הסכם גנט

הסכם גנטאנגלית: Treaty of Ghent) היה הסכם שלום בין האימפריה הבריטית לבין ארצות הברית, שסיים את מלחמת 1812. ההסכם נחתם ב-24 בדצמבר 1814 בעיר גנט, בבלגיה של היום (אז בתקופת מעבר בין האימפריה הצרפתית הראשונה לממלכה המאוחדת של ארצות השפלה). עיקרו של ההסכם היה חזרה לסטטוס קוו אנטה בלוםלטינית: status quo ante bellum - "המצב שהיה לפני המלחמה") בין שתי המדינות. התקשורת האיטית של התקופה הביאה לכך שהידיעה על אישור ההסכם הגיעה לארצות הברית רק חודשים לאחר מכן, ולא מנעה את אחד הקרבות הגדולים של המלחמה - קרב ניו אורלינס, ב-8 בינואר 1815.

הסכם גנט
Treaty of Ghent
Signing of Treaty of Ghent (1814).jpg
נציגי שני הצדדים חותמים על הסכם גנט
נושא הסכם שלום בין האימפריה הבריטית לבין ארצות הברית
מטרה סיום מלחמת 1812
מקום חתימה גנט, הנסיכות הריבונית של ארצות השפלה
תאריך יצירה 24 בדצמבר 1814
תאריך אשרור 17 בפברואר 1815
תאריך כניסה לתוקף 18 בפברואר 1815
שפות אנגלית

לאחר חתימת ההסכם בידי נציגי שני הצדדים הועבר המסמך לאשרור הממשלות. ב-27 בדצמבר אושרר ההסכם בידי הממשלה הבריטית, אך עברו כמה שבועות עד שההסכם הגיע לארצות הברית. ב-16 בפברואר 1815 אושרר ההסכם בסנאט של ארצות הברית, פה אחד. ב-17 בפברואר העביר נשיא ארצות הברית ג'יימס מדיסון את החוזה המאושרר לידיו של דיפלומט בריטי, שהעביר מצדו את האשרור של ממשלתו. כאמור, חתימת ההסכם לא נודעה בזמן לצבאות הלוחמים בדרום ארצות הברית, ולא מנעה את קרב ניו אורלינס. לעומת זאת, הידיעה על חתימת ההסכם הגיעה לבריטים ברגע האחרון לפני פתיחת מתקפה על העיר מוביל, באלבמה. גם לאחר קבלת הידיעה בכל החזיתות נמשכו במשך חודשים רבים תקריות בין צבא ארצות הברית לאינדיאנים, שנתמכו בידי בריטניה.

ההסכם הסדיר החזרת השבויים משני הצדדים, והחזרה הדדית של שטחים שנכבשו במהלך המלחמה. במסגרת מהלך זה נסוגה בריטניה משטחים נרחבים, כ-40,000 קילומטרים רבועים ליד ימת סופיריור וימת מישיגן, וכן שטחים שנכבשו במיין ובחוף האוקיינוס השקט. ארצות הברית נסוגה משטחים שנכבשו בקנדה עילית, אונטריו של היום. בריטניה התחייבה להחזיר עבדים שנמלטו במהלך המלחמה, אך בסופו של דבר פיצתה את בעלי העבדים. ההסכם התעלם מן הסיבות לפרוץ מלחמת 1812: הגבלות הסחר שהטילה בריטניה בשל המלחמות עם צרפת, שפגעו בארצות הברית, וכן הגיוס בכפייה של מלחים אמריקאים לצי הבריטי וכן תמיכת הבריטים באומות האינדיאנים. עם סיום המלחמה עם צרפת בטלו ממילא הסיבות הראשונות, ומכיוון שבמהלך המלחמה התמוטטה המנהיגות האינדיאנית נמוגה גם התמיכה הבריטית בהם. ההסכם איפשר לארצות הברית ולקנדה, אז עדיין מושבה בריטית, ליישב ביניהן ויכוחים שונים על הגבולות בדרכי שלום.

רקעעריכה

לאחר התפטרותו של נפוליאון בונפרטה באפריל 1814, עלו קריאות בדעת הקהל הבריטית להישגים במלחמה מול ארצות הברית. הנציג האמריקאי הבכיר בלונדון עדכן את מזכיר המדינה של ארצות הברית ג'יימס מונרו:

יש תענוג כה רב במלחמה שאני לא כל כך מקווה שנוכל להשיג אי פעם שלום. תוכל לראות בדיווחי העיתונות שכוח גדול מאוד יישלח מבורדו לארצות הברית, והפקודה שניתנה לו היא פיצולה של ארצות הברית וכיבושה. ככל שנחשוב באופן מתון שחופינו יהיו לבז, נצטרך להסכים להתוויית הקו שירחיק אותנו מהאגם, לוותר על חלק מתביעותינו בלואיזיאנה ועל זכויות הדייג בחופים וכו'. שיבוא עלינו שלום.[1]

על כל פנים, ראש ממשלת בריטניה, הלורד ליברפול, שהיה מודע להתנגדות שהלכה וגברה להטלת מיסים למימון המלחמה ולדרישותיהם של הסוחרים בליברפול ובבריסטול לפתוח מחדש את הסחר עם אמריקה, הבין שבריטניה תרוויח מעט מאוד ותפסיד הרבה ממלחמה ממושכת.

לאחר שדחתה את ההצעה הרוסית לתווך במשא ומתן לשלום, שינתה בריטניה את גישתה ב-1814. עם תבוסתו של נפוליאון, המטרות המרכזיות של בריטניה לבלום את הסחר האמריקאי עם צרפת וגיוס כפוי לצי של מלחים אמריקאים כבר לא היו רלוונטים. נשיא ארצות הברית ג'יימס מדיסון הודיע לקונגרס שאין להם יותר צורך לדרוש מבריטניה לשים קץ לגיוס הכפוי לצי ובאופן רשמי השמיט את הדרישה הזאת מהדרישות לשלום. אף על פי שהבריטים לא לכדו מלחים אמריקאים כאמור, זכויות השיט שלהם לא נפגעו, מטרת מפתח שנכללה גם בהסכם וינה. המשא ומתן בין האמריקאים לבין הבריטים התקיים בגנט שבהולנד, והחל באוגוסט 1814. במשלחת האמריקאית השתתפו ג'ון קווינסי אדמס, הנרי קליי, ג'ון א. ביירד הבן, ג'ונתן ראסל ואלברט גלטין. למעט ראסל, היו כל החמישה מנהיגים פוליטים בכירים וכאחראי על המשלחת מונה אדמס. הבריטים שלחו משלחת נמוכת דרג, שהייתה בקשר הדוק עם הממונים עליה בלונדון. המטרה הדיפלומטית המרכזית של ממשלת בריטניה ב-1814 לא הייתה לסיים את המלחמה באמריקה הצפונית, אלא להסדיר את מאזן הכוחות באירופה לאחר תבוסתה של הקיסרות הראשונה והשבתו לפריז של בית בורבון הפרו-בריטי.[2]

המשא ומתןעריכה

בסופו של דבר, באוגוסט 1814 החלו הדיונים בעיר גנט הנייטרלית. עם פתיחת המשא ומתן, החליטו הנציגים האמריקאים לא להציג את דרישותיו של הנשיא מדיסון להפסקת הגיוס הכפוי לצי ואת הצעתו שבריטניה תעביר את קנדה לריבונותה של ארצות הברית. תחת זאת הם שתקו, כך שהבריטים הציגו את דרישותיהם, שהחשובה מביניהן הייתה הקמתה של מדינת חיץ אינדיאנית בשטחה של הטריטוריה הצפון-מערבית. הובן שהבריטים יכולו לתת חסות למדינת חיץ זו. במשך עשורים, הייתה האסטרטגיה הבריטית ליצור מדינת חיץ כדי לבלום את ההתפשטות האמריקאית מערבה. האמריקאים סירבו לשקול את הרעיון או לכלול את האינדיאנים באופן ישיר בהסכם בכל אופן שהוא. אדמס טען שאין תקדים להכללתם של בעלי ברית ילידיים בהסכמי שלום אירו-אמריקאים, ומשמעות צעד שכזה תהיה למעשה שארצות הברית תוותר על תביעותיה לריבונות על אדמותיהם של האינדיאנים. בעשותו כן, הביע אדמס את התביעה לריבונות על כל העמים שחיו בגבולותיה של ארצות הברית. הנציגים הבריטים הציגו את רעיון מדינת החיץ כתנאי בל יעבור לשלום, והמבוי הסתום שנוצר עקב כך איים להוביל את הדיונים לסף קריסה. בסופו של דבר, נסוגה ממשלת בריטניה וקיבלה את סעיף 9 להסכם, שבו שתי הממשלות התחייבו להגיע לשלום עם אויביהם בקרב האינדיאנים ולהשיב להם את "כל נחלותיהם וזכויותיהם שמהם הם נהנו או היו זכאים להם ב-1811".[3]

הבריטים, בהניחם שפלישתם המתוכננת לניו יורק תנחל הצלחה, דרשו גם שהאמריקאים לא יחזיקו כוחות ימיים בימות הגדולות ושלבריטים יינתנו זכויות מעבר במימי נהר המיסיסיפי בתמורה להמשך זכויות הדיג של האמריקאים בחופי ניופאונדלנד. ארצות הברית דחתה את הדרישות הללו, וכתוצאה מכך נוצר שוב מבוי סתום בדיונים.[4] הציבור האמריקאי זעם כאשר פרסם מדיסון את הדרישות, שאפילו הפדרליסטים לא היו מוכנים להאבק עבורם.[5]

תוך כדי הדיונים, ניהלו הבריטים ארבע מערכות פלישה. כוח אחד ביצע את שריפת וושינגטון (אנ'), אך המשימה העיקרית של המערכה כשלה במטרתה לכבוש את בולטימור (אנ') הצי הבריטי הפליג משם כאשר נהרג מפקד הצבא. כוח קטן פלש למחוז מיין מכוון ניו ברנזוויק, כבש חלקים של צפון-מזרח המחוז וכמה עיירות מבריחים על החוף של מושבת ניו אירלנד שהוקמה מחדש, מתוך מטרה לספח את מיין לקנדה. חשובות הרבה יותר היו שתי פלישות מרכזיות. בצפון מדינת ניו יורק, צעדו 10,000 חיילים בריטים דרומה כדי לנתק את ניו אינגלנד עד שהתבוסה המכרעת בקרב פלאטסבורג אילצה אותם לסגת לקנדה, ומפקד הכוח הועמד למשפט בפני בית דין צבאי. דבר לא היה ידוע על גורלו של כוח הפלישה העיקרי הנוסף שנשלח לכבוש את ניו אורלינס ולהשיג שליטה על נהר המיסיסיפי.

ראש ממשלת בריטניה ביקש שהדוכס מוולינגטון יישלח לפקד על הכוחות בקנדה עם משימה לנצח במלחמה. וולינגטון השיב שהוא יהיה מוכן לצאת לאמריקה, אך הוא האמין שהם נחוצים יותר באירופה. הוא גם ציין:

אני סבור שאין לך זכות, במצב מלחמה, לדרוש וויתור על שטחים באמריקה... אתה לא יכול להעביר את הלחימה לשטח האויב, על אף הצלחתך הצבאית, ועליונותך הצבאית, וכשעדיין לא טיהרת את שטחיך בנקודות המתקפה. אינך יכול בשם אף עקרון של הדדיות במשא ומתן לוותר על שטחים אלא בתמורה ליתרונות אחרים... ואז, אם ההיגיון הזה נכון, מדוע להתנות זאת בעקרון ה-Uti possidetis? אין אתה יכול לזכות בשום שטחים: אכן, המצב של פעולותיך הצבאיות, ככל שיהיו ראויות לשבח, לא מצדיקים את דרישותיך.[6]

לממשלה לא נותרה ברירה אלא להסכים עם דבריו של וולינגטון. ליברפול הודיע למזכיר החוץ לורד קאסלריי, שהיה בווינה: "אני חושב שאנחנו נחושים, אם כל הנקודות האחרות ייושבו באופן משביע רצון, לא להמשיך במלחמה במטרה להשיג או לשמור על כל טריטריה שהיא". ליברפול מנה כמה נימוקים לכך, במיוחד הדיונים המוצלחים שהתנהלו בווינה, הדיווחים המדאיגים מצרפת שהיא עלולה לחדש את המלחמה, והמצב הפיננסי הקשה של הממשלה. הוא לא היה צריך לספר לקאסלריי שהמלחמה לא הייתה פופולרית במיוחד בציבור הבריטי, שרצה שלום וחזרה לחיי סחר נורמליים. המלחמה נגד ארצות הברית פגעה בשמותיהם הטובים של רבים ולא השיגה דבר.[6]

לאחר חודשים של דיונים, שבמהלכם נחלו שני הצדדים ניצחונות, תבוסות ואבדות, הם הבינו בסופו של דבר שאומותיהן חפצות בשלום ושלא הייתה קיימת שום סיבה אמיתית להמשך המלחמה. כל אחד מהצדדים כבר היה מותש מהמלחמה, הסחר היה משותק, ולאחר נפילתו של נפוליאון ב-1814, צרפת כבר לא נחשבה למדינת אויב מבחינתה של בריטניה, והצי המלכותי הבריטי לא נזקק יותר לימאים האמריקאים שאותם הוא גייס בכפייה. הבריטים היו טרודים בשיקומה של אירופה לאחר תבוסתו של נפוליאון. ליברפול הודיע לנציגיו במשא ומתן עם האמריקאים להציע להחזיר את המצב כפי שהיה ערב פרוץ המלחמה. הצעה זו הייתה רצונה של ממשלת בריטניה מאז פרוץ המלחמה והנציגים לשיחות השלום הציעו אותה מיד לעמיתיהם האמריקאים, שהסכימו להצעה. הוסכם על חילופי שבויים, ובריטניה פיצתה את בעלי העבדים שנמלטו מארצות הברית.

ההסכםעריכה

ב-24 בדצמבר 1814 חתמו חברי המשלחות הבריטית והאמריקאית על ההסכם. צעד זה לכשעצמו לא סיים את המלחמה, שכן היה צורך באשרור רשמי של ההסכם על ידי שתי הממשלות, שהתקבל בפברואר 1815.[7]

על פי ההסכם שוחררו כל השבויים והושבו כל האדמות והספינות. השטח שהושב לארצות הברית היה בהיקף של כ-40,000 קמ"ר באזור שליד ימת סופיריור וימת מישיגן ובמיין. השטחים שהאמריקאים החזיקו בהם בקנדה העילית (כיום אונטריו) הושבו לשליטה בריטית, והשטחים בפלורידה הספרדית שנלקחו מבריטניה ומספרד, שבאופן רשמי הייתה נייטרלית, הושבו לשליטה ספרדית. ההסכם לא כלל שינויים בגבולות שהיו קיימים בפרוץ המלחמה.[8]

הבריטים התחייבו להחזיר את העבדים המשוחררים שעברו אליהם. עם זאת, כמה שנים לאחר מכן, ב-1826, עמדה בריטניה על כך שהיא תשלם סכום של 1,204,960 דולר (מעל 27.5 מיליון דולר בערכים של 2020) עבורם.[9] שתי האומות גם התחייבו לפעול להפסקת סחר העבדים הבינלאומי.[8]

הדיונים בגנט הסתיימו ב-1814 בציפייה ששתי הממשלות יחתרו לקיים דיונים נוספים לחתימת הסכם מסחרי חדש בין ארצות הברית לבין האימפריה הבריטית.

אחרית דברעריכה

במאה שנות השלום ששרר בין שתי הארצות מ-1815 ועד מלחמת העולם הראשונה, התעוררו כמה סכסוכים טריטוריאליים ודיפלומטיים, אך כולם יושבו בדרכי שלום, לעיתים באמצעות בוררות.[10]

מלחמת 1812 הביאה לידי פיתרון של סוגיה חשובה נוספת. רוב שבטי האינדיאנים שלחמו לצד הבריטים הובסו, ובכך התאפשר לארצות הברית להמשיך את התפשטותה מערבה. בריטניה המשיכה להחזיק בזכויות השיט שלה, זאת ללא שום איזכור לגיוס בכפייה לצי בהסכם גנט. מבחינתם של אמריקאים רבים, הושגו מספיק ניצחונות על בריטניה, שהוכיחה את עצמה כמעצמה עולמית דומיננטית כאשר הובילה את המלחמה בנפוליאון. העצמאות המוחלטת מבריטניה הושגה בסופו של דבר, וכך הושג במלחמה הניצחון השני על הבריטים.[11]

לטענתו של ג'יימס קאר, בריטניה ניהלה את המשא ומתן בגנט מתוך כוונה לסיים את המלחמה, אך ידעה שכוח צבאי מרכזי בריטי קיבל פקודה לכבוש את ניו אורלינס. לדבריו של קאר, לבריטניה לא הייתה שום כוונה להתכחש להסכם והלמשיך במלחמה אם הייתה נוחלת ניצחון בקרב. הידיעה על חתימת ההסכם הגיע לארצות הברית זמן קצר לאחר הניצחון החשוב שלה בניו אורלינס.[12]

ב-16 בפברואר 1815 אישרר הסנאט של ארצות הברית את ההסכם פה אחד. ב-17 בפברואר החליף הנשיא מדיסון את כתבי האשרור עם דיפלומט בריטי בוושינגטון הבירה. ההסכם נכנס לתוקף למחרת היום.

הנצחהעריכה

קשת השלום, שנחנכה ב-1921, ושגובהה 20.5 מטרים, ניצבת במעבר הגבול דאלגס-בליין שבין קולומביה הבריטית ובין מדינת וושינגטון. האנדרטה מייצגת את מעבר הגבול הפתוח באופן תמידי על גבול ארצות הברית–קנדה.[13] ב-1922, נחנכה "מזרקת הזמן" (Fountain of Time) בפארק ווושינגטון שבשיקגו, לציון 100 שנות שלום בין ארצות הברית לבין בריטניה.[14] גשר השלום בין באפלו, ניו יורק, לבין פורט אירי שבאונטריו, נפתח ב-1927 לציון יותר ממאה שנים של שלום בין ארצות הברית לבין קנדה.[15]

האנדרטה לזכרו של פרי והשלום הבינלאומי (Perry's Victory and International Peace Memorial), שנחנכה ב-1936, מנציחה את הקרב על ימת אירי שבו הוביל קומודור אוליבר האזרד פרי את הצי לניצחון באחד מהקרבות הימיים המשמעותיים של מלחמת 1812. האנדרטה מנציחה גם את השלום בין בריטניה, קנדה וארצות הברית.[16]

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא הסכם גנט בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Timothy R. Walton, The Role of Intelligence in Ending the War in Bosnia in 1995, Lexington Books, 2014, p. xv
  2. ^ Bemis, Samuel Flagg (1949). John Quincy Adams and the Foundations of American Foreign Policy. New York: A. A. Knopf. pp. 196–220.
  3. ^ Hearings United States. Congress. House. Committee on Immigration and Naturalization, 1924, p. 10.
  4. ^ Tucker, Spencer C. (2011). The Encyclopedia of North American Indian Wars, 1607–1890: A Political, Social, and Military History. ABC-CLIO. p. 1097.
  5. ^ Daughan, George C. (2011). 1812: The Navy's War. Basic Books. p. 365.
  6. ^ 1 2 Johnson, Allen (1921). "Part 3". Jefferson and His Colleagues, A Chronicle of the Virginia Dynasty – via fulltextarchive.com.
  7. ^ Engelman, Fred L. (December 1960). "The peace of Christmas Eve". American Heritage. 12 (1).
  8. ^ 1 2 "British-American Diplomacy: Treaty of Ghent; 1814". avalon.law.yale.edu (transcribed full text of treaty). Avalon Project: Lillian Goldman Law Library: Yale Law School: Yale University.
  9. ^ Lindsay, AG (1920). "Diplomatic relations between the United States and Great Britain bearing on the return of negro slaves, 1783–1828". Journal of Negro History. 5 (4): 391–419.
  10. ^ R.B. Mowat, The diplomatic relations of Great Britain and the United States (1925), pp 69–70, 244, 321, 333, 349.
  11. ^ R.B. Mowat, The diplomatic relations of Great Britain and the United States (1925), pp 69–70, 244, 321, 333, 349 Hickey, Donald R. (2012) (1988). "Ch. 11: The Treaty of Ghent". The War of 1812: A Forgotten Conflict (Bicentennial ed.). Urbana: University of Illinois Press. pp. 281–98.
  12. ^ Hickey, Donald R. (2012) (1988). "Ch. 11: The Treaty of Ghent" (PDF). The War of 1812: A Forgotten Conflict (Bicentennial ed.). Urbana: University of Illinois Press. pp. 281–98.
  13. ^ "History of a Peace Park". peacearchpark.org. United States Canada Peace Anniversary Association. Archived from the original on 2014-03-02.
  14. ^ The Fountain of Time, Chicago, Illinois
  15. ^ Peter R. Eisenstadt; Laura-Eve Moss (2005). The Encyclopedia Of New York State. Syracuse University Press. p. 240.
  16. ^ National Park Service: Perry's Victory and International Peace Memorial