המעמד היצירתי

מונח בסוציולוגיה המתייחס למעמד חברתי

המעמד היצירתיאנגלית: Creative class) הוא מונח שבמקורו מתייחס למעמד חברתי המניע את ההתפתחות הכלכלית של ערים פוסט-תעשייתיות בארצות הברית ומשמש ככלי לפיתוח עירוני וכלכלי מואץ באמצעות משיכת תושבים בעלי מאפיינים יצירתיים בערים רבות בעולם.

את המונח ואת הכלי הכלכלי שנקרא "העיר היצירתית", טבע התאורטיקן ריצ'רד פלורידה (אנ') בספרו "עלייתו של המעמד היצירתי" (The Rise of the Creative Class), אשר ראה אור בשנת 2002. בשימוש במונח זה, פלורידה שאב השראה מכתביהם של ג'יין ג'ייקובס והסוציולוג רוברט פארק שהתבוננו על ערים ומצאו בהן גיוון, יצירתיות וחדשנות.[1] פלורידה מתייחס לכתיבתה המהפכנית של ג'ייקובס שכבר לפני כמה עשורים ציינה את יכולתן של ערים למשוך אנשים יצירתיים ובכך לדרבן צמיחה כלכלית.[2]

פלורידה מתייחס בכתביו גם לתאוריית ההון האנושי, תאוריה כלכלית שבמסגרתה מבוססת הטענה שאנשים יצירתיים הם הכוח המניע בצמיחה כלכלית אזורית, ושצמיחה כלכלית תתחולל במקומות שבהם יש ריכוז של משכילים. במחקרו פלורידה מרחיב את המבט ובוחן מדוע אנשים יצירתיים מתרכזים במקומות מסוימים. התאוריה שלו גורסת שאנשים יצירתיים הם הכוח הכלכלי המניע, ואנשים אלו מעדיפים מקומות שהם חדשניים, מגוונים וסובלניים. התאוריה שלו נבדלת מתאוריית ה"הון האנושי" בשני תחומים: ראשית הוא מזהה סוג מסוים של הון אנושי – אנשים יצירתיים, כמפתח לצמיחה כלכלית. שנית, התאוריה שלו מזהה ומדגישה אלמנטים שמעצבים את האזורים המועדפים על ידי האנשים היצירתיים.

מקצועות המעמד היצירתיעריכה

ההון האנושי שעליו כותב ריצ׳רד פלורידה הוא המעמד היצירתי. בלב המעמד היצירתי הוא מתאר מדענים ומהנדסים, פרופסורים באוניברסיטאות, משוררים וסופרים, אמנים, בדרנים, שחקנים מעצבים ואדריכלים. יחד איתם נמצאים גם מנהיגים מחשבתיים של התקופה – עיתונאים, עורכים, דמויות ציבוריות, אנליסטים והוגי דעות נוספים. המקצועות הללו, שנמצאים בלב המעמד היצירתי, מייצרים דפוסים חדשים שיכולים להפוך לרווחים בציבור הרחב, כמו עיצוב של מוצרים או המצאה של תאוריות ואסטרטגיות שניתן להשתמש בהם במקרים רבים.

במעגל הרחב יותר של המעמד היצירתי ישנם אנשי מקצוע יצירתיים שעובדים במגוון רחב של מקצועות מבוססי ידע, בתחומי ההיי-טק, שירותים פיננסיים, מקצועות המשפטים והבריאות והניהול העסקי. אנשים אלו עוסקים בפתרון בעיות יצירתי, תוך התבססות על גופי ידע מורכבים לפתרון בעיות ספציפי. פעולה זו דורשת דרגה גבוהה של השכלה פורמלית ובכך גם הון אנושי גבוה.

בבסיס התאוריה של פלורידה נמצא הזיהוי שיצירתיות היא מאפיין יסוד מהותי בבני אדם. כל בני האדם הם יצירתיים, וכולם בעלי פוטנציאל להיות חלק מן המעמד היצירתי. עם זאת, לפי הערכתו, רק כ־30% מכוח העבודה האמריקני בני מזל בכך שהם מקבלים תשלום עבור יצירתיות בעבודתם, ובהתאמה לכך הם נכללים במעמד היצירתי.

המעמד היצירתי ועריםעריכה

בסדרה של מחקרים איכותניים וכמותניים (מבוססי נתונים סטטיסטיים) מצא פלורידה שאינדיבידואלים משכילים נמשכו למקומות שהיו חדשניים ומגוונים. כדי להבין את התופעה המרחבית של המעמד היצירתי וההשפעה שלו על צמיחה כלכלית הוא הגדיר שלושה אלמנטי מפתח הכרחיים למשיכה והתבססות של המעמד היצירתי בערים: טכנולוגיה, כשרון וסובלנות. ב״טכנולוגיה״ הכוונה לריכוז של חדשנות והיי טק באזור; ״כשרון מתייחס״ לריכוז עירוני של בעלי תואר ראשון ומעלה; ״סובלנות״ הוגדרה כפתיחות וגיוון ברמה העירונית. השילוב של שלושת אלמנטים אלו הכרחי והם אינם יעילים לבדם. על מנת למשוך אנשים יצירתיים, לחולל חדשנות ולייצר צמיחה כלכלית בעיר, לטענת פלורידה, יש צורך בשלושתם.

במחקרו הוא מדגים את התאוריה על 255 ערים בארצות הברית, ונותן דוגמאות לערים שענו רק על חלק מהמדדים ולכן לא הצליחו להתפתח ולצמוח. לעומתן ערים כמו סן פרנסיסקו, בוסטון, וושינגטון, אוסטין וסיאטל שנמצאו כמצטיינות בכל שלושת המדדים, הן ערים יצירתיות משגשגות.

במחקר הוא מצא שהון אנושי יצירתי נמשך למקומות שקיבלו ציונים גבוהים במדדי הגיוון כגון ריכוז של אוכלוסיות להט"ב ובוהמיינים. על בסיס הממצאים טוען פלורידה שאמנים, מוזיקאים, להט"ב ואחרים שנמנים במעמד היצירתי מעדיפים מקומות שהם פתוחים ומגוונים.

מתאוריה למדיניותעריכה

פלורידה קנה לו אחיזה באקדמיה בקשר שבין יצירתיות להתחדשות עירונית ומיתוג מחדש של ערים. ספריו זכו להצלחה והפכו במהרה לרבי מכר.[3] בהמשך הוא מינף את התאוריה שלו לכדי מדיניות, וייסד חברת ייעוץ עולמית, Creative Class Group. החברה מורכבת מחוקרים מומחים, אקדמאים ואסטרטגיים עסקיים. חברה זו משתמשת בנתוני מחקריו של פלורידה על המעמד היצירתי כדי לסייע בקידום צמיחה ופיתוח כלכלי של ערים ואזורים ברחבי העולם. החברה ייעצה לערים רבות במדיניות פיתוח המבוססת על מעמד היצירתי ככלי כלכלי ליצירת צמיחה ביניהן טורונטו, קייפטאון, אוסטין, סיאטל, ברצלונה, ירושלים ועוד, יחד עם ייעוץ לחברות פרטיות כמו גוגל, מיקרוסופט, ו-BMW.[4]

ביקורות על התאוריהעריכה

על רעיונות "העיר היצירתית" וה"כלכלה היצירתית" נמתחה ביקורת מזוויות שונות.

תאוריה פלקטיתעריכה

ישנם הסבורים כי התאוריה של פלורידה היא תאוריה פלקטית, ביניהם ג'יימי פק (אנ'), אשר טוען כי רעיון "העיר היצירתית" שהפך לכלי פיתוח עירוני מואץ, תחת חסות הטרנד היצירתי, הוא כלי שמייצר עירוניות פלקטית, אחודה ובנאלית. האמנות ותרבות הופכות להיות כלי כלכלי וסחורה,[5] והאנשים שיכולים לגור בה הם רק אלו בעלי היכולת הכלכלית המתאימה. כתוצאה מכך, העיר הופכת לחד גונית ומדירה אוכלוסיות מסוימות. פק טוען כי העיר היא מערך מורכב הרבה יותר מפתרון הקסם שמציע פלורידה ובכדי לקדם שינוי אמיתי בעיר נדרשים תהליכי עומק אמיתיים ולא פתרונות אינסטנט. פק מכנה את רעיונותיו של פלורידה "מיקרוסוציולוגיה חובבנית".[6]

התאוריה אינה תורמת לכלכלת העירעריכה

ביקורת אחרת הביעה ספקנות ביחס לאופן שבו העיר היצירתית אכן תורמת לצמיחה כלכלית של העיר. כריסטופר פריסי מאוניברסיטת סירקיוז בניו יורק גילה כי הנתונים ששימשו את פלורידה במחקרו, לא מצביעים על קשר ישיר בין המעמד היצירתי והצמיחה כלכלית עירונית כפי שפלורידה טוען, ועל כן לטענתו "המלך הוא עירום".[7]

טענה נוספת היא כי החזון של פלורידה מייצר מערך כוחות בו העירייה מנצלת את האמנים ואנשי התרבות בה. באמצעות תמיכה באמנים היא למעשה משתמשת בהם ככלי לטובת התחדשות עירונית. ההון התרבותי מנוצל ומנוכס לקידום פיתוחה של העיר. גם תופעות כגון חברות יזמות נדל"ניות שסוחרות את שירותיהם של אמנים ליצור מייצגי אמנות בתוך או מסביב לאתרי בנייה מנצלות את האמנות לצורך מיתוג הפרויקט, שלבסוף יאוכלס על ידי אוכלוסייה ממעמד סוציואקונומי בינוני-גבוה ויצור ג'נטריפיקציה בכסות מסרים כגון פלורליזם, רב תרבותיות ותרבות.[8]

תאוריה מדירהעריכה

אל ביקורות אלה מצטרף זרם ביקורתי שטוען כי התאוריה מובילה להדרה וסגרגציה. אף על פי שפלורידה קידם את המסרים בכוונה פרוגרסיבית, הרואה בקליטת מהגרים וברב תרבותיות כחלק מהמתכון לעיר יצירתית מוצלחת, ישנם חוקרים הטוענים כי מדובר באמירה מן הפה אל החוץ כיוון שמימוש רעיונות "העיר היצירתית" מביאים הלכה למעשה לתהליך של סגרגרציה מואצת. תהליך זה מתרחש כיון שהעיר היצירתית מפלחת את שכבות האוכלוסייה לסוגי יצירתיות שונים–היזמים בהם יש זיק של גאונות, הטכנולוגיים אותם העיר צריכה עבור שגשוג כלכלי, האמנים הרעבים והשורדים ו"הבוהמה הגבוהה", שאותם צריך למשוך כיוון שהם ייצרו עיר טרנדית ויגרמו למעמדות הגבוהים יותר להגיע. בנוסף, הרעיונות הללו מקדמים נתיבי קריירה וכלכלה עירונית, אשר משמרים ומחזקים את תקרת הזכוכית שמיעוטים ונשים לא מצליחים לבקע. השחקן הראשי שמוצג בחזית התאוריה הוא דמות נורמטיבית, גברית על פי רוב ושיש לה אפשרות למוביליות חברתית. מתנגדים נוספים לרעיון העיר היצירתית טוענים כי העיר היצירתית של פלורידה מייצרת עיר המושתת על רב תרבותיות וחיבוק של הקהילה הלה"טבית, רק כדי למשוך אוכלוסייה של פריווילגיים, לבנים, הטרוסקסואלים וע"פ רב גברים.[9]

איבחון שגויעריכה

עוד היבט ביקורתי מוצג במאמר "The Real Creative Class", שמאתגר את עצם המינוח של מיהו "המעמד היצירתי" בעיר. המאמר מעלה את הטענה כי המעמד היצירתי האמיתי מורכב מאנשים קשי יום, הנדרשים לשרוד ולהתקיים בדרכים יצירתיות. בערים הגדולות, בהם הכלכלה הנאו-ליברלית שולטת, ישנם אי שוויון וסגרגציה, והתאוריה של "המעמד היצירתי" מתבררת כדמיונית נוכח המציאות הועלה מן השטח.[10]

ריצ'רד פלורידה חוזר בועריכה

בשנת 2017 החל פלורידה חוזר בו מרעיון "העיר היצירתית". כחמש עשרה שנה לאחר הגיית רעיון "העיר היצירתית" טען פלורידה שמחקריו מראים על היווצרות ערים חצויות – ערים בהם ישנה חצר קדמית וחצר אחורית והתאוריה שהוא הגה משרתת את הצד העשיר שלהן בלבד. כך ניתן לקרוא את הסיפור של ערים כמו אוסטין, שיקגו, ניו יורק, טורונטו וסידני, בהם מחירי הדיור האמירו ונוצרה ג'נטריפיקציה בעוד שהתברר כי בני ה"מעמד היצירתי" היו תמיד בני מעמד עשיר ורק התעשרו עוד יותר מהתהליכים הכלכליים שה"עיר היצירתית" הביאו איתם.[11]

פלורידה אמד את איכותן של ערים לפי "מדדי מגניבות" וכמות האוכלוסייה הלהט"בית שקיימת בה, ועד ליצירת אינדקס בוהמייני לחישוב הצמיחה הכלכלית של העיר, והסיק שהרעיון המקורי של העיר היצירתית בעצם מצמצם את הפוטנציאל האנושי ומכיר רק באופן בו ההון התרבותי והאנושי משרת את כלכלת העיר ולאו דווקא את האנשים בה. אפילו השימוש בערך רב תרבותיות הוסט לתמיכה בפיתוח העירוני ולא קודם עבור האנשים שחיים בה.[12]

למרות שינוי עמדתו, ל"כלכלה היצירתית" יש היום כבר חיים משלה, והיא ממשיכה לייצר את ההשלכות החברתיות הקשות בפיתוח הכלכלי הנאו-ליברלי בערים.[13]

מקרי בוחן עולמייםעריכה

דוגמה למדיניות "העיר היצירתית" היא תוכנית "ערים מגניבות" במדינת מישיגן ( Michigan's Cool Cities program) המקיימת את כללי "העיר היצירתית" של פלורידה. היא עושה זאת באמצעות מיסוי התושבים המקומיים לטובת ג'נטריפקציה "אמנותית" במטרה למשוך את המעמד היצירתי ולהביא לעיר אנשים מוכשרים שיתרמו לחיזוק הכלכלה המקומית. אך הרעיון של "העיר היצירתית" אינו תואם את המצב הקיים במישיגן, שהיא אחת מהמדינות בעלת שיעורי האבטלה הגבוהים ביותר בארצות הברית, בעקבות קריסת תעשיית הרכב שהייתה המקור התעסוקתי הראשי בדטרויט. התכנית כבר צברה ביקורות רבות, בעיקר בטענה שהיא אינה מייצרת מקומות תעסוקה חדשים ואינה פותרת בעיות עומק קשות בעיר.[14]

בישראלעריכה

בבחינה השאלה כיצד יושם רעיון "העיר היצירתית" בישראל, נערך מחקר על ירושלים שם אומצה בשנת 2014 אסטרטגיית "המעמד היצירתי". מסקנת המחקר הייתה כי יזמי המדיניות שייבאו את הרעיונות לעיר לא השכילו להבין מה מודל "העיר היצירתית" יאפשר להם לפתח ולא השקיעו מחשבה באופן התיווך של תהליכי היישום שלהם לתושבים. בנוסף, עצם היותה של ירושלים עיר המתמודדת עם אתגרים פוליטיים ואתניים, לא תאם את המודל הגלובאלי לעיר בה יש צורך לגשר בין זהויות שונות. עיריית ירושלים קידמה את רעיונות "העיר היצירתית" תוך שמירה על אינטרס קבוצת השייכות החזקה בעיר, הדירה קבוצות מסוימות מתהליכי קבלת ההחלטות בנושא ויישמה אותן באמצעות יוצרים ואומנים תחת הגבלות, צנזורה ושמירה על זהות פוליטית אחודה. גם כאן, ניתן היה לראות כי רב תרבותיות ומגוון אתני, הם לא בהכרח כלים שמסייעים לכלכלה העירונית לצמוח, ויותר מכך, הם עשויים ליצור פילוג חברתי.[15]

בבחינת הרעיון של אמנות במרחב הציבורי כקטליזטור לפיתוח עירוני, ניתן לראות את מקרה הבוחן של מוסררה בעיר ירושלים.[16] מחקר הראה כי איגוד של קבוצת אמנים בשכונה למטרות פוליטיות וחברתיות וליצירת דיאלוג עם תושבים פלסטינים שחיו בשכנות להם, נתפס אצל השכנים כמהלך לא כנה המאיים על קיומם באזור ויצר בסופו של דבר פילוג בקבוצת האמנים עצמה.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Richard Florida, Cities and the creative class, 2005
  2. ^ Gert-Jan Hospers & Roy van Dalm, How to create a creative city? The viewpoints of Richard Florida and Jane Jacobs, Foresight, 2005
  3. ^ Richard Florida, Business Insider
  4. ^ האתר הרשמי של ריצ'ארד פלורידה
  5. ^ רעות ברנע, רוצה לקפוץ אלי לאמנות? מוזיאון הפופ אפ חוזר, כלכליסט, ‏01.01.20
  6. ^ Jamie Peck, Struggling with the Creative Class, International Journal of Urban and Regional Research, 2005
  7. ^ Hoyman, Michele & Faricy, Christopher, It Takes A Village: A Test of the Creative Class, Social Capital, and Human Capital Theories, Urban Affairs Review, 2008
  8. ^ Elizabeth Storm, Artist Garret as Growth Machine? Local Policy and Artist Housing in U.S. Cities, Journal of Planning Education and Research, 2010
  9. ^ Parker, B, Beyond the class act: Gender and race in the ‘creative city’ discourse, Gender in an Urban World (Research in Urban Sociology, Vol. 9), 2008
  10. ^ Wilson, David & Keil, Roger, The real creative class, Social & Cultural Geography, 2008
  11. ^ Sam Wetherell, Richard Florida Is Sorry, JACOBIN, ‏08.19.2017
  12. ^ Richard Florida, The Racial Divide in the Creative Economy, CITY LAB, ‏09/05/2016
  13. ^ Richard Florida, The U.S. Cities Where Creative Class Workers Are Most Segregated From Everyone Else, CITY LAB, ‏30.04.2014
  14. ^ Russ Harding, Cool Cities Are Not So Cool When You Don’t Have A Job, Mackinac Center, ‏08.09.2010
  15. ^ Keidar, Noga, Making Jerusalem ‘Cooler’: Creative Script, Youth Flight, and Diversity, City & Community, 2018
  16. ^ Aharon - Gutman, Meirav, Art’s failure to generate urban renewal: Lessons from Jerusalem, Urban Studies, 2017