פגישתו של יוחנן עם ישו, שאף הוא בא להיטבל:
וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיָּבֹא יֵשׁוּעַ מִנְּצֶרֶת אֲשֶׁר בַּגָּלִיל, וַיִּטָּבֵל עַל־יְדֵי יוֹחָנָן בַּיַּרְדֵּן.
וַיְהִי אַךְ־עָלֹה עָלָה מִן־הַמָּיִם, וַיַּרְא הַשָּׁמַיִם, וְהִנֵּה נִפְתְּחוּ; וְהָרוּחַ כְּיוֹנָה יֹרֶדֶת עָלָיו.
וַיְהִי קוֹל מִן־הַשָּׁמָיִם: "אַתָּה בְּנִי יְדִידִי, אֲשֶׁר רָצִיתִי־בוֹ."
מתי (פרק ג', פסוקים י"ג-י"ז) מתאר את האירוע באופן כמעט זהה למרקוס, ובנוסף מציין דו-שיח בין ישו ליוחנן, שלא מופיע בבשורות האחרות: לדבריו, בתחילה יוחנן ניסה להניא את ישו מלהיטבל, ואמר שהוא עצמו צריך שישו יטביל אותו ולא להפך, אך ישו השיב ליוחנן: ”הַנִּיחָה לִּי, כִּי כֵן נָאֲוָה לִשְׁנֵינוּ, לְמַלֵּא כָּל־הַצְּדָקָה” (שם, פסוק ט"ו), ויוחנן התרצה והטביל אותו. גם לוקאס (פרק ג', פסוקים כ"א-כ"ב) מתאר את הטבילה בצורה דומה למדי, אך תיאורו מתייחד בכך שרוח הקודש ירדה על ישו "בִּדְמוּת גּוּף" (σωματικῷ), וזאת לאחר שהתפלל.
לאחר הטבילה פנה ישו למדבר, ”וְהוּא מָלֵא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ” (לוקאס ד' א'), שם התנסה בפיתוייו של השטן. יוחנן נכלא על ידי המלך הורדוס אנטיפס, ולאחר מכן אף הוצא להורג.
בבשורה על-פי יוחנן
עריכההבשורה על-פי יוחנן לא מתארת את טבילתו של ישו במפורש, אך היא מתייחסת לאירוע בעקיפין (בפרק הראשון בה), בצורה שונה משלוש הבשורות האחרות.
יוחנן המטביל, שתואר כ”אִישׁ שָׁלוּחַ מֵאֵת הָאֱלֹהִים” (פסוק ו'), נשלח "לִטְבֹּל בַּמַּיִם", ואכן היה מטביל בבית עניה שמעבר לירדן. כאשר נציגי הפרושים שאלו אותו מדוע הוא עושה זאת, השיב להם יוחנן כי:
אָנֹכִי מַטְבִּיל בַּמָּיִם, וּבְתוֹכֲכֶם עוֹמֵד אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם אֹתוֹ. הוּא הַבָּא אַחֲרַי אֲשֶׁר הָיָה לְפָנָי, וַאֲנִי נְקַלּתִי מֵהַתִּיר שְׁרוֹךְ נְעָלָיו.
— הבשורה על-פי יוחנן, פרק א', פסוקים כ"ו-כ"ז
למחרת בא ישו אל יוחנן, ויוחנן קרא לו ”שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנֹּשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם” (פסוק כ"ט), והכריז כי ישו הוא אותו האיש "אֲשֶׁר הָיָה לְפָנָי" שעליו דיבר ביום הקודם, וכי כל מטרתן של ההטבלות שערך הייתה כדי לזהותו. יוחנן אמר גם שראה את רוח הקודש, ”כִּדְמוּת יוֹנָה, יֹרֶדֶת מִשָּׁמַיִם וַתָּנַח עָלָיו” (פסוק ל"ב), ולבסוף אף העיד כי ישו הוא בן האלוהים.
גם ביום שלאחר מכן קרא יוחנן לישו "שה האלוהים", ולמשמע דבריו עזבו את יוחנן שני תלמידיו, ביניהם אנדראס הקדוש (זהותו של התלמיד השני לא נחשפה, אך יש המשערים שזהו יוחנן כותב הבשורה בעצמו), והלכו אחרי ישו. כתוצאה מכך נוצר קשר בין ישו לבין פטרוס (אחיו של אנדראס), פיליפוס (שכנם של אנדראס ופטרוס), ונתנאל (אנ'), שהיו לחסידיו הראשונים של ישו.
זמן ומקום הטבילה
עריכהבבשורה על-פי לוקאס ישנה אקספוזיציה לפני סיפור הטבילה, הנותנת מידע לגבי הזמן והמקום בו התרחש:
וַיְהִי בִּשְׁנַת חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לְמַלְכוּת טִיבַרְיוֹס קֵיסַר [...] הָיָה דְּבַר אֱלֹהִים אֶל־יוֹחָנָן בֶּן־זְכַרְיָה בַּמִּדְבָּר, וַיָּבֹא בְּכָל־כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, וַיִּקְרָא טְבִילַת הַתְּשׁוּבָה לִסְלִיחַת הַחֲטָאִים.
— הבשורה על-פי לוקאס, פרק ג', פסוקים א'-ג'
אם סופרים את מלכותו של טיבריוס החל מה-17 בספטמבר 14, אז העניק לו הסנאט הרומי את התואר "אוגוסטוס", הרי שיוחנן החל להטביל בשנת 29 לספירה, וטבילת ישו לא יכלה להתרחש קודם לכן. עם זאת, ידוע גם כי ישו היה באותו זמן ”כְּבֶן־שְׁלשִׁים שָׁנָה” (לוקאס ג' כ"ג), ומאחר שהוא נולד עוד בחייו של הורדוס הגדול[4] (שמותו מתוארך לשנת 4 לפני הספירה), רבים סבורים שהטבילה התרחשה, למעשה, מוקדם יותר, ובהתאם מקדימים את ראשית מלכותו של טיבריוס (שאכן כיהן כפרינקפס עוד בחייו של קודמו, אוגוסטוס קיסר).
.JPG)
לוקאס, ככתוב דלעיל, לא מציין היכן בדיוק הוטבל ישו: אם יוחנן בא וקרא לטבילה "בְּכָל־כִּכַּר הַיַּרְדֵּן", הרי שלכאורה טבילתו יכלה להתקיים בכל מקום בנהר. מרקוס מציין כי ”יוֹחָנָן הָיָה טֹבֵל בַּמִּדְבָּר” (מרקוס א' ד'), מה שמצמצם את האפשרויות לחלקו הדרומי והצחיח של הירדן, אך עדיין לא נותן מקום מדויק; אך בבשורה על-פי יוחנן, לאחר תיאור שיחתו של יוחנן המטביל עם נציגי הפרושים, נכתב כי:
כָּל זֶה קָרָה בְּבֵית עַנְיָה[5] מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן, בַּמָּקוֹם שֶׁהָיָה יוֹחָנָן מַטְבִּיל.
— הבשורה על-פי יוחנן, פרק א', פסוק כ"ח (תרגום חדש)
במאה ה-3 זיהה התאולוג אוריגנס את בית עניה שמעבר לירדן עם בית עברה (Βηθαβαρά) שבפראיה, אשר הוזכרה בתנ"ך בתור בֵּית בָּרָה[7], ומוכרת כיום בשם הערבי אל-מע'טס (المغطس). למעשה, יש אף גרסאות של הברית החדשה בהן בפסוק דלעיל כתוב "בית עברה" (Βηθαβαρά) במקום "בית עניה" (Βηθανίᾳ). לימים הוקמו כנסיות במקום, וגם בקאסר אל-יהוד שמולו בגדה המערבית, והזיהוי מקובל על רוב הנוצרים.
חשיבות הטבילה בנצרות
עריכההטבילה היא אחת מחמש אבני הדרך החשובות בחייו של ישו שספרי הבשורה מתייחסים אליהן, לצד ההשתנות, הצליבה, התחייה ועלייתו השמיימה. רוב הזרמים בנצרות רואים בטבילתו של ישו אירוע מכונן ובסיס לטקס הטבילה הנוצרי. בנצרות האורתודוקסית מציינים את הטבילה ב-6 בינואר, חג ההתגלות. בכנסייה הקתולית, בכנסייה האנגליקנית, בנצרות הלותרנית ובמספר זרמים נוספים בנצרות המערבית מציינים את החג בשבוע שלאחר מכן, כחג טבילת האדון.
הטבילה הייתה במשך מאות שנים נושא פופולרי באמנות הנוצרית במערב ובפרט בציור, והיא המקור לתיאורה של רוח הקודש בנצרות בדמות יונה.
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ הבשורה על פי לוקאס פרק א
- ^ ספר ישעיהו, פרק מ', פסוק ג'
- ^ הבשורה על-פי מרקוס, פרק א', פסוק ח', וכן מתי ג' י"א ולוקאס ג' ט"ז.
- ^ הבשורה על-פי מתי, פרק ב', פסוק א'
- ^ בתרגומו של פרנץ דליטש תועתק שם המקום כ"בֵית אֳנְיָה"
- ^ Ιωάννην 1
- ^ ספר שופטים, פרק ז', פסוק כ"ד