הכוחות המזוינים של סלובניה
הכוחות המזוינים של סלובניה או צבא סלובניה (בסלובנית: Slovenska vojska; SAF/SV) הם הכוחות המזוינים של סלובניה. מאז 2003 כוח האדם בהם מבוסס על מודל צבא קבע מלא. מפקד הכוחות הוא נשיא סלובניה בורוט פאחור, בעוד המפקד המבצעי הוא קצין בדרגת בריגדיר המשמש כראש המטה הכללי של הכוחות המזוינים של סלובניה.
| |||
| מדינה |
 סלובניה | ||
|---|---|---|---|
| תקופת הפעילות |
1991–הווה (כ־33 שנים)  | ||
| מטה |
ליובליאנה | ||
| מנהיגות | |||
| ראש הצבא | רוברט גלאוואש | ||
| כוח אדם | |||
| גיל הגיוס | 18 | ||
| זמינות לשירות צבאי מכלל האוכלוסייה | 496,929 | ||
| מתאימים לשירות צבאי מכלל האוכלוסייה | 405,593 | ||
| כוחות פעילים | 7,300 | ||
| כוחות מילואים | 1,500 | ||
| תקציב | |||
| תקציב שנתי | 548 מיליון אירו (2019)[1] | ||
| אחוזי תמ"ג | 1.04% (2019)[1] | ||
|
www | |||
  | |||
היסטוריה עריכה
ההיסטוריה הצבאית הסלובנית מתפרשת על פני פחות ממאה שנים. בהמשך לקריסת האימפריה האוסטרו-הונגרית בסוף מלחמת העולם הראשונה, דוכסות שטיריה חולקה בין המדינות החדשות שנוסדו בגרמניה, אוסטריה ומדינת הסלובנים, הקרואטים והסרבים. רודולף מייסטר, קצין לשעבר בצבא האוסטרו-הונגרי, כבש את העיר מריבור בנובמבר 1918 והפך אותה לחלק ממדינת הסלובנים, הקרואטים והסרבים. לאחר קרב קצר עם יחידות גרמניות-אוסטריות נקבע קו הגבול הנוכחי אשר שורטט ברובו על ידי החלוקה האתנית-לשונית בין סלובנים לגרמנים בשטיריה.
הקמה עריכה
הכוחות המזוינים הנוכחיים הם המשך לכוחות ההגנה הטריטוריאלית הסלובנים (Teritorialna Obramba Republike Slovenije), אשר הוקמו ב-1991 ממיזוג של כוחות ההגנה הטריטוריאלית (נוסדו ב-1968 ככוח צבאי השימש השלמה לצבא הסדיר של הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה לשעבר, בתוך שטחה של סלובניה) עם מבנה פיקודי סודי חלופי, הידוע כמבנה התמרונים של ההגנה הלאומית (Manevrska struktura narodne zaščite), אשר היה מוסד מיושן (ייחודי לסלובניה), ומטרתו הייתה ליצור מבנה הגנה אחיד לרפובליקה, בדומה ל"משמר הבית". הוא היה בעל חשיבות קטנה עוד קודם ל-1990, עם כלי נשק מיושנים וכוח קטן.
כאשר סלובניה הכריזה על עצמאותה במהלך מלחמות יוגוסלביה ב-1991, כוחות ההגנה הטריטוריאלית הסלובנים וכוחות משטרת סלובניה היוו את מרבית הכוחות שפעלו כנגד הצבא העממי היוגוסלבי במהלך מלחמת עשרת הימים. הכוחות המזוינים של סלובניה הוקמו רשמית ב-1993 כחלק מרה-ארגון של כוחות ההגנה הטריטוריאלית הסלובנים. הם התבססו על גיוס חובה, כאשר המגויסים קיבלו 6–7 חודשי אימון.
בשנת 1995 חתמה סלובניה הסכם חשאי עם מדינת ישראל לאספקת ציוד צבאי מודרני, כולל ציוד תקשורת, ארטילריה, מרגמות ותחמושת (כך על פי השבועון "דיפנס ניוז"). בנוסף סופקה ספינת סיור מדגם "דבורה", תוצרת מפעל רמתא של התעשייה האווירית. יישום ההסכם נדחה כשנתיים בגלל התנגדות משרד החוץ הישראלי, עקב הרגישות הדיפלומטית של התערבות במלחמות יוגוסלביה[2].
בסוף אוקטובר 1997 ביקר בישראל שר ההגנה של סלובניה. במטרה לדון בפרטי תוכנית, שלפיה תשביח ישראל טנקים מדגם טי-55 של צבא סלובניה[2].
בשנת 1998 חברת ראדום הישראלית סיימה השבחה של 10 מטוסי אימון עבור חיל האוויר של סלובניה. על פי פרסומים זרים, חבילת ההשבחה כללה מערכות אוויוניקה, מחשב משימה, תצוגה עילית לטייסים ואמצעי שליטה למערכת החימוש עבור מטוסי האימון מסוג "פילאטוס"[3].
בשנת 2003, ממשלת סלובניה ביטלה את גיוס החובה והחל מיולי 2004 הכוחות אורגנו מחדש ומבוססים על צבא מקצועי על בסיס מתנדבים. עם סד"כ של כ-7,300 חיילים פעילים וכ-1,500 חיילי מילואים, בהשוואה ל-55,000 כאשר היה גיוס חובה. השינויים בכוחות נמשכים מתוך מטרה להפוך אותם ליעילים וזולים יותר. קרוב למחצית מהמפקדות פורקו, וכך הפך הפיקוד על היחידות הכפופות קל יותר ומהיר יותר. חיילים משובצים קרוב לביתם מתוך מטרה לצמצם הוצאות נסיעה.
חברות בנאט"ו עריכה
כחלק מהרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה לשעבר, סלובניה לא הייתה מעולם חברה בברית ורשה. עם הקמת סלובקיה מדיניות החוץ של חברות בנאט"ו שאפה לצרף את סלובניה למערב. בשנת 1996 מדינות רבות הסירו את האמברגו על סחר בנשק מעל סלובניה, ומאותה עת פעלה המדינה באמצעות תוכנית רכש צבאית לבסס את עצמה כמועמדת לנאט"ו וככוח סיוע נייד. כוחות סלובנים פעלו בבוסניה והרצגובינה כחלק מכוחות שמירת השלום, סלובניה גם חתומה על שותפות לשלום. סלובניה הצטרפה רשמית לנאט"ו במרץ 2004[4]. במסגרת נאט"ו חיילים סלובנים שירתו כחלק מכוחות בינלאומיים בבוסניה והרצגובינה, קוסובו, אפגניסטן, עיראק, צ'אד ולבנון. כמו כן הם שירתו ברמת הגולן כחלק מאונדו"ף.
בשנת 2007 זכתה חברת אלביט מערכות, בשיתוף עם חברת Patria AMV, הנמצאת בבעלות ממשלת פינלנד וחברת האווירונאוטיקה, הביטחון והחלל האירופאית EADS בחוזה בהיקף מוערך ב-40 מיליון דולר לשדרוג הרכב המשוריין של צבא סלובניה לתקן נאט"ו[5]. החוזה כלל אספקת עמדות נשק, צריחים בלתי מאוישים ורכיבים ומערכות אלקטרוניות ואלקטרו-אופטיות[6].
מבנה עריכה
הכוחות המזוינים של סלובניה מאורגנים כזרוע אחת עם צבא יבשה כמרכיב העיקרי שלהם. החיילים מורכבים מ:
- חיילי קבע
- חיילי מילואים בחוזה (משרתים עד 30 ימים בשנה)
- מתנדבים (אימון בסיסי)
ציוד עריכה
כוח היבשה עריכה
עיקר הציוד של כוחות היבשה של סלובניה הוא: כ-50 טנקים באחסון, 18 תותחים 155 מ"מ תוצרת ישראל, 45 מרגמות 120 מ"מ תוצרת ישראל, כ-180 נגמש"ים (חלקם חמושים) ועוד סוגים שונים של כלים כבדים.
כוח האוויר עריכה
חיל האוויר הסלובני כולל 9 מטוסי תקיפה קלים, 4 מטוסי תובלה קלים, 16 מסוקים ו-10 מטוסי אימון.
צי עריכה
לצי הסלובני יש רק שני כלי שיט בעלי יכולת קרבית (להוציא סירות גומי וסירות קלות) והם: ספינת הסיור סופר דבורה וספינת הסיור הרוסית שקיבלה את השם פרויקט 10412, עם הגעת כלי השיט לחיל הים ניתנו להם שמות מקומיים.
פיקוד ויחידות עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של הכוחות המזוינים של סלובניה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 Defence Expenditure of NATO Countries (2012-2019). NATO
- ^ 1 2 רן דגוני, וושינגטון, "דיפנס ניוז": משלוח נשק ראשון מישראל לסלובניה - לאחר שנתיים של עיכוב, באתר גלובס, 19 בנובמבר 1997
- ^ דרור מרום, פירסומים זרים: חברת ראדום הישראלית השביחה 10 מטוסי אימון בסלובניה, באתר גלובס, 6 בדצמבר 1998
- ^ שירות "הארץ", שבע מדינות ממזרח אירופה הצטרפו לנאט"ו, באתר הארץ, 29 במרץ 2004
- ^ אמיר כידן, אירופה ממשיכה להגדיל את צבר ההזמנות של אלביט מערכות: הזמנות בהיקף 55 מ' ד', באתר גלובס, 25 ביולי 2007
- ^ אלי שיצר, אלביט מערכות זכתה בחוזים בסך כולל של כ- 55 מיליון דולר באירופה, באתר TheMarker, 25 ביולי 2007