ויקיפדיה

היפר-אינפלציה ברפובליקת ויימאר

היפר-אינפלציה השפיעה על הפאפירמארק הגרמני, המטבע של רפובליקת ויימאר, בין 1921 ל-1923, בעיקר ב-1923. במהלך מלחמת העולם הראשונה הייתה אינפלציה משמעותית של המטבע הגרמני, בשל האופן שבו ממשלת גרמניה מימנה את המאמץ המלחמתי שלה באמצעות הלוואות, עם חובות של 156 מיליארד מארק עד 1918. החוב הלאומי הזה גדל במידה ניכרת ב-50 מיליארד מארק של פיצויים שניתן היה לשלם במזומן ובעין (למשל, עם פחם ועץ) במסגרת לוח התשלומים של לונדון במאי 1921 שהוסכם לאחר חוזה ורסאי.

ערימות של שטרות נוטגלד (כסף חירום) חדשים ממתינים להפצה ברייכסבנק במהלך ההיפר-אינפלציה

האינפלציה הזו נמשכה גם בתקופה שלאחר המלחמה, במיוחד כאשר באוגוסט 1921 החל הבנק המרכזי הגרמני לקנות מטבע קשה[1] בעד שטרות כסף בכל מחיר, בטענה כי עליהם לשלם פיצויים במטבע קשה, אם כי בפועל שולמו רק תשלומי פיצויים מועטים עד 1924. המטבע התייצב בתחילת 1922, אך לאחר מכן ההיפר-אינפלציה המריאה, כששער המארק ירד מ-320 מארק לדולר באמצע 1922 ל-7,400 מארק לדולר אמריקאי עד דצמבר 1922. ההיפר-אינפלציה נמשכה לתוך 1923, ועד נובמבר 1923, דולר אמריקאי אחד היה שווה 4,210,500,000,000 מארק. אמצעים שונים הוכנסו על ידי השלטונות הגרמניים כדי להתמודד עם זה, כולל מטבע חדש בשם רנטמארק, מגובה באיגרות חוב, שהוחלף מאוחר יותר בעצמו ברייכסמארק, וחסימת הבנק הלאומי מהדפסת מטבע נייר נוסף.

עד 1924 המטבע התייצב ותשלומי הפיצויים הגרמניים החלו שוב במסגרת תוכנית דוז. מכיוון שהצניחה הקטסטרופלית בערך המארק חיסלה למעשה את החובות שחויבו, חלק מהחובות (למשל, משכנתאות) שוערכו מחדש כדי שהמלווים יוכלו להחזיר חלק מכספם.

היפר-אינפלציה גרמה לחוסר יציבות פוליטית פנימית ניכרת במדינה. היסטוריונים וכלכלנים חלוקים בדעתם לגבי הגורמים להיפר-אינפלציה הזו, במיוחד המידה שבה היא נגרמה מתשלומי הפיצויים.

רקע

עריכה

האינפלציה במהלך מלחמת העולם הראשונה

עריכה

כדי לשלם עבור העלויות הגדולות של מלחמת העולם הראשונה הממושכת, גרמניה השעתה את תקן הזהב (המרה של המטבע שלה לזהב) עם פרוץ המלחמה ב-1914. בניגוד לצרפת, שהטילה את מס ההכנסה הראשון שלה כדי לשלם עבור המלחמה, הקיסר הגרמני וילהלם השני והרייכסטאג החליטו פה אחד לממן את המלחמה במלואה באמצעות הלוואות.

הממשלה האמינה שהיא תוכל לפרוע את החוב על ידי ניצחון במלחמה והטלת פיצויי מלחמה על מדינות ההסכמה המובסות. הדבר היה אמור להיעשות על ידי סיפוח שטח תעשייתי עתיר משאבים במערב ובמזרח והטלת תשלומים במזומן לגרמניה, בדומה לפיצוי הצרפתי שבא בעקבות ניצחון גרמניה על צרפת ב-1870. לפיכך, שער החליפין של המארק מול הדולר האמריקאי ירד בעקביות מ-4.2 ל-7.9 מארק לדולר בין 1914 ל-1918, אזהרה מקדימה לאינפלציה הקיצונית שלאחר המלחמה.[2]

אסטרטגיה זו נכשלה כאשר גרמניה הפסידה במלחמה, והותירה את רפובליקת ויימאר החדשה טובעת בחובות מלחמה עצומים שלא יכלה לעמוד בהם: החוב הלאומי עמד על 156 מיליארד מארק בשנת 1918.[3] בעיית החוב החריפה על ידי הדפסת כסף ללא כל משאבים כלכליים שיגבו אותו.

ג'ון מיינרד קיינס אפיין את המדיניות האינפלציונית של ממשלות שונות בזמן מלחמה בספרו משנת 1919 "ההשלכות הכלכליות של השלום" באופן הבא:

האינפלציוניזם של מערכות המטבעות של אירופה נמשכה לאורך תקופה יוצאת דופן. הממשלות הלוחמות השונות, שלא היו מסוגלות, או עדינות מדי או קצרות רואי מדי להבטיח באמצעות הלוואות או מסים את המשאבים הדרושים להם, הדפיסו שטרות כסף עבור יתרת החוב שלהן.

האינפלציה מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה

עריכה

ערכו של המטבע הגרמני המשיך לרדת מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה. עד סוף 1919, אז חתמה ממשלת גרמניה על חוזה ורסאי, שכלל הסכם לתשלום פיצויים משמעותיים למדינות ההסכמה הן במטבע קשה והן במשלוחים ממשיים של סחורות כמו פחם ועץ, 48 פאפירמארק נדרשו על מנת לקנות דולר אמריקאי אחד.[4] במאי 1921 הסכום שישולם על ידי מעצמות המרכז בכללותו נקבע ל-132 מיליארד גולדמארק לפי לוח התשלומים של לונדון שקבע מועדים רבעוניים לתשלומים. מתוכם, 50 מיליארד גולדמארק נרשמו באג"ח A ו-B לפירעון לפי המועדים הרבעוניים בלוח, הסכום הנותר של כ-82 מיליארד גולדמארק רשומים כאג"ח C שלמעשה היו כימריות ולא ניתנות לפירעון לפי הלוח, אך במקום זאת נותרו למועד עתידי לא מוגדר, כאשר לגרמנים הודיעו שהם באופן ריאלי לא יצטרכו לשלם להם.[5]  [6]

המטבע הגרמני היה יציב יחסית על כ-90 מארק לדולר במהלך המחצית הראשונה של 1921.[7] מכיוון שהחזית המערבית של המלחמה נערכה בעיקר בצרפת ובבלגיה, גרמניה יצאה מהמלחמה עם רוב התשתית התעשייתית שלה ללא פגע, מה שהותיר אותה במקום כלכלי טוב יותר מאשר צרפת או בלגיה השכנות.[8][9]

התשלום הראשון של מיליארד גולדמארק בוצע כאשר הגיע לפרעון ביוני 1921,[10] בשלב זה, עמדות המכס במערב גרמניה נכבשו על ידי פקידי בעלות הברית, כלומר היה ניתן לאכוף את לוח התשלומים. עם זאת, בעקבות התשלום הראשון, פקידי בעלות הברית נסוגו מכל מקום מלבד דיסלדורף, ובעוד כמה תשלומים ממשיים נמשכו, רק תשלומים קטנים במזומן בוצעו לאחר מכן עבור יתרת השנים 1921–1922.[5]  

מאוגוסט 1921 החל נשיא הרייכסבנק, רודולף האוונשטיין, באסטרטגיה של קניית מטבע זר עם מארקים בכל מחיר, ללא כל התחשבות באינפלציה, וזה רק הגביר את מהירות קריסת ערך המארק.[11] גורמים רשמיים גרמנים טענו שהדבר נועד לבצע תשלומים במזומן המגיעים לבעלות הברית באמצעות מטבע זר. מומחים בריטיים וצרפתים הצהירו כי הדבר נעשה במאמץ להרוס את המטבע הגרמני, ובנוסף מלחמוק מהצורך ברפורמה תקציבית, להימנע מתשלום פיצויים, טענה שנתמכת על ידי רישומי קנצלר הרייך המראים כי עיכוב הרפורמה במטבע ובתקציב שיכלה לטפל בהיפר-אינפלציה נתפס כיתרון. אף על פי שהיא הייתה הרסנית לכלכלה וערערה את היציבות הפוליטית, להיפר-אינפלציה היו היבטים מועילים עבור ממשלת גרמניה שכן, אף על פי ששילומי המלחמה לא היו רשומים במטבע נייר, החובות המקומיים שנותרו ממלחמת העולם הראשונה התבטלו, כלומר, האינפלציה הפחיתה מאוד את החוב הזה יחסית להכנסות.[5]

במחצית הראשונה של 1922 התייצב המארק על כ-320 מארק לדולר.[4] נערכו כנסים בינלאומיים. האחד, ביוני 1922, אורגן על ידי בנקאי ההשקעות האמריקאי ג'. פ. מורגן הבן.[12] הפגישות לא הניבו פתרון בר-ביצוע, והאינפלציה התדרדרה להיפר-אינפלציה, כשהמארק ירד ל-7,400 מארק לדולר אמריקאי עד דצמבר 1922.[4] מדד יוקר המחיה היה 41 ביוני 1922 ו-685 בדצמבר, עלייה של כמעט פי 17.

לאחר שגרמניה כשלה בפעם השלושים וארבעה בשלושים ושישה חודשים לשלם פיצויים ממשיים של פחם, בינואר 1923 כבשו כוחות צרפתים ובלגים את עמק הרוהר, אזור התעשייה העיקרי של גרמניה. 900 מיליון גולדמארק של פיצויים הושגו בסופו של דבר בדרך זו.[5]

תגובתה של ממשלת גרמניה הייתה להורות על מדיניות של התנגדות פסיבית ברוהר, כאשר לעובדים נאמר לא לעשות דבר אשר עזר לצרפתים ולבלגים בשום צורה. בעוד שמדיניות זו, בפועל, הסתכמה בשביתה כללית למחאה על הכיבוש, עדיין היה צריך לתת לעובדים השובתים תמיכה כספית. הממשלה שילמה לעובדים הללו על ידי הדפסת עוד ועוד שטרות כסף, כאשר עד מהרה הוצפה גרמניה בכסף נייר, מה שהחריף עוד יותר את ההיפר-אינפלציה.[13][14]

היפר אינפלציה

עריכה
 
היפר-אינפלציה של רפובליקת ויימאר מאחד לטריליון פאפירמארק לכל גולדמארק; ערכים בסולם לוגריתמי.

כיכר לחם בברלין שעלתה בסביבות 160 מארק בסוף 1922 עלתה 200,000,000,000 או 2×1011 מארק עד סוף 1923.[13]

עד נובמבר 1923, דולר אמריקאי אחד היה שווה 4,210,500,000,000 או 4,2105×1012 מארק גרמני.[15]

ייצוב המטבע

עריכה

הכלכלה המוניטרית הגרמנית הושפעה באותה תקופה מאוד מהשרטליזם ומהאסכולה ההיסטורית הגרמנית, שהתנתה את האופן שבו נותחו ההיפר-אינפלציה.[16] משבר ההיפר-אינפלציה הוביל כלכלנים ופוליטיקאים בולטים לחפש אמצעי לייצוב המטבע הגרמני. באוגוסט 1923, הכלכלן, קרל הלפריך, הציע תוכנית להנפקת מטבע חדש, "רוגנמרק" ("מארק שיפון"), שיגובה באג"ח משכנתא צמודות למחיר השוק של דגן שיפון. התוכנית נדחתה בגלל המחיר המשתנה מאוד של שיפון בסימני נייר.[17]

שר החקלאות הנס לותר הציע תוכנית שהחליפה את הזהב בשיפון והובילה להנפקת הרנטמארק ("מארק המשכנתא"), מגובה באג"ח הצמודות למחיר השוק של הזהב.[18] איגרות החוב הזהב הוצמדו למדד של 2,790 מארק זהב לק"ג זהב, זהה לגולדמרק שלפני המלחמה. רנטמארקים לא היו ניתנים לפדיון בזהב אלא רק צמודים לאג"ח הזהב. התוכנית אומצה בצווי רפורמה מוניטרית ב-13–15 באוקטובר 1923.[19] בנק חדש, הרטנבנק, הוקם על ידי הנס לותר כשהיה שר האוצר.[20]

 
שני שטרות רנטנמרק, שהונפקו בהתאם לצו מ-15 באוקטובר 1923

לאחר ה-12 בנובמבר 1923, כאשר היילמאר שאכט הפך לממונה על המטבע, הבנק המרכזי של גרמניה (הרייכסבנק) לא הורשה להוזיל שטרות אוצר ממשלתיים נוספים, מה שאומר שגם ההנפקה המקבילה של מארקים בנייר פסקה.[21] הוזלה של שטרות מסחריים הותרה וכמות הרנטמארקים התרחבה, אך הנושא היה בפיקוח קפדני כדי להתאים לעסקאות מסחריות וממשלתיות שוטפות. הרנטנבנק סירב אשראי לממשלה ולספקולנטים שלא יכלו ללוות רנטמארקים, כי רנטמארקים לא היו הילך חוקי.[22]

ב-16 בנובמבר 1923 הוצג רנטנמרק החדש כדי להחליף את המארקים בנייר חסרי הערך שהונפקו על ידי הרייכסבנק. 12 אפסים נחתכו מהמחירים, והמחירים הנקובים במטבע החדש נותרו יציבים.[23]

כשנשיא הרייכסבנק, רודולף האוונשטיין, מת ב-20 בנובמבר 1923, מונה שאכט להחליף אותו. עד 30 בנובמבר 1923, היו 500,000,000 רנטמארקים במחזור, אשר עלו ל-1,000,000,000 עד 1 בינואר 1924, ול-1,800,000,000 רנטמארקים עד יולי 1924. בינתיים, המטבע הישן פאפירמארק המשיך להיות במחזור. סך המארקים בנייר עלה ל-1.2 סקסטיליון (1,200,000,000,000,000,000,000) ביולי 1924 והמשיך לרדת בערכם לשליש מערך ההמרה שלהם ברנטנמארקים.[22]

ב-30 באוגוסט 1924, חוק מוניטרי התיר החלפת שטר של 1 טריליון פאפירמארק לרייכסמארק חדש, בשווי זהה לרנטמארק.[24] עד 1924 דולר אחד היה שווה ערך ל-4.2 רנטמארק.[25]

שערוך

עריכה
 
טבלת המרה

בסופו של דבר, חלק מהחובות הוחזרו כדי לפצות את הנושים באופן חלקי על הירידה הקטסטרופלית בערכם של חובות שנרשמו בפאפירמארק לפני ההיפר-אינפלציה. צו משנת 1925 החזיר חלק מהמשכנתאות בשיעור של 25% מהערך הנקוב במטבע החדש, למעשה פי 25,000,000,000 מערכן בפאפירמארקים הישנים, אילו הוחזקו במשך חמש שנים לפחות. באופן דומה, חלק מהאג"ח הממשלתיות הוחזרו בשיעור של 2.5% מהערך הנקוב, שישולמו לאחר תשלום הפיצויים.[26]

חוב משכנתא הוחזר בשיעורים גבוהים בהרבה מאשר איגרות חוב ממשלתיות. החזרת חלק מהחובות וחידוש המיסוי האפקטיבי בכלכלה שעדיין הרוסה גרמו לגל של פשיטות רגל של חברות.

אחד הנושאים החשובים של התייצבות היפר-אינפלציה הוא "השערוך". המונח מתייחס בדרך כלל להעלאת שער החליפין של מטבע לאומי אחד מול מטבעות אחרים. כמו כן, זה יכול להיות revalorization, החזרת ערכו של מטבע שפוחת על ידי אינפלציה. לממשלת גרמניה הייתה הברירה של חוק שערוך כדי לסיים את ההיפר-אינפלציה במהירות או לאפשר התפשטות והפרעות פוליטיות ואלימות ברחובות. הממשלה טענה בפירוט כי האינטרסים של הנושים והחייבים צריכים להיות הוגנים ומאוזנים. לא מדד המחירים של רמת החיים ולא מדד מחירי המניות נחשבו רלוונטיים.

חישוב יחס ההמרה נשפט במידה ניכרת למדד הדולר וכן למדד המחירים הסיטוניים. באופן עקרוני, ממשלת גרמניה הלכה על קו ההנמקה מכוונת השוק לפיה מדד הדולר ומדד המחירים הסיטונאי יעידו באופן גס על רמת המחירים האמיתית בכלל בתקופת האינפלציה הגבוהה וההיפר-אינפלציה. בנוסף, השערוך נקשר בסימן שער החליפין ובדולר כדי לקבל את ערך הגולדמארק.

לבסוף, חוק השערוך של משכנתאות ותביעות אחרות מיום 16 ביולי 1925 (Gesetz über die Aufwertung von Hypotheken und anderen Ansprüchen או Aufwertungsgesetze) כלל רק את היחס בין הפאפירמארק לגולדמארק לתקופה מ-1 בינואר 1918, עד 30 בנובמבר 1923, ובימים הבאים. האינפלציה הדוהרת גרמה אפוא לסיומו של עיקרון "מארק שווה מארק", שהוכר, עקרון הערך הנומינלי.

התקיים ערעור על החוק בבית המשפט העליון של הרייך הגרמני (Reichsgericht), אך הישיבה החמישית שלה קבעה, ב-4 בנובמבר 1925, שהחוק הוא חוקתי, אפילו לפי מגילת הזכויות והחובות של הגרמנים (סעיפים 109, 134, 152 ו-153 לחוקה).[27] המקרה יצר תקדים לביקורת שיפוטית בפסיקה הגרמנית.

גורמים

עריכה

היסטוריונים וכלכלנים חלוקים ביניהם לגבי הגורמים להיפר-אינפלציה הגרמנית, במיוחד בשאלה האם היא נגרמה מתשלומי פיצויים.

הסכם ורסאי הטיל חוב לא מוגדר על גרמניה, שתוכנית התשלומים של לונדון שסוכמה במאי 1921 קבעה שהוא בעצם 50 מיליארד מארק באיגרות חוב A ו-B, שניתן לשלם בחלקן בעין עם סחורות כמו פחם ועץ, וחלקו בזהב ומטבע קשה במזומן. מיוני 1921, כאשר שולם תשלום בודד של מיליארד מארק זהב (בערך 1.4% מהתל"ג הנומינלי של גרמניה בשנת 1925), ועד להסכמת תוכנית דוז בסוף 1924, רק תשלומים קטנים יחסית במזומן שולמו על ידי גרמניה, אם כי חלקים מהתשלומים נמשכו. לדוגמה, מתוך 300 מיליון גולדמארק המגיעים במסגרת קצבה משתנה בנובמבר 1921, רק 13 מיליון שולמו, ומתוך כ-3 מיליארד גולדמארק בסך הכל לפי תשלומים ב-1922, רק 435 מיליון שולמו במזומן.[5] 

ההנהגה של גרמניה טענה כי, כשהזהב התרוקן, האינפלציה התרחשה במהלך 1921–1923 עקב ניסיונות לקנות מטבע זר במטבע גרמני במאמץ לבצע תשלומים במזומן כפיצויים. זה יהיה שווה ערך למכירת מטבע גרמני בתמורה לתשלום במטבע חוץ, אבל הגידול שנבע מכך בהיצע המארקים הגרמניים בשוק גרמה למארק הגרמני לרדת במהירות בערכו.[11][5]

מומחים בריטיים וצרפתים טענו כי ההנהגה הגרמנית מלבה בכוונה את האינפלציה כדרך להימנע מתשלום פיצויים, כמו גם דרך להימנע מרפורמות תקציביות - דעה שנתמכה מאוחר יותר על ידי ניתוח של התיעוד של קנצלרית הרייך המראה שרפורמת המס והתייצבות המטבע עוכבו בשנים 1922–1923 בתקווה להפחתת השילומים. במיוחד, ניתוח של בעלות הברית של סטטיסטיקה גרמנית הראה שהדפסת מטבעות נייר שימשה כדי לשמור על שיעורי מס נמוכים בהרבה מאשר במדינות בעלות הברית, כדי לממן רמות גבוהות יחסית של הוצאות המדינה, ושהשפעה זו הוחמרה בשל בריחת הון בלתי מוגבלת מגרמניה. תשלומי הפיצויים נמשכו פחות או יותר במלואם מ-1924 עד 1931 ללא חזרה של היפר-אינפלציה, ולאחר 1930, גרמניה מחתה על כך שתשלומי הפיצויים הם דפלציוניים.[5] האינפלציה גם אפשרה לממשלת גרמניה לשלם את החובות המקומיים המשמעותיים שלה, במיוחד חובות המלחמה, במארקים מופחתים.[5]

נקודה אחת שהיסטוריונים נוטים להסכים עליה היא שהדפסת מזומנים על ידי ממשלת גרמניה לביצוע תשלומים לעובדים השובתים ברוהר, שסירבו לבצע משלוחי פיצויים לבעלות הברית, תרמה להיפר-אינפלציה.[5]  [11] כיבוש הרוהר גרם גם לירידת התפוקה הגרמנית.[6]

ללא קשר לסיבה לירידת ערכו של המטבע הגרמני, הירידה גרמה לעלייה מהירה במחירי הסחורות, והגדילה את עלות תפעול ממשלת גרמניה, אשר לא ניתן היה לממן על ידי העלאת מיסים מכיוון שהמיסים הללו ישולמו במטבע הגרמני שערכו צנח. הגירעון שנוצר מומן על ידי שילוב כלשהו של הנפקת איגרות חוב ופשוט יצירת עוד כסף, גם הגדלת היצע הנכסים הפיננסיים הנקובים במרק גרמני בשוק וגם הוזלה נוספת של מחיר המטבע. כשהעם הגרמני הבין שהכסף שלהם מאבד מערכו במהירות, הם ניסו לבזבז אותו במהירות. המהירות המוניטרית המוגברת גרמה לעליית מחירים מהירה יותר ויותר, ויצרה מעגל קסמים.[28]

לממשלה ולבנקים היו שתי חלופות לא מקובלות. אם הם יעצרו את האינפלציה, יהיו פשיטות רגל מיידיות, אבטלה, שביתות, רעב, אלימות, התמוטטות הסדר האזרחי, התקוממות ואולי אפילו מהפכה.[29] אם הם ימשיכו את האינפלציה, הם היו מפרים את החוב הזר שלהם. עם זאת, הניסיון להימנע הן מאבטלה והן מחדלות פירעון נכשל בסופו של דבר כאשר גרמניה חוותה את שניהם.[29]

תוצאות ומורשת

עריכה
 
גרמניה, 1923: השטרות איבדו כל כך ערך שהם שימשו כטפט.

תקופת ההיפר-אינפלציה ברפובליקת ויימאר בתחילת שנות ה-20 לא הייתה המקרה הראשון או אפילו החמור ביותר של אינפלציה בהיסטוריה.[30][31] עם זאת, היא הייתה נושא לניתוח ולוויכוח הכלכלי המלומד ביותר. ההיפר-אינפלציה משכה עניין משמעותי, שכן רבות מההתנהגויות הכלכליות הדרמטיות והחריגות הקשורות כעת להיפר-אינפלציה תועדו לראשונה באופן שיטתי: עליות מעריכיות במחירים ובריביות, דהנומינציה של המטבע, בריחה של צרכנים ממזומן לנכסים קשים והתרחבות מהירה של תעשיות. שהפיק את הנכסים האלה.

מאז ההיפר-אינפלציה, המדיניות המוניטרית הגרמנית שמרה על דאגה מרכזית בשמירה על מטבע בריא, חשש שהשפיע על משבר החוב האירופי.[32] על פי מחקר אחד, גרמנים רבים מערבבים בין ההיפר-אינפלציה ברפובליקת ויימאר לבין השפל הגדול, ורואים בשני האירועים הנפרדים משבר כלכלי אחד גדול שהקיף הן עלייה מהירה במחירים והן באבטלה המונית.[33]

המארקים המנופחים, חסרי הערך, נאספו בהרחבה בחו"ל. הלוס אנג'לס טיימס העריך ב-1924 שיותר מהשטרות שהוצאו מהמחזור הופצו בארצות הברית מאשר בגרמניה.[34]

חברות הגיבו למשבר על ידי התמקדות באותם מרכיבים של מערכות המידע שלהם שהם זיהו כחיוניים להמשך הפעילות. בתחילת הדרך ההתמקדות הייתה בהתאמת הסדרי מכירה ורכש, שינויים בדיווח הכספי ושימוש במידע לא כספי יותר בדיווח הפנימי. עם האצה המתמשכת של האינפלציה, משאבי האנוש נפרסו מחדש לתפקידים הארגוניים הקריטיים ביותר, במיוחד אלה המעורבים בתגמול העבודה. ישנן עדויות לכך שחלקים מסוימים של מערכות חשבונאות ארגוניות נפלו לרעה, אך הייתה גם חדשנות.[35]

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא היפר-אינפלציה ברפובליקת ויימאר בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ אמצעי התשלום של מדינות המוכרות בעולם ככאלה בהן הכסף שומר היטב על ערכו יחסית למצב במדינות אחרים, כגון הדולר האמריקאי או הלירה שטרלינג באותה תקופה, או לחילופין מטבעות זהב.
  2. ^ Officer, Lawrence. "Exchange Rates Between the United States Dollar and Forty-one Currencies". MeasuringWorth. נבדק ב-2015-01-28.
  3. ^ T. Balderston, "War finance and inflation in Britain and Germany, 1914–1918", Economic History Review (1989) 42#3 pp. 222–244
  4. ^ 1 2 3 Board of Governors of the Federal Reserve System (1943). Banking and Monetary Statistics 1914-1941. Washington, DC. p. 671.
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Marks, Sally (בספטמבר 1978). "The Myths of Reparations". Central European History. 11 (3): 237–239. נבדק ב-22 בפברואר 2024. {{cite journal}}: (עזרה)
  6. ^ 1 2 Ritschl, Albrecht (ביוני 2012). Reparations, Deficits, and Debt Default: The Great Depression in Germany (Working Papers No. 163/12) (PDF). LSE. p. 5. נבדק ב-2 במרץ 2024. {{cite book}}: (עזרה)
  7. ^ Laursen and Pedersen, page 134
  8. ^ Marks,The Illusion of Peace, page 53
  9. ^ Kolb, Eberhard (2012). The Weimar Republic. Translated by P.S. Falla (2nd ed.). Routledge. pp. 41–42. ISBN 978-0-415-09077-3.
  10. ^ Fergusson, page 38.
  11. ^ 1 2 3 Fergusson; When Money Dies; p. 40
  12. ^ Balderston, page 21
  13. ^ 1 2 "Hyperinflation".
  14. ^ Civilisation in the West, Seventh Edition, Kishlansky, Geary, and O'Brien, New York, page 807.
  15. ^ Coffin; "Western Civilizations"; p. 918
  16. ^ Monetary Explanations of the Weimar Republic's Hyperinflation: Some Neglected Contributions in Contemporary German Literature, David E. W. Laidler & George W. Stadler, Journal of Money, Credit and Banking, vol. 30, pages 816, 818
  17. ^ Born, Karl Erich (1969). "Helfferich, Karl". Neue Deutsche Biographie 8 [Online-Version]. pp. 470–472. נבדק ב-20 בספטמבר 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ "The Rentenmark Miracle, Gustavo H. B. Franco, page 16" (PDF). אורכב מ-המקור (PDF) ב-2011-07-06. נבדק ב-2010-01-12.
  19. ^ Born, Karl Erich (1987). "Luther, Hans". Neue Deutsche Biographie 15 [Online-Version]. pp. 544–547. נבדק ב-20 בספטמבר 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ Llewellyn, Jennifer; Thompson, Steve (26 בספטמבר 2019). "The hyperinflation of 1923". Alpha History. נבדק ב-23 בספטמבר 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ Guttmann, William. (1975). The Great Inflation. Hants, UK: Saxon House. pp. 208–211. ISBN 978-0347000178.
  22. ^ 1 2 Fergusson, Chapter 13
  23. ^ Pfleiderer, Otto (בספטמבר 1979). "Two Types of Inflation, Two Types of Currency Reform: The German Currency Miracles of 1923 and 1948". Zeitschrift für die gesamte Staatswissenschaft / Journal of Institutional and Theoretical Economics. Mohr Siebeck GmbH & Co. 135 (3): 356. JSTOR 40750148 – via JSTOR. {{cite journal}}: (עזרה)
  24. ^ Southern, David B. (במרץ 1979). "The Revaluation Question in the Weimar Republic". The Journal of Modern History. 51 (1): D1031. doi:10.1086/242035. JSTOR 1878444 – via JSTOR. {{cite journal}}: (עזרה)
  25. ^ Swastika, Putri; Mirakhor, Abbas (2021). [
    שגיאות פרמטריות בתבנית:Google book
    פרמטרים [ page ] לא מופיעים בהגדרת התבנית         https://books.google.com/books?id=odFCEAAAQBAJ&pg=PA99 Applying Risk-Sharing Finance for Economic Development. Lessons from Germany]. Berlin: Springer International. pp. 99, footnote 31. ISBN 978-3030826420.     {{cite book}}: Check |url= value (עזרה)
  26. ^ Fergusson, Chapter 14
  27. ^ RGZ III, 325
  28. ^ Parsson; Dying of Money; pp. 116–117
  29. ^ 1 2 Fergusson; When Money Dies; p. 254
  30. ^ "World Hyperinflations | Steve H. Hanke and Nicholas Krus | Cato Institute: Working Paper". Cato.org. 15 באוגוסט 2012. ארכיון מ-17 באוקטובר 2012. נבדק ב-15 באוקטובר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  31. ^ "World Hyperinflations" (PDF). CNBC. 14 בפברואר 2011. ארכיון (PDF) מ-5 בספטמבר 2013. נבדק ב-13 ביולי 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  32. ^ Greece bailout: What's the future of the euro?, Ben Quinn, Christian Science Monitor, 28 March 2010
  33. ^ Haffert, Lukas; Redeker, Nils; Rommel, Tobias (2021). "Misremembering Weimar: Hyperinflation, the Great Depression, and German collective economic memory". Economics & Politics (באנגלית). 33 (3): 664–686. doi:10.1111/ecpo.12182. ISSN 1468-0343.
  34. ^ Americans With Marks Out of Luck, Cable and Associated Press, Los Angeles Times, 15 Nov 1924
  35. ^ Hoffmann, Sebastian; Walker, Stephen P. (2020). "Adapting to Crisis: Accounting Information Systems during the Weimar Hyperinflation". Business History Review (באנגלית). 94 (3): 593–625. doi:10.1017/S0007680520000550. ISSN 0007-6805. {{cite journal}}: |hdl-access= requires |hdl= (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=היפר-אינפלציה_ברפובליקת_ויימאר&oldid=39035466"