פתיחת התפריט הראשי

הרב חיים [היינמן] פוגלשטייןגרמנית: Heinemann Vogelstein;‏ כ"ב בשבט תר"א, 13 בפברואר 1841 - י"ז באב תרע"א, 4 באוגוסט 1911) היה מנהיג הזרם הליברלי (רפורמי) ביהדות גרמניה.

חיים (היינמן) פוגלשטיין
HVogel.png
לידה 13 בפברואר 1841
כ"ב בשבט תר"א
לאגה, נסיכות ליפה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 4 באוגוסט 1911 (בגיל 70)
י"ז באב תרע"א
סנט מוריץ, שווייץ עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום פעילות גרמניה
השתייכות יהדות רפורמית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

חיים פוגלשטיין נולד בעיר לאגה שבנסיכות ליפה. לדברי בתו הוא חתם תמיד בשמו הלועזי, היינמן, אך התעקש לחגוג את יום הולדתו בתאריכו העברי, כ"ב בשבט. אביו ישראל עבד כסבונאי, ואמו יוליה לבית אדלר הייתה עקרת בית. עוד בגיל ארבע ידע עברית, ובגיל שש החל ללמוד בבית-הספר. המנהל התרשם מהילד המוכשר ועזר לו להתקבל לגימנסיה.[1]

ב-1859 נסע פוגלשטיין לעיר ברסלאו, שם למד באוניברסיטה המקומית ובמקביל השתלם בבית המדרש לרבנים בראשות הרב זכריה פרנקל. הרב דוד פיליפסון, היסטוריון התנועה הרפורמית, ציין כי עוד בעת לימודיו התקרב לתורתו של מייסדה הרב אברהם גייגר, שכיהן אז בעיר; אך היחסים המתוחים בין פרנקל השמרן לגייגר מנעו ממנו לתת לכך פומבי. ב-1868 נסמך לרבנות ובהשפעת מנהל המוסד קיבל את משרתו הראשונה עוד באותה שנה, בפילזן שבבוהמיה. במרץ 1869 נישא לרוזה לבית קובראק.[2] ב-1871 הפגין את דעותיו הדתיות כשנסע להשתתף בוועידת אוגסבורג, שם היה בוגר ברסלאו היחיד; שנתיים קודם לכן היה מנואל יואל הפוזיטיבי-היסטורי היחיד שנטל חלק בוועידת לייפציג. פוגלשטיין נפגש עם גייגר ונעשה למקורבו. במהלך הכינוס, שהנהיג מנגנון לעקיפת החליצה באמצעות חוזה קדם-נישואין, הצהיר כי "או שנאמר כי חוקי התורה חייבים להישמר אך משום שהם כתובים בה... או שנגיד כי אנו מכבדים כל אות בה, ומכירים בכך שבחוק זה נוצר מוסד מיטיב שהתאים לזמנו; אך אנו יודעים שהסיבות שבגללן נחקק כבר אינן קיימות בימינו וששמירתו כבר איננה מיטיבה עמנו... אין לנו מוצא אחר מלבד ביטולו, וכך נהיה נאמנים למצפוננו אך נשמר את יראת הכבוד כלפי התורה." פיליפסון ציין כי למשך שארית חייו הוסיף לאחוז בעמדות גייגריאניות של רפורמה מתוך רצף היסטורי עם העבר. הוא חיבר מחקרים רבים בנושאים כמו הביטול למעשה של עונש המוות בתלמוד והמאבק בין לויים לכהנים בימי המקדש כפי שהוא משתקף בנוסח המקרא בפרשת קרח, שם מתוארים הראשונים כמתאווים למעמדם של האחרונים.[3]

ב-1880 עבר לשטטין, שם כיהן כרב עד יומו האחרון. ב-1887 יצא נגד פעילותם של מיסיונרים נוצרים משוודיה שהגיעו לגרמניה.[4] ב-1894 ערך סידור תפילה חדש עבור איחוד הקהילות בווסטפליה, "סדר תפילה" (Israelitisches Gebetbuch): בין היתר, עקב דחיית הרפורמה את רעיון תחיית המתים, שינה את "וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי, ולְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוֹא... בָּרוּךְ אַתָּה ד', הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים" ל"ואתה עתיד לטלה ממני, ולהחיותה לעתיד לבוא... ברוך אתה ד', אשר בידו נפשות החיים והמתים." כמו כן, כגייגר בשעתו, השמיט ניסוחים פרטיקולריים שהדגישו את בחירת עם ישראל: "בָּרוּךְ... אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה", "עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה" וקטעים דומים נמחקו. חוקרי ליטורגיה כיעקב יוסף פטוכובסקי וולטר הומולקה לא מצאו הבדל אידאולוגי משמעותי בין מהדורת 1894 ל"יום ביומו" הידוע של גייגר מ-1874; פוגלשטיין הותיר דווקא כמה התייחסויות למלאכים ("לְעֻמָּתָם מְשַׁבְּחִים וְאוֹמְרִים" וכו'), מחק כמו מורהו את " מִכָּל הָעַמִּים" והתמקד בעיקר בהסרת החזרות. הסידור החדש עורר שערוריה ברחבי גרמניה[5] ופוגלשטיין הותקף על ידי התאולוג וההיסטוריון אברהם ברלינר מבית המדרש לרבנים בברלין.[6]

ב-1897 הצטרף הרב משטטין לאחרים, אורתודוקסים וליברליים גם יחד שזנחו את חילוקי הדעות ביניהם, במסגרת מה שנודע כרבני המחאה. הם חיברו הצהרה נגד טענתו של תאודור הרצל כי היהדות מהווה לאום ולא דת והאשימו אותו בניסיון להפוך את הייעוד המשיחי שלה לחזון פוליטי-חילוני. התנגדותם הנחרצת אילצה את הרצל להעביר את הקונגרס הציוני הראשון ממינכן, בה נועד להיערך, לבזל. הוא נודע מאז כאויב גדול לציונות, והרבה לדרוש ולעשות כנגדה.[7]

מראשית שנות ה-90 עסקו פוגלשטיין ושותפו הקרוב צזר זליגמן באיחוד שורות הרפורמים בגרמניה - אלה היו מזוהים בעיקר עם בית המדרש הגבוה למדעי היהדות והחוגים סביבו - למול התחזקות השמרנים הדתיים בקהילות. גלי הגירה ממזרח אירופה וחדירת הציונים למוסדות אמנם לא התרגמו להתחזקות בשמירת המצוות, אך שני גורמים אלה נטו לכרות בריתות עם הרבנים המסורתיים יותר ולתמוך בהם בענייני דת. ב-1898 הקימו פוגלשטיין וזליגמן את "איחוד הרבנים הליברלים", שנועד לייצג את "הליברלים באמת" ולהעניק משמעות לתואר שהיה עד אז מעורפל למדי. בתחילה מנה 37 חברים, וערב מלחמת העולם הראשונה היו בו 72, מעט פחות ממחצית הרבנים בארץ; הם עמדו על שיעור דומה עד לימי המשטר הנאצי. ב-1908 הם הקימו גם זרוע שנועדה לפנות לקהל הרחב, "האיחוד ליהדות ליברלית", שמנה כמה אלפי חברים. בין תומכיהם היו הרבנים מקס דינמן וליאו בק, אף שהאחרון נחשב לאוהד יחסית כלפי הציונות. פוגלשטיין נפטר בסנט מוריץ שבשווייץ, בעת שהנהגת האיחוד הייתה עסוקה בגיבוש מצע בהתאם לעקרונות הרפורמיים. זליגמן השלים את העבודה ב-1912. לימים מנה הגוף 10,000 חברים רשומים והיה לאחד מהחברים המייסדים של האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת ב-1926.[8]

לפוגלשטיין היו ארבעה ילדים: הרמן (1870–1942), רב רפורמי בגרמניה ובארצות הברית; לודוויג, יו"ר איחוד הקהילות העבריות האמריקניות; תאודור, תעשיין ובנקאי; ויוליה בראון-פוגלשטיין, היסטוריונית ופעילת פמיניזם וסוציאל-דמוקרטיה.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Julie Braun-Vogelstein, Was niemäls stirbt, Deutsche Verlags-Anstalt, 1966. עמ' 13-14.‏ כמו כן, אברהם פירקוביץ' בהקדמה לספרו אבני זיכרון מציין את עזרתו של "ה"ר חיים פאגעלשטיין, אב"ד דק"ק פילזען".
  2. ^ בראון-פוגלשטיין, עמ' 46.
  3. ^ David Philipson, Memorial of Heinmann Vogelstein, Central Conference of American Rabbis Yearbook 1912.
  4. ^ מכתבים מברעסלויא, הצפירה, 14 ביולי 1887
  5. ^ ראו: A. Lewertoff, 50 Gutachten über das neue "westfalische Gebetbuch" von Rabbiner Dr. Vogelstein, מאסף של 50 חוות דעת של רבנים מרחבי גרמניה על "הסידור הווסטפלי".
  6. ^ Jakob Josef Petuchowski, Prayerbook Reform in Europe: the Liturgy of European Liberal and Reform Judaism, World Union for Progressive Judaism, 1968. עמ' 31-35.‏ Walter Homolka, Liturgie als Theologie: das Gebet als Zentrum im jüdischen Denken, Frank & Timme GmbH, 2005. עמ' 90-91.
  7. ^ S. Almog, Jehuda Reinharz, Anita Shapira, Zionism and Religion, UPNE, 1998. עמ' 94.
  8. ^ Michael Meyer, Deutsch-, .jüdische Geschichte in der Neuzeit: Heft 3, C.H.Beck, 1997 עמ' 117-119‏ באותה סדרת ספרים, כרך 4, עמ' 90; מאיר, Caesar Seligmann and the Development of Liberal Judaism in Germany at the Beginning of the Twentieth Century.