המפלגה הפדרליסטית

המפלגה הפדרליסטית או המפלגה ההמילטונית הראשונה הייתה המפלגה הפוליטית הראשונה בארצות הברית. היא התקיימה משנות התשעים של המאה השמונה-עשרה עד 1816. שרידיה המשיכו להתקיים עד שנות העשרים של המאה התשע-עשרה. הפדרליסטים דגלו בשלטון מרכזי חזק שיקדם צמיחה כלכלית ויחסים ידידותיים עם בריטניה, והתנגדו לצרפת המהפכנית. המפלגה שלטה בממשל הפדרלי עד 1801, כשנוצחה בידי האופוזיציה הרפובליקנית של תומאס ג'פרסון.

המפלגה הפדרליסטית
Federalist Party

מדינה	ארצות הברית
מייסד	אלכסנדר המילטון
מנהיגים	אלכסנדר המילטון
תקופת הפעילות	1792–1824 (כ־32 שנים)
אידאולוגיות	שמרנות מסורתית אמריקאית, תיעוש, פרוטקציוניזם, ריכוזיות, ריכוזיות של שליטה
מטה	וושינגטון די. סי.
מיקום במפה הפוליטית	ימין-מרכז, ימין
צבעים רשמיים	שחור, לבן

אלכסנדר המילטון

המפלגה הפדרליסטית נוצרה בין 1792 ל-1794, כקואליציה של בנקאים ואנשי עסקים שתמכו במדיניות הכלכלית של אלכסנדר המילטון. הם הפכו למפלגה הפדרליסטית, שהייתה מחויבת לממשל מרכזי חזק ויציב מבחינה כלכלית. הנשיא הפדרליסטי היחיד היה ג'ון אדמס. אף על פי שג'ורג' וושינגטון תמך בפדרליסטים, הוא התרחק מפוליטיקה מפלגתית.

המדיניות הפדרליסטית תמכה בכינון בנק לאומי, מכסי מגן ויחסים טובים עם בריטניה לפי הסכם ג'יי מ-1794. המילטון הטיף לפירוש מרחיב של החוקה האמריקנית. יריביהם, הדמוקרטים-רפובליקנים בהנהגת תומאס ג'פרסון, התנגדו למדיניות הפדרליסטית, במיוחד לבנק ולפירוש מרחיב לחוקה, ותקפו את הסכם ג'יי כבגידה בערכים הרפובליקניים לטובת המלוכה הבריטית. ההסכם עבר, ובשנות התשעים של המאה השמונה-עשרה הפדרליסטים ניצחו ברוב הבחירות למועצות המחוקקות. הייתה להם תמיכה חזקה בערים ובניו אינגלנד. לאחר שהדמוקרטים-רפובליקנים, שבסיס כוחם היה בדרום הכפרי, ניצחו בבחירות של שנת 1800, הפדרליסטים לא חזרו לשלטון. הם התנגדו למלחמת 1812, ונעלמו במהלך "עידן הרגשות הטובים" לאחר סיום המלחמה.

הפדרליסטים הותירו מורשת בדמות ממשל מרכזי חזק ויציב מבחינה פיננסית, ולאחר שאיבדו את השלטון עיצבו את מערכת המשפט האמריקנית בזכות שופט העליון ג'ון מרשל.

עלייתם

כשנכנס לתפקידו ב-1789, הנשיא וושינגטון בחר באלכסנדר המילטון, עורך דין מניו יורק, למשרת מזכיר האוצר. המילטון תמך בממשל מרכזי חזק עם אמינות פיננסית. הוא הציע תוכנית כלכלית שכללה תשלום חובות המדינות שנצברו במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית, יצירת חוב לאומי ואמצעים לתשלום החוב, והקמת בנק לאומי יחד עם מכסי מגן. ג'יימס מדיסון, בעל בריתו של המילטון, ותומאס ג'פרסון, התנגדו לכך. כשנכתבה החוקה, היא לא חזתה יצירת מפלגות, למרות שהמילטון ומדיסון היו מיוצרי החוקה. המפלגות נחשבו לפלגניות ומזיקות לרפובליקניזם. מפלגות דומות לא היו קיימות בשום מקום אחר.

ב-1790, התחיל המילטון לבנות קואליציה לאומית. הוא הבין את הצורך בתמיכה פוליטית חזקה, ויצר קשרים עם לאומנים דומים והשתמש בקשריו במערכת האוצר כדי לקשר בין בנקאים וסוחרים בערים החדשות. מה שהחל כקבוצה בתוך הבירה הפך להיות מפלגה לאומית. המפלגה הפדרליסטית תמכה ברעיונותיו של המילטון, בממשל מרכזי חזק, והסכימה ליצירת בנק לאומי ומימון ממשלתי. בנושאי חוץ, הם תמכו בנייטרליות במלחמה בין צרפת ובריטניה.

דיוקן של אלכסנדר המילטון (1806)

רוב האבות המייסדים היו פדרליסטים. המילטון, מדיסון ואחרים נחשבו לפדרליסטים. הם הרגישו שתקנון הקונפדרציה היה חלש מדי כדי להקים ממשלה, והאמינו שיש ליצור ממשלה חדשה. המילטון הפך למזכיר האוצר, אולם כשהחליט לממן את החוב הוא פילג בין הפדרליסטים. ג'יימס מדיסון לא הסכים איתו בנושאים רבים, וכך נוצרה הקבוצה האנטי-פדרליסטית. הם הפכו לרפובליקנים בהנהגת ג'פרסון.

בתחילת שנות התשעים, העיתונים החלו לקרוא לתומכי המילטון "פדרליסטים", וליריביהם "דמוקרטים", "רפובליקנים", "ג'פרסונים", או "דמוקרטים-רפובליקנים". תומכי ג'פרסון קראו לעצמם "רפובליקנים" ולמפלגתם "המפלגה הרפובליקנית". הפדרליסטים היו אהודים בקרב אנשי העסקים ותושבי ניו אינגלנד. הרפובליקנים היו חקלאים שהתנגדו לממשל מרכזי חזק. הכנסייה האפיסקופלית תמכה בפדרליסטים, ומיעוטים אחרים תמכו ברפובליקנים. הערים תמכו בפדרליסטים, ואזורי הספר תמכו ברפובליקנים.

רשת המפלגות החלה לתפקד ב-1794 או 1795, כשמינויים פוליטיים החלו להתרבות. שיטת הבחירות הרובית יצרה פערים רבים בין המנצחים, שזכו בכל, לבין המפסידים, שלא זכו בכלום. המילטון חילק מעל 2,000 עבודות במחלקת האוצר, וג'פרסון חילק רק משרה חלקית אחת במחלקת המדינה. בניו יורק, ג'ורג' קלינטון נבחר להיות מושל ניו יורק והשתמש במינויים הפוליטיים כדי לעזור לרפובליקנים.

וושינגטון ניסה ונכשל לפייס בין שני החברים הבכירים בקבינט שלו. הוא נבחר ללא התנגדות במהלך הבחירות של שנת 1792. הדמוקרטים-רפובליקנים רצו שקלינטון יחליף את ג'ון אדמס הפדרליסט כסגנו, אולם אדמס ניצח. בקונגרס, המצב היה צמוד, כשהיו חברים נייטרליים. בתחילת 1793, ג'פרסון פרסם מאמרים כנגד המילטון, שהגן על מעשיו בשם העזרה לכלכלה האמריקנית.

הפדרליסטים טענו שהמילטון החזיר למדינה את השגשוג. בתגובה, טען ג'פרסון שהפדרליסטים הם אריסטוקרטים ומונרכיסטים.

כוח המפלגה בקונגרס

אמנם קשה לסווג את חברי הקונגרס בשנים הראשונות, אולם לאחר 1796 המצב הפך לברור יותר:

	שנת הבחירות
בית	בית הנבחרים 1788	בית הנבחרים 1790	בית הנבחרים 1792	בית הנבחרים 1794	בית הנבחרים 1796	בית הנבחרים 1798	בית הנבחרים 1800	בית הנבחרים 1802	בית הנבחרים 1804	בית הנבחרים 1806	בית הנבחרים 1808	בית הנבחרים 1810	בית הנבחרים 1812	בית הנבחרים 1814	בית הנבחרים 1816	בית הנבחרים 1818	בית הנבחרים 1820
פדרליסטים	37	39	51	47	57	60	38	39	25	24	50	36	68	64	39	26	32
דמוקרטים-רפובליקנים	28	30	54	59	49	46	65	103	116	118	92	107	114	119	146	160	155
% דמוקרטים רפובליקנים	43%	43%	51%	56%	46%	43%	63%	73%	82%	83%	65%	75%	63%	65%	79%	86%	83%
סנאט	סנאט 1788	סנאט 1790	סנאט 1792	סנאט 1794	סנאט 1796	סנאט 1798	סנאט 1800	סנאט 1802	סנאט 1804	סנאט 1806	סנאט 1808	סנאט 1810	סנאט 1812	סנאט 1814	סנאט 1816	סנאט 1818	סנאט 1820
פדרליסטים	18	16	16	21	22	22	15	9	7	6	7	6	8	12	12	9	7
דמוקרטים-רפובליקנים	8	13	14	11	10	10	17	25	27	28	27	30	28	26	30	37	44
% דמוקרטים-רפובליקנים	31%	45%	47%	34%	31%	31%	53%	74%	71%	82%	79%	83%	78%	68%	71%	80%	92%

יחסי חוץ

המהפכה הצרפתית והמלחמות בין בריטניה לצרפת השפיעו על הפוליטיקה האמריקנית עד 1800, ואיימו לסבך את האומה במלחמה שתאיים על קיומה. הוצאתו להורג של לואי השישה עשר, מלך צרפת ב-1793 הובילה את הבריטים להכריז מלחמה כנגד הצרפתים כדי להחזיר את המונרכיה. המלך עזר לאמריקה להשיג את עצמאותה. כשמת, אריסטוקרטים שתמכו באמריקה בצרפת הוצאו להורג או הוגלו. הפדרליסטים הזהירו שהרפובליקנים מתכננים להשתמש בשיטות המהפכה הצרפתית, והדאיגו את השמרנים במדינה. הרפובליקנים, שתמכו בצרפת, תמכו בהוצאתו להורג של המלך, למרות תחילתו של שלטון הטרור. ההוצאות המרובות להורג הכריחו אותם למתן את תמיכתם בצרפת. רבים מאלו שהוצאו להורג תמכו בארצות הברית. הרפובליקנים טענו שהמילטון, אדמס ואף וושינגטון תמכו בבריטניה, היו מונרכיסטים והתנגדו לרפובליקניזם.

פריז שלחה שגריר חדש, שעורר את התמיכה בצרפת בקרב הציבור ומימן את הדמוקרטים-רפובליקנים כנגד הפדרליסטים, כדי להשיג את תשלום החובות לצרפת ולעזור לצרפתים לפלוש ללואיזיאנה ולפלורידה הספרדיות. ג'פרסון, מזכיר המדינה, התנגד להתערבות הגסה בפוליטיקה האמריקנית. התמיכה בצרפת נעלמה. השגריר ברח לאחר שהוכרז שיוצא להורג.

הסכם ג'יי ב-1795 היה ניסיונם של וושינגטון והמילטון לפתור את הבעיות עם בריטניה, בנוגע לשטרות חוב, חובות ונוכחות בריטים בצפון-מערב המדינה. אמריקה קיוותה לפתוח את ערוץ הסחר עם בריטניה ולהבטיח חופש שיט. בנוסף חפצה להימנע ממלחמה.

בשם הנייטרליות, טענה ארצות הברית שיש לה זכות לסחר חופשי. הבריטים החרימו את הספינות האמריקניות שסחרו עם צרפת. הפדרליסטים תמכו בבריטניה במלחמה וסחרו איתה. הסכם חדש נחתם, הבריטים פינו את מערב המדינה והסכימו לפתיחת הסחר ולמשא ומתן בנוגע לחובות.

הרפובליקנים רצו שבריטניה תילחם מול ארצות הברית (הם סברו שארצות הברית תוכל לנצח) וגינו את ההסכם כבגידה בברית עם הצרפתים ובחקלאים הדרומיים שהוחרמו להם עבדים בידי הבריטים. הפדרליסטים שלטו בסנאט והעבירו את ההסכם ברוב של שני שלישים, 20 מול 10. הציבור החל לתמוך ברפובליקנים, והפדרליסטים איבדו את תמיכתם בדרום.

מרד הוויסקי

מס שהוטל ב-1791 גרם למרד מיסים. התירס, שהיה יבול מרכזי, היה קשה למסחר מהמערב החוצה אלא אם כן יהפוך לוויסקי. האוכלוסייה צרכה הרבה ויסקי ולכן ההליך היה רווחי. לאחר הטלת המס, רבים התנגדו להטלתו וטענו שהוא עוזר למזרח המדינה.

וושינגטון, שהחליט להפעיל את כוח הממשל, הוביל 13,000 חיילים אל פנסילבניה כדי לעצור את מרד הוויסקי. המרד דוכא ב-1794, בפעם היחידה שבה הנשיא הוביל את הצבא באופן אישי (מלבד הפעם בה ג'יימס מדיסון ניסה להציל את הבית הלבן במהלך מלחמת 1812). המורדים נכנעו ללא קרב. הפדרליסטים תמכו בממשלה שהצליחה להתגבר על המרד, והרפובליקנים טענו שהייתה זו מניפולציה, שלא היה מרד אמיתי ושהעניין היה כדי להרגיל את האמריקנים לצבא קבע.

האגודות הדמוקרטיות-רפובליקניות תקפו את הנושא, וגרמו לוושינגטון להוקיע אותן. הפדרליסטים טענו שהרפובליקנים הם "דמוקרטים" (תומכים באוכלוקרטיה) או יעקובינים.

וושינגטון סירב לרוץ לכהונה שלישית. הוא הזהיר מפני מעורבות במלחמות האירופאיות, מפילוג בין הצפון לדרום ומפני פיצול פוליטי. הוא התנגד למפלגות שיפגעו בממשל הציבורי. הוא עצמו תמך במדיניות פדרליסטית.

עורכי עיתונות נלחמים

כדי לחזק את הקואליציה שלהן ולפגוע בהתנגדות אליהן, מימנו שתי המפלגות עיתונות בפילדלפיה ובערים אחרות. בצד הרפובליקני, העיתונאים תקפו את הממשל, ואף טענו שוושינגטון הוא תומך במונרכיה ותומך במינויו למלך. הם טענו שוושינגטון היה גנרל פחדן וברון רודף כסף שהשתמש במהפכה כדי לקדם את הונו ותהילתו, שאדמס היה דיפלומט כושל שלא סלח על כך שהצרפתים חיבבו יותר את בנג'מין פרנקלין וחשק בכתר לעצמו, ושהמילטון היה המונרכיסט הגדול מכולם.

הפדרליסטים, ששלטו בכמות גדולה פי שניים של עיתונים, תקפו בחזרה. בין העיתונאים שלהם היה גם נוח ובסטר. המילטון מימן את רוב העיתונות הפדרליסטית, כתב עבור העיתונות ואף הקים את הניו יורק פוסט ב-1801 כדי לפרסם את מאמריו.

ממשל אדמס, 1797-1801

ערך מורחב – ג'ון אדמס

ג'ון אדמס

המילטון לא סמך על אדמס, שהיה סגן הנשיא, ואדמס מצידו גם לא סמך עליו. למרות זאת, לא הצליח המילטון למנוע מאדמס להתמנות לנשיאות. הבחירות של שנת 1796 היו הבחירות המפלגתיות הראשונות בתולדות המדינה, והיו מלאות בהתקפות בעיתונות. אדמס ניצח בניו אינגלנד וג'פרסון בדרום, ומדינות הביניים נטו לאדמס. אדמס ניצח בהפרש של שלושה אלקטורים, וג'פרסון, שהגיע למקום השני, הפך להיות סגנו, לפי החוקה ששונתה בתיקון ה-12.

מדיניות החוץ המשיכה לעמוד בראש מעייני הפוליטיקה האמריקנית, והמלחמה באירופה איימה למשוך לתוכה את ארצות הברית. בנג'מין פרנקלין טען שאדמס היה כנה תמיד, מבריק לעיתים קרובות, ולפעמים מטורף. הוא היה אהוד בקרב תומכי המפלגה, אולם לא בנה לעצמו בסיס פוליטי מקומי או לאומי, ולא שלט בקבינט שלו, שנשלט יותר בידי המילטון.

חוקי הזרים וההסתה

לאחר שהצרפתים העליבו את המשלחת האמריקנית בפריז בפרשת XYZ ב-1797, הציבור פנה כנגד הצרפתים. המלחמה הבלתי רשמית בין ארצות הברית לצרפת פרצה ב-1798 ונמשכה עד 1800, וכל צד תקף את הספינות של האחר. מלחמה מעולם לא הוכרזה, אולם הסלמה הייתה איום רציני. הפדרליסטים, בשיא האהדה כלפיהם, ניצלו זאת והתכוננו לפלישה מצד צרפת.

כדי להשתיק את מבקרי הממשל, הפדרליסטים העבירו את חוקי הזרים וההסתה ב-1798. חוק הזרים הסמיכו את הנשיא לסלק זרים שהוכרזו כמסוכנים. חוק ההסתה אסר על פרסום ביקורת שקרית ועוינת כנגד הממשל הפדרלי, אולם משום מה לא מנע מהעיתונות לבקר את סגן הנשיא ג'פרסון. עורכי עיתונים דמוקרטים-רפובליקנים הורשעו ונקנסו או נכלאו, ושלושה עיתונים נסגרו. ג'פרסון ומדיסון הכריזו על החוקים כבלתי חוקתיים, והתעקשו לתת למדינות את הכוח לבטל את החוקים הפדרליים.

הפדרליסטים יצרו את צי ארצות הברית, עם פריגטות חדשות, וצבא חדש וגדול, כשוושינגטון מונה למפקדו והמילטון פיקד עליו בפועל. כדי לשלם על הכל הם העלו מיסים על קרקעות, בתים ועבדים, וגרמו למהומה. בפנסילבניה פרץ מרד של ממש, כשאנשים סירבו לשלם מיסים חדשים. מנהיג המרד נשפט למוות, אולם אדמס חנן אותו. בבחירות של 1798 הפדרליסטים הצליחו, אולם העניינים הללו התחילו לפגוע בהם ב-1799.

בתחילת 1799, החליט אדמס להתנתק מהשפעתו של המילטון, והדהים את המדינה ומפלגתו כשהתחיל דיוני שלום עם צרפת. הוא הצליח והמלחמה הסתיימה, כשהצבא התפרק. תומכי המילטון קראו לאדמס כישלון, ואדמס פיטר את תומכי המילטון מהקבינט.

המילטון ואדמס שנאו אחד את השני, והפדרליסטים התפלגו בין תומכיהם. המילטון כעס על אובדן השפעתו הפוליטית וביקר את נשיאותו של אדמס, תוך כדי שהוא ניסה לגרום למפלגה לתמוך בצ'ארלס קוטוורת' פינקני כמועמדם לנשיאות. הפיצול במחנה הפדרליסטי עזר לג'פרסון לנצח.

בחירות 1800

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1800

השלום של אדמס היה אהוד בקרב תומכי המפלגה, ונראה היה שיש לו סיכוי טוב להיבחר מחדש. אלמלא פשרת "שלוש החמישיות" (שנתנה לעבדים "שלוש חמישיות" מקול רגיל), הוא היה יכול להיבחר, כיוון שרוב המועצות המחוקקות הפדרליסטיות לא נתנו לבוחריהן לבחור אלקטורים מחשש לניצחון דמוקרטי. ג'פרסון שוב היה יריבו והפדרליסטים תקפו אותו כמהפכן מסוכן, מתנגד לדת, שיחליש את הממשלה, יפגע בכלכלה וילחם מול בריטניה. רבים האמינו שאם ג'פרסון יזכה בבחירות, יהיה זה סופה של ארצות הברית. הרפובליקנים תקפו את חוקי הזרים וההסתה, ואת המיסים החדשים, שגרמו לעוינות כנגד הממשלה.

הבחירות היו תלויות בניו יורק. האלקטורים שלה נבחרו בידי המועצה המחוקקת, ובגלל האיזון בין הצפון והדרום, הם יכריעו את הבחירות. ארון בר ארגן את תומכיו בניו יורק סיטי בבחירות למועצה המחוקקת, וניצח בבחירות למועצה בהפרש של כמה קולות, כשהוא מבטיח את היבחרו של ג'פרסון. כפרס על כך הוא נבחר למועמד לסגנות הנשיאות. המילטון, שידע שאין סיכוי לנצח בבחירות,^{[דרושה הבהרה]} תקף את אדמס והחליש את מפלגתו.

חברי המפלגה הרפובליקנית תכננו לתמוך בג'פרסון ובבר באופן שווה, כדי לא להציג את מפלגתם כמפלגה מפולגת. אולם 73 האלקטורים הדמוקרטים-רפובליקנים תמכו בבר ובג'פרסון, ללא פיצול. דבר זה גרם לכך שבית הנבחרים נאלץ לשבור את השוויון. הפדרליסטים שלטו בבית הנבחרים ויכלו להכריע את הבחירות. רבים העדיפו את בר במקום ג'פרסון, אולם המילטון, ששנא את בר, תמך בג'פרסון. ג'פרסון ובר לא ניסו להילחם על בית הנבחרים. הודות להמילטון, ג'פרסון נבחר לנשיאות ובר לסגנו. הפדרליסטים האמינו שזה סופה של ארצות הברית. ג'פרסון נכנס לתפקידו וטען שכולם פדרליסטים ורפובליקנים. זאת הייתה הפעם הראשונה בה השלטון עבר בין שתי המפלגות, ללא שפיכות דמים. למרות הכל, לא הייתה מלחמה והממשלה לא נפלה. ג'פרסון החליט להטמיע את הפדרליסטים במפלגתו. אישים כג'ון קווינסי אדמס (בנו של אדמס) ורופוס קינג זכו למשרות דיפלומטיות בכירות, ללא עונש לאופוזיציה.

תקופת כהונתו הראשונה של ג'פרסון הייתה מוצלחת בעיקר בגלל רכישת לואיזיאנה, שרוב הפדרליסטים התנגדו אליה אולם המילטון תמך בה. לפני מותו של המילטון, כמה פדרליסטים ניסו לפתות את ארון בר להעביר את ניו יורק אל קונפדרציה חדשה של מדינות ניו אינגלנד שתפרוש מארצות הברית. המילטון מנע מבר להפוך למושל ניו יורק, וכך פגע בתוכנית. בר לא יכול היה לספוג כישלון שני בגלל המילטון, ואיתגר אותו לדו-קרב ביולי 1804, שהסתיים במותו של המילטון.

הפדרליסטים לא הצליחו למנוע מג'פרסון להיבחר שוב ב-1804, וכעת היו ללא מנהיג חזק לאחר מותו של המילטון. בניו אינגלנד, הפדרליסטים שמרו על כוחם, אולם עד 1812 כוחם ירד בהתמדה, והרפובליקנים השלימו את השתלטותם על המדינה. מנהיגים צעירים ניסו להעתיק אותם, אולם תדמיתם האריסטוקרטית מנעה תמיכה מצד הציבור. בדרום, הפדרליסטים איבדו את כוחם.

הפדרליסטים באופוזיציה

ממשל ג'פרסון

ערך מורחב – תומאס ג'פרסון

הפדרליסטים המשיכו להיות כוח מרכזי בניו אינגלנד וצפון-מזרח המדינה, אולם לא זכו שוב בנשיאות או בבחירות לקונגרס. לאחר מותם של וושינגטון והמילטון ופרישתו של אדמס, לפדרליסטים לא היה מנהיג חזק, פרט לג'ון מרשל, שמונה לבית המשפט העליון. מנהיגים צעירים כדניאל ובסטר הופיעו. המדיניות הפדרליסטית תמכה במפעלים, בנקים, וסחר על פני החקלאות, ולא זכתה לתמיכה במדינות המערביות. הם נתפסו כאריסטוקרטים ומתנגדים לדמוקרטיה. המפלגה זכתה לתמיכה במרילנד, אולם ב-1800 איבדה את כוחה בדרום ועד 1808 נעלמה משם.

מסצ'וסטס וקונטיקט היו מעוזיה של המפלגה, שם היא הייתה מאורגנת.

לאחר 1800, הפדרליסטים השפיעו בעיקר על בית המשפט. מרשל היה השופט העליון בין 1801 ו-1835, ובית המשפט הפך למגן החוקה והלאומיות האמריקנית.

הנשיא ג'פרסון הטיל חרם על בריטניה ב-1807, ומנע מספינות אמריקניות לסחור עם נמלים זרים. הרעיון היה שהבריטים תלויים באספקה האמריקנית ויתקפלו. במשך חמישה-עשר חודשים, החרם הרס את עסקי היצוא האמריקניים, שהיו באזורי בוסטון וניו יורק, וגרם למיתון בצפון-מזרח המדינה. ההברחות היו נפוצות וג'פרסון החליט לחזק את כוחות המשטרה יותר ממה שהפדרליסטים רצו. הציבור לא תמך בכך, והפדרליסטים התעוררו לחיים. הרפובליקנים בחרו במדיסון כמועמדם לנשיאות ב-1808. הפדרליסטים, שנפגשו בוועידה הלאומית הראשונה אי פעם, שקלו לבחור בג'ורג' קלינטון כמועמדם, אולם לבסוף תמכו בצ'ארלס קוטסוורת' פינקני פעם נוספת. מדיסון הפסיד בניו אינגלנד, פרט לורמונט, אולם ניצח בשאר המדינה והרפובליקנים ניצחו בבחירות לקונגרס. מדיסון ביטל את החרם ופתח את הסחר, כשהוא מתחיל בגישת "המקל והגזר". אם בריטניה וצרפת יסכימו להפסיק להפר את הנייטרליות האמריקנית, הוא טען, ארצות הברית תפסיק לסחור עם המדינה השנייה. נפוליאון גרם למדיסון להאמין שצרפת הסכימה לדרישותיו, ומדיסון פנה כנגד בריטניה, כשמלחמת 1812 החלה.

ממשל מדיסון

המדינה לחמה במהלך הבחירות ב-1812, והמלחמה הייתה הנושא החשוב. ניו אינגלנד וניו יורק, המעוזים הפדרליסטיים, התנגדו אליה, והמפלגה ניצחה שם בבחירות של 1812 ו-1814. בוועידה הלאומית השנייה שלהם ב-1812, הפדרליסטים, כמפלגה שתמכה בשלום, בחרו בדוויט קלינטון, ראש עיריית ניו יורק, ומתנגד למלחמה, כמועמדם. מדיסון הבטיח מלחמה חסרת פשרות מול בריטניה ושלום מכובד. קלינטון טען שמדיסון היה מנהיג חלש ושהאומה לא הייתה מוכנה למלחמה. ניו אינגלנד וניו יורק עמדו מאחוריו, אולם הוא היה זקוק למדינות הביניים. המפלגות המקומיות השתמשו בשיטות בחירות מתקדמות, כולל ועידות מועמדים ופרסום מצעי בחירות. הטמאני הול בניו יורק סיטי תמך במדיסון. הפדרליסטים הקימו מנגנון פוליטי משל עצמם במדינות הצפון כדי לשנע בוחרים לקלפיות. קלינטון זכה בניו ג'רזי, אולם מדיסון ניצח בפנסילבניה ונבחר מחדש בתמיכה של 59% מהקולות. הפדרליסטים השיגו עוד 14 מושבים בקונגרס.

התנגדות למלחמת 1812

מלחמת 1812 לא הייתה טובה בעבור האמריקנים במשך השנתיים הראשונות. בריטניה ריכזה את רוב צבאה במלחמה עם נפוליאון בונפרטה, אולם ארצות הברית לא הצליחה לנצח את הצבא הבריטי, ונחסמה בים בידי הצי הבריטי. הבריטים פשטו ושרפו את וושינגטון די. סי. ב-1814 ושלחו כוח צבאי כדי לכבוש את ניו אורלינס.

המלחמה לא הייתה אהודה בניו אינגלנד: הכלכלה שם הייתה תלויה בסחר, והמצור הבריטי איים להשמיד אותה. ב-1814, הצי הבריטי הצליח להדק את המצור.

בדצמבר, הפדרליסטים נפגשו בהרטפורד, ושקלו פרישה מהאיחוד. הם התנגדו לממשלה והציעו תיקונים חוקתיים כדי לפתור את בעיותיהם. הם דרשו עזרה ממשלתית מוושינגטון עקב הסחר שנפגע, ודרשו רוב של שני שלישים בקונגרס לפני שיוכרז חרם, תוכרז מלחמה או יצורפו מדינות חדשות. הפדרליסטים רמזו שאם הדרישות לא יענו, הם יפרשו מארצות הברית ויחתמו על הסכם שלום נפרד עם בריטניה.

אולם עד שהחל המשא ומתן עם בריטניה, המלחמה נגמרה, וניצחונו של אנדרו ג'קסון בקרב ניו אורלינס רומם את המורל האמריקני. נגרם נזק עצום למפלגה הפדרליסטית. היא נחשבה למפלגה בוגדנית ושפלה, ואיבדה את כוחה הפוליטי. מועמדה הנשיאותי האחרון היה רופוס קינג ב-1816, ומועמדה האחרון לסגנות הנשיאות (ריצ'רד סטוקסטון) התמודד ב-1820. לאחר סיום השנאה המפלגתית, האומה נכנסה ל"עידן הרגשות הטובים", כשרק מפלגה אחת התקיימה. לאחר סיום כהונתו של הקונגרס ב-1825, הפדרליסטים חוסלו בדלאוור ובמסצ'וסטס, כשב-1829 הם הצליחו לזכות בראשות עיריית בוסטון. בסוף 1828 המפלגה השתלטה על המועצה המחוקקת של דלאוור, ובסוף 1830, שלטה בסנאט במסצ'וסטס.

פרשנות

הפדרליסטים היו מחויבים לחירות. הם האמינו שהחירות היא הזכות החשובה באיחוד, שכל האנשים נולדו שווים, שקול העם הוא קדוש כמו קול האל, ושהשפעות מבחוץ עלולות לפגוע באמריקנים. הפדרליסטים קידמו מדיניות שהפכה לבסיס לשמרנות האמריקנית, כולל שלטון החוק תחת החוקה, ממשלה רפובליקנית, חילופי שלטון שלווים בבחירות, עליונות בית המשפט, כלכלה יציבה, דיפלומטיה פעילה והגנת ההון.

במונחים של "שמרנות קלאסית", הפדרליסטים לא היו קשורים לאריסטוקרטיה, המונרכיה או הדת האירופאית. החקלאים אמנם ראו את הפדרליסטים כאריסטוקרטים, אולם הפדרליסטים כהמילטון, מדיסון, מרשל ואדמס שאפו ליצירת רפובליקה בה הערכים שלהם ישגשגו.

הפדרליסטים היו מפלגת אנשי העסקים והשכירים בערים הגדולות שתמכו בממשל מרכזי חזק. המפלגה הייתה קשורה למדיניות המודרניזציה, העיור והתמיכה בבנקאות של אלכסנדר המילטון. מדיניותם כללה מימון החוב הלאומי ותשלום חובות המדינות לאחר מלחמת העצמאות, הקמת בנק לאומי, תמיכה ביצרנים ובפיתוח התעשייתי, ומימון האוצר בעזרת מכסי מגן. בנושאי חוץ, הפדרליסטים התנגדו למהפכה הצרפתית, לחמו מול צרפת, רצו יחסים טובים עם בריטניה ודרשו צבא וצי חזקים. העימותים שלהם מול הרפובליקנים התרחשו בגלל הבדלי סגנון. הפדרליסטים חששו משלטון האספסוף והעדיפו שהאליטה המלומדת תייצג את הציבור הכללי בממשלה הלאומית, ותמכו בכוח לאומי לעומת כוח המדינות. הרפובליקנים התנגדו לבריטניה, לבנקאים, לשכירים ולא רצו ממשל מרכזי חזק. הפדרליסטים, ובעיקר המילטון, התנגדו ל"עם", לצרפתים ולרפובליקנים. לבסוף, האומה שילבה בין שתי הגישות, ויצרה דמוקרטיה ייצוגית עם ממשל מרכזי חזק. בנוסף, בשנות העשרים של המאה התשע-עשרה, המדינה קיבלה את המערכת הדו-מפלגתית, בה שתי מפלגות מציעות את מרכולתן לבוחרים, והמנצחת זוכה ברוב במועצות המחוקקות ובקונגרס, ומקבלת את הנשיאות.

ככל שהזמן עבר, הפדרליסטים איבדו את תמיכתם בקרב הבוחר הממוצע ולא הצליחו לארגן את מפלגתם. הם נחלשו והרפובליקנים התחזקו. הפדרליסטים תמכו בבריטים מסיבות כלכליות ופילוסופיות- לארצות הברית היה יותר סחר עם בריטניה מאשר עם כל מדינה אחרת. הם התנגדו לחרם של ג'פרסון ולהכרזת המלחמה מול בריטניה בידי מדיסון. לאחר האופוריה הפטריוטית של אחרי המלחמה, הפדרליסטים איבדו מכוחם, ורוב חבריהם היו מבוגרים. צעירים מעטים הצטרפו אליהם, והבולט מביניהם היה דניאל ובסטר.

לאחר 1816, הפדרליסטים לא היו חזקים ברמה הלאומית, מלבד ג'ון מרשל ששלט בבית המשפט. הייתה להם תמיכה מקומית בניו אינגלנד, ניו יורק, מזרח פנסילבניה, מרילנד ודלאוור. לאחר קריסת המפלגה במהלך הבחירות של 1824, רוב הפדרליסטים שנשארו (כולל ובסטר) הצטרפו לרפובליקנים לשעבר כמו הנרי קליי ויצרו את המפלגה הרפובליקנית הלאומית, שיחד עם כוחות שהתנגדו לג'קסון יצרה את המפלגה הוויגית ב-1833. פדרליסטים כג'יימס ביוקנן תמכו בג'קסון.

הרפובליקנים הישנים סירבו ליצור קואליציה עם הפדרליסטים ויצרו אופוזיציה נפרדת, כיוון שג'פרסון, מדיסון, מונרו, ג'ון קלהון וקליי אימצו מדיניות פדרליסטית ופרשנות מרחיבה של החוקה כדי לרכוש את לואיזיאנה, ולאחר כישלון מלחמת 1812, העלו מכסים כדי להגן על המפעלים, יצרו את הבנק השני של ארצות הברית, קידמו צבא וצי חזקים וקידמו מדיניות של "שיפורים פנימיים". מדיניות זאת הייתה מנוגדת לפירוש המצומצם של החוקה. בית המשפט העליון השפיע לטובת מדיניות זאת, וגרם לפדרליסטים להיטמע במפלגה הרפובליקנית. המדיניות לאחר 1820 נתמכה בידי הפדרליסטים.

השם "פדרליסטי" נדחה בידי הוויגים, שטענו שהנרי קליי היה מנהיג המפלגה הרפובליקנית בקונגרס.

נשיאים מטעם המפלגה

שם	דיוקן	מדינה	תקופת כהונה	מספר

ראו גם

• אנטי-פדרליסטים

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המפלגה הפדרליסטית בוויקישיתוף

• המפלגה הפדרליסטית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)