הכתרה
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. | |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: חסרים מקורות. | |
הכתרה היא טקס המעניק למונרך סמכויות שלטון רשמיות או טקסיות. במהלך הטקס מונח על ראש המלך או המלכה כתר הכתרה.
הכתרה, בצורה זו או אחרת, קיימת מאז העת העתיקה. מקורות מצריים מתארים הכתרתם של פרעונים[1] והתנ"ך מתאר הכתרתם של מלכי יהודה וישראל.
בעבר הייתה הכתרה חלק מטקס דתי שכלל משיחה בשמן המשחה על ידי כהן דת – טקס המסמל את בחירתו של המלך על ידי האל.
היסטוריה
עריכהבעולם העתיק
עריכהבתנ"ך מתוארים טקסי הכתרה, ומינוי המלך נעשה על ידי משיחה בשמן על ידי כהן,
"ויוצא את-בן-המלך ויתן עליו את-הנזר ואת-העדות וימלכו אתו וימשחהו ויכו-כף ויאמרו יחי המלך."
"ויוציאו את-בן-המלך ויתנו עליו את-הנזר ואת-העדות וימליכו אתו וימשחהו יהוידע ובניו ויאמרו יחי המלך."
הטקס מתואר כטקס דתי ובו מוציאים את בנו של המלך היוצא, מניחים את הכתר על ראשו ואת ספר התורה, אותו מצווה המלך לשאת על זרועו. לאחר זאת, מושחים את המלך בשמן המשחה, שהוכן על ידי משה בעת בניית המשכן; לאחר המשיחה קוראים כל הנוכחים "יחי המלך", לעיתים אחרי מחיאות כפיים.
באימפריה הפרסית, השאח הוכתר על ידי כהן הדת הזורואסטרי.
להלכה קיסרי רומא נבחרו על ידי הסנאט, ועל כן לא הוכתרו. ההכתרה הראשונה בתרבות המערבית הייתה הכתרתו של הקיסר דיוקלטיאנוס שחיקה את הטקס הפרסי.
טקס ההכתרה לא הפך פופולרי שכן בעת ההכתרה מקבל המלך את הכתר מאדם אחר – ועל כן ברומא, נשאלה השאלה מי הבכיר מהקיסר שיכול להכתירו למלך. שאלה זו נפתרה במאה החמישית באימפריה הביזנטית, כאשר נקבע שאת הקיסר יכתיר הפטריארך של קונסטנטינופול – הכתרה באופן זה בוצעה לראשונה בשנת 450, אז הוכתר מרקיאנוס לקיסר.
ימי הביניים
עריכה
באופן דומה להשפעה הפרסית על האימפריה הביזנטית, סגנון טקסי ההכתרה הביזנטיים חלחלו למערב אירופה. ההכתרה הראשונה הייתה הכתרתו של המלך קלוביס הראשון, מלך הפרנקים בריימס בשנת 497. הכתרה זו בוצעה באמצעות משיחה בשמן משחה נוסף על הנחת הכתר על ראשו של המלך.
לפני חדירת הנצרות לאירופה, היה מקובל אצל שבטי הפרנקים להניף את המלך הנבחר על מגן. בעודו עומד על המגן היה מקבל סמלי שלטון ובהם חנית, עטרה או נזר מעובד ממשי או פשתן (לא כתר) היה נקשר סביב מצחו. בהשפעת המנהגים הגאלו-רומיים, לעיתים קרובות לפני טקס ההכתרה הרשמי היה מתבצע טקס הסכמה לבחירת המלך. האריסטוקרטים היו מקבלים את הנבחר בתשואות טקסיות הקרויות אקלמציו (Acclamatio) ורק אחר כך היו ממשיכים בהכתרה.
כאשר התחילו לערב את הכנסייה הפך הטקס לסאקרום (Sacrum) מלטינית sacer, sacra, sacrum, כלומר קדוש או קדושה. המלך היה מבטיח שהוא ישמור ויגן על הכנסייה, על רכושה, על אנשיה ועל העניים. היה מתבצע טקס המשיחה בשמן המשחה המקודש ואז היה המלך מקבל את סמלי המלוכה: הכתר שמסמל את הכתרתו, החרב להילחם בעושי הרע וטבעת שמסמלת ברית בין הכנסייה למלך. אחרי המשיחה היה המלך הופך למלך בחסדי האל (gratia dei rex).
בין השנים 1305–1963 הוכתרו האפיפיורים באמצעות טירת האפיפיור בטקס שנערך בבזיליקת פטרוס הקדוש ברומא. בסיום טקס הכתרת האפיפיור נהג האפיפיור להניח את הכתר על המזבח העליון של הבזיליקה כסמל לענוותם לפני האל. מאז שנת 1963 לא בוצע טקס הכתרה של אפיפיור.
העת החדשה
עריכהמרבית המונרכיות באירופה ויתרו על טקס ההכתרה ובמקום הטקס נשבע המלך אמונים למדינה. המלכה ביאטריקס מהולנד ביטלה את טקסי ההכתרה במדינתה לטובת השבעה, ובשוודיה לא בוצעו הכתרות מאז הכתרתו של המלך אוסקר השני בשנת 1873. בספרד, אף שהמלך נושא כתר, לא נערכים טקסי הכתרה.
ההכתרה העיקרית האחרונה הייתה הכתרתו של השאה הפרסי מוחמד רזה שאה פהלווי מאיראן בשנת 1967, והכתרת נשיא הרפובליקה המרכז אפריקאית בוקאסה בשנת 1977 שהכתיר עצמו קיסר.
טקסי ההכתרה עודם נהוגים במונרכיות של מזרח אסיה – תאילנד, ברוניי ומלזיה.
טקס ההכתרה
עריכהטקסי ההכתרה התפתחו במהלך השנים לטקסים ארוכים בעלי מסורות רבות. שיא הטקס הוא בשבועתו של המלך או המלכה, הכתרתו ומשיכתו בשמן קדוש. לרוב איש דת מניח את הכתר על ראשו של המלך, אולם מספר מלכים וקיסרים הכתירו את עצמם (ובהם השאח של איראן, הצאר של רוסיה ונפוליאון בונפרטה שהכתיר עצמו כקיסר צרפת).
במהלך הטקס מונח כתר על ראשו של המלך וכן לרוב מוענקים לו סממני מלוכה אחרים כגון גלובוס מלוכה ושרביט.
הטקס נערך לרוב בקתדרלה או בזיליקה החשובה ביותר במדינה בה מוכרת המלך, ולרוב מבוצע הדבר בבירת המדינה, כך, לדוגמה, מלכי אנגליה מוכתרים במנזר וסטמינסטר שבלונדון, כאשר המלך יושב על כס אדוארד הקדוש שתחתיו אבן סקון. מלכי צרפת הוכתרו בקתדרלת נוטרדאם דה ריימס שבריימס (ולא בפריז).
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- הכתרה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)