המנהלה לפיתוח התיירות בנגב
המנהלה לפיתוח התיירות בנגב הייתה עמותה ממשלתית[א]. מעמד עמותה ממשלתית דומה, אך לא זהה, למעמדה של חברה ממשלתית,שהוקמה בשנת 1989 לתקופה קצובה, כדי לפתח תשתיות תיירותיות בנגב.
 לוגו בעיצוב דן ריזינגר | |
| התאגדות | עמותה ממשלתית |
|---|---|
| תחום | פיתוח תיירות בנגב |
| מדינה | ישראל |
  | |
פתח הדבר
עריכהבחודש מרץ 1988 התקבלה בממשלת ישראל החלטה שקרויה "נגב 7". עיקרי ההחלטה היו כדלקמן: "1. ממשלת ישראל החליטה להכיר בפיתוח הנגב כנושא בסדר לאומי גבוה; 2. הוחלט כי מענק בגובה 38% מערך ההשקעה יוענק לפרויקטים תיירותיים באזור הנגב אשר יאושרו על פי החוק לעידוד השקעות הון ב-5 השנים הבאות; 3. יו"ר ועדת השרים לעניין פיתוח הנגב, ביחד עם שר התיירות ושר האוצר, יפעלו למצוא מקורות תקציביים לפיתוח התשתית התיירותית בנגב, ולשיווק התיירות לנגב בסך 30 מיליון דולר ל-5 שנים, מהם יוקצו בשנת 1989 סכום של 5 מיליון דולר; 4. הוחלט להקים מנהלה אזורית לפיתוח התיירות בנגב, לצורך ריכוז המשאבים וייעול הטיפול בפיתוח וקידום מזורז של התיירות בנגב; 5. הוחלט כי ביצוע התקציב יהיה בהתאם לתוכנית אופרטיבית שתוכן על ידי המנהלה ותאושר על ידי משרד התיירות"[1].
פעילות המנהלה
עריכהפיתוח פיזי ושיווק
עריכהלמנכ"ל המנהלה לפיתוח התיירות בנגב התמנה זאב (זורקין) טמקין, עד אז מנהל אגף תכנון ופיתוח של רשות שמורות הטבע, וחבר בהנהלתה המרכזית. פעילות הפיתוח על ידי המנהלה בראשותו שהחלה בשנת 1989, שיקפה את יעדי הפיתוח כפי שהוצגו ב"תוכנית לפיתוח התיירות בנגב 1989", אשר הוכנה על ידי גדי כהן ויצחק טישלר. התכנית כללה את כל מרחב הנגב, מקו רוחב 90 ודרומה, דהיינו: תחום המועצות האזוריות אשכול; בני שמעון ודרום הר חברון; ועד למועצה האזורית חבל אילות; ובכלל זה הזיקה התיירותית בין העיר אילת למועצה אזורית חבל איילות. תוכנית זו הציגה את הפוטנציאל התיירותי הטמון בנגב והציעה סדרי קדימויות לפיתוח תשתיות ואתרי ביקור, שיהוו מנופים לפיתוח התיירות בנגב. ריכוז המאמץ בפיתוח התשתית התיירותית הפיזית בנגב תוך גיבויו בפעילות שיווקית[ב], הניב השקעות ופעילות של גורמים ציבוריים נוספים בנגב[ג] בשיטה של "מימון תואם" שמביא לאפקט מכפיל של השקעות. כל אלה אִפשרו הבשלת המיזמים העסקיים בנגב הכוללים מתקני אכסון ואטרקציות תיירותיות שונות. התכנית, שעודכנה מידי שנת עבודה, כללה שילוב בין פיתוח פיזי של המרחב התיירותי לפעולות שיווק תיירות במגוון תחומים: הן לתיירות הפנים והן לתיירות הנכנסת; סיוע למיזמי תיירות עסקיים ופעולות לטיפול והכשרת כח אדם בתיירות בנגב.
תחום הפיתוח הפיזי בפועל כלל הנגשת אתרי ביקור רבים בנגב לקהל רחב של מבקרים, הקמה והעשרה של אטרקציות תיירותיות וסיוע בתשתיות הנדסיות הנדרשות לקיום מיזמים עסקיים בנגב. המענק המוגדל לעסקי התיירות בנגב, אשר נקבע בהחלטת הממשלה, הביא, בין היתר, להכפלת מוקדי האכסון בעין בוקק בחבל ים המלח ולהקמה על ידי קבוצת "ישרוטל" של המלון הראשון במצפה רמון (מלון "פונדק רמון").
השיווק התיירותי התמקד הן בתיירות הפנים במגוון רחב של פעילויות ובהם אירועי תיירות בהיקף חסר תקדים שנערכו בנגב ובחשיפה של המדבר הישראלי לתיירות נכנסת. בנוסף, ארגון והפקה של פעילויות בחגים, באתרי תיירות ספציפיים ובכל שטח הנגב כגון: "אוצר הנגב" – משחק בסגנון "חפש את המטמון", נושא פרסים יקרי ערך, ועל בסיס כתבי חידה שחיבר דן חמיצר, הביאו לחשיפה חסרת תקדים לפעילות התיירותית בנגב ולבואם של אלפי אנשים מכל רחבי הארץ, לקחת חלק באירועים ולבקר באתרי התיירות. הסלוגן של פעילות זו היה: "נגב זה אי אפשר לעמוד"[ד].
בין השנים 1989 - 1992 סך כל ההשקעה של המנהלה לפתוח התיירות בנגב הגיעה לכדי 21 מיליון ש"ח, ואלה הניבו השקעות ציבוריות נוספות של השותפים בהיקף של כ־50 מיליון ש"ח, ובסך הכל 71 מיליון ש"ח בתקופת הנעה של כשלוש שנים. עובדה זו, והפיתוח שנלווה לכך, הביא לצורך בעדכון התכנית משנת 1989. זו הוגשה ב־1992, והיוותה את המסגרת להמשך פעילות הפיתוח. ואכן, פעילות המנהלה המשיכה בהיקפים דומים גם אחרי 1994, השנה בה עזב המנכ"ל הראשון שפנה לפרקטיקה תכנונית פרטית, והוחלף על ידי סגנו, דני מעיין איש ערד.
הכשרת כח אדם בתיירות וחונכות עסקית
עריכהבמהלך שלוש השנים הראשונות של פעילות המנהלה, התברר שנושא הכשרת כ"א בתיירות בנגב אינו מטופל על ידי גוף כלשהו[ה]. הוחלט שיש לגבות את פיתוח התיירות בנגב בהכשרת כח אדם מתאים מקרב תושבי הנגב, ועל פי תחזית התפתחות וגידול עסקי התיירות במוקדים השונים של הנגב, כולל המלונאות באילת. בראשית 1992 התבצע סקר צרכים של הכשרת כח אדם לחמש השנים הבאות, והוכנה תוכנית רב שנתית להקמת מערכת להכשרת כח אדם בתיירות בנגב. זו התבססה על חמישה נדבכים:
- הקמת מרכז הכשרה למקצועות המלונאות במרכז הקליטה בערד, כמענה לצורכי ההכשרה בתחום המלונאות בצפון הנגב ואזור ים המלח - ערד.
- הקמת מערך לליווי וחונכות עסקית בתיירות, כמענה לצורכי ההכשרה (בעיקר ניהוליים, אך גם תפעוליים) בעסקי התיירות הפריפריאליים.
- הקמת מחלקה לניהול תיירות ומלונאות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, כמענה לצורכי ההכשרה לכוח אדם בכיר ובכיר למחצה בענף התיירות בכל הארץ.
- בניית קורס מורי דרך לסיורי מדבר, כמענה לצורכי ההכשרה למוצר התיירותי המדברי, שהביקוש לו נמצא בסימן עלייה מתמדת, והפעלתו בתדירות קבועה.
- הפעלת מערכת של קורסים, סדנאות והשתלמויות לצרכים אד-הוק, שמאותרים תוך כדי עבודה שוטפת (ניהול, שיווק, מזון ומשקאות, איכות שירות, שימוש ביחסי ציבור וכיוצא בזה).
התכנית על נדבכיה, התממשה ופעלה עד סיום "המנדט" של המנהלה בשנת 1998, עת התמזגה עם "הרשות לפיתוח הנגב".
ראו גם
עריכה- רון אבני, 2001. פיתוח התיירות בנגב. בתוך: אריאל - כתב עת לידיעת ארץ ישראל, 150 - 151 (עורכים: גבריאל ברקאי ואלי שילר), חשון תשס"ב, עמ' 35 - 42..
קישורים חיצוניים
עריכה- גו נגב - חלון ראווה לכל המתרחש בתחום התיירות והתרבות בנגב. משרד הנגב והגליל והחוסן הלאומי
ביאורים
עריכה- ^ על פי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 6.5100 (60.007א) משנת 1988: "עמותות ליד משרדי ממשלה - נוהל לשיתוף פעולה בין משרדי ממשלה לבין עמותות" סעיף א 1) "הממשלה, לצורך מילוי תפקידיה, מעדיפה לעיתים לבצע פעולות שונות שלא על ידי משרדי הממשלה במישרין...... לעיתים, יש צורך בהקמת עמותות.... לשם ביצוע פעולה במסגרת תפקידי הממשלה או פעולה אחרת שאין הממשלה מחויבת לעשותה, אך יש לה אינטרס שתיעשה"
- ^ ארגון פעילויות בחגים באתרי תיירות ספציפיים ובכל שטח הנגב כגון: משחקי "מחפשים את המטמון" נושאי פרסים יקרי ערך, על בסיס כתבי חידה שחיבר דן חמיצר, הביאו לחשיפה חסרת תקדים לפעילות התיירותית בנגב, ורבים הגיעו מכל רחבי הארץ להשתתף ולחזות בפעילויות שהוצעו.
- ^ כגון "הסוכנות היהודית", "רשות שמורות הטבע" דאז, "רשות הגנים הלאומיים" דאז (בטרם התמזגו), "הקרן הקיימת לישראל", "רשות העתיקות" ועוד.
- ^ סלוגן שנלקח מהדמות הקומית "יאצק", שגולמה על ידי שלמה בראבא.
- ^ התקיימו קורסים ספורדיים של משרד העבודה, אך לא מתוך ראיית פיתוח איסרטגי לגיבוי ההתפתחות העתידית של עסקי התיירות בנגב.
הערות שוליים
עריכה- ^ תוכנית לפיתוח התיירות בנגב 1992 - 1997. המנהלה לפיתוח התיירות בנגב, דצמבר, 1992, עמ' 8.