הסנהדרין של פריז

"הסנהדרין של פריז" היה כינויה של אספה של רבני היהודים בצרפת, אשר הוקמה ביוזמת נפוליאון בונפרטה במטרה להגביר את הפיקוח על היהודים בקיסרותו, אך גם לרכוש את אהדתם.

מושב הסנהדרין של פריז

אירועים מקדימים

ב-1799, במהלך המצור על עכו, פרסם נפוליאון כרוז בו קרא ליהודי אסיה ואפריקה לתמוך בו ולסייע בכינונה של ירושלים מחדש. מאוחר יותר, בשנים הראשונות של המאה ה-19, שאף נפוליאון להפוך את שלטונו לריכוזי יותר. הסכם שחתם עם האפיפיור הכפיף למרות הקיסר את הכנסייה הקתולית בצרפת. הבאה בתור הייתה הדת היהודית, שבמסגרת האמנציפציה היה רצון לשלב את מאמיניה בין יתר האזרחים.

ב-1806 נקרתה ההזדמנות. אנטישמים התלוננו על משלח ידם של יהודי אלזס: הלוואה בריבית קצוצה, והאשימו את הדת היהודית בכך שהיא מעודדת עושק נוכרים. הפולמוס הביא את נפוליאון לכנס ביולי 1806 בפריז את מנהיגי היהודים על מנת להטיל עליהם לגבש הלכה דתית שתאפשר להולכים בעקבותיה "לתאם את אמונתם עם חובותיהם כצרפתים". דבר זה היה נחוץ, לדעת נפוליאון, כדי להחיות את "רגשות המוסר האזרחי" בקרב היהודים, רגשות אשר "נטמטמו בעטיו של מצב ההשפלה שבו חיו זמן מרובה כל כך, ושאין בדעת הקיסר לקיים אותו או לחדשו".

כדי להפוך את החלטות האספה, שנענתה לרצונותיו של נפוליאון, לסמכותית יותר, הודיע נציג נפוליאון לאספה שבאוקטובר תכונס אספה מצומצמת וחשובה יותר, שתיקרא "סנהדרין", בה ישתתפו 71 נכבדים, כמניין החברים בסנהדרין ההיסטורית. נראה כי לבד ממניעיו הפוליטיים, סבר נפוליאון שעל ידי הושבת סנהדרין עשויים היהודים לראות בו מעין משיח וגואל מודרני^{[דרוש מקור]}.

הקמת הסנהדרין

רוב חברי הסנהדרין נבחרו מבין רבני האספה המקדימה. אליהם הצטרפו כמה צירים לא רבניים מהאספה, וכן רבנים שלא נכחו באספה. בנוסף, שתי משלחות באו מחוץ לצרפת: שלושה צירים מהרפובליקה הבטאווית, שייצגו את "עדת ישורון" ומשלחת מפרנקפורט. חברי האספה באו בעיקר ממזרח צרפת (אלזס-לוריין) ומצפון איטליה, אך גם מדרום צרפת, פאריס ואזור בורדו, כמו גם מאזורי הריין התיכון המקבילים כיום למדינות הריינלאנד-פפאלץ והסאר, אשר סופחו בזמנו לצרפת.

סידור שהודפס לשימוש חברי הסנהדרין.

בראש ה"סנהדרין" נבחר לעמוד הרב יוסף דוד זינצהיים, פוסק בכיר ומחמיר למדי.^{[דרוש מקור]} בין השאר סירב להתיר גילוח הזקן בחול המועד לבאי האספה, מלבד אלו שנאלצו להיפגש עם המלכות. דיוני הסנהדרין התקיימו ברוב טקס ובחגיגיות. מטרת כינוסה הייתה לאשר תשובות לשתים עשרה השאלות שהפנה נפוליאון ליהודים. השאלות עסקו במגוון נושאים הקשורים ליחסים בין יהודים ללא יהודים בצרפת:

• האם מותרת ליהודים הפוליגמיה?
• האם מותרים גירושים, והאם יש להם תוקף גם כשלא אושרו על ידי המדינה?
• מהי דעת ההלכה בנושא נישואי תערובת בין יהודים לנוצרים?
• האם יחס היהודים לצרפתים הוא יחס של אחווה? לדעת ההלכה, מה ההתנהגות הראויה כלפי הצרפתים הלא יהודים?
• האם היהודים רואים בצרפת מולדת שהם מחויבים לחוקיה ולהגנתה?
• מי בוחר ברבנים, מה מקור סמכותם ועד כמה גדולה שליטתם על חיי צאן מרעיתם?
• האם יש איסור על לקיחת ריבית מיהודים? מלא-יהודים? האם יש מקצועות האסורים ליהודים?

את עיקרי התשובות לשאלות אלו נתנה כבר האספה שקדמה לסנהדרין. תפקיד הסנהדרין היה לתת לתשובות האספה משנה תוקף כתקנות דתיות מחייבות. התשובות נועדו להשביע את רצונו של הקיסר, שכונה ”האיש המפליא לעשות, חונן ומטיב, חפץ חסד, העביר מעלינו חרפה”, ועל כן נראו בעיני הדורות הבאים כמתרפסות. עם זאת עשו הצירים, רבים מהם יהודים אדוקים ביותר, מאמץ גדול שלא לפגוע בקודשי ההלכה. כמה מההתנסחויות בצרפתית היו דו משמעיות בכוונה תחילה. התשובות פורסמו בכמה שפות ונפוצו מאוד. האירוע נחשב בעיני הצרפתים ואף הפיקו מדליה מיוחדת ובה נראה נפוליאון מעניק את לוחות הברית לרב יהודי.

פסיקות הסנהדרין

מדליה שהונפקה לכבוד כינוס הסנהדרין, המתארת את נפוליאון נותן ליהודי את לוחות הברית.

הסנהדרין חילקה את מצוות היהדות לשני סוגים: מצוות אמוניות ומצוות נימוסיות. במונח נימוס התכוונו ליחסים שבין אדם לחברו ובין אדם מישראל לקהל.

היא חייבה את התושבים היהודים לשמור את חוקי המדינה, ללחום את מלחמתה ואף פטרה את החיילים מקיום המצוות במידה ואלה מונעים מהם את מילוי תפקידם. לגבי האחווה לבני הארץ פסקה הסנהדרין על בני ישראל כי "מצווה להם מן התורה לאהוב ולעזור את יושבי ארצותם ולהתנהג עמם בכל עניין מדיני ומוסרי כמו עם בני אמונתנו", ואף קבעה כי התורה לא הבדילה בין יהודים לנוכרים "שומרי שבע מצוות בני נוח" בחובה להתנהג עמם במוסריות. אף בעניין הריבית, אחר שהסנהדרין הסבירה כי התורה הרשתה ליטול ריבית מנוכרים משום שגם אלו נהגו ליטול ריבית מישראל, הגדילה עשות ואסרה בזמן הזה על כל הבחנה בין יהודי לנוכרי לעניין נטילת ריבית. הסנהדרין גם קבעה כי אין כל מניעה שיהודי יעסוק בעבודת אדמה, באומנויות ובמקצועות החופשיים, והתורה היללה את יגיעת הכפיים.

הסנהדרין אישרה מחדש את חרם דרבנו גרשום האוסר ריבוי נשים. היא אסרה על מתן גט ללא אישור הממשלה ונימקה זאת בכך שהתורה דורשת שאחר הגט ייכרת כל קשר בין האיש לאישה, לרבות קשר על פי חוק המדינה. הרבנים היהודים עמדו על כך שבין נוצרים ליהודים "מן הנמנע שיהיו קידושין תופסים בהם כדת משה", אך פסקו כי על כל המתחתנים בנישואי תערובת לא יוטל עונש חרם.

הקמת הקונסיסטוריה

ערך מורחב – הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת

ב-1808, בהמשך לאותה מגמה שהתחיל בה נפוליאון, הוקמו הקונסיסטוריות, ההתאגדויות המחוזיות של היהודים ובראש הדת היהודית בצרפת הועמד רב ראשי. על אף ניסיונות היהודים לרצות את נפוליאון, יצאה ב-17 במרץ של אותה שנה, מבלי אישורה של מועצת הממלכה, הפקודה המחפירה (Le Décret Infâme) שהטילה הגבלות קשות על חופש העיסוק וההתיישבות של היהודים. אומנם בסופו של דבר היא החזיקה מעמד רק עשר שנים וחלה רק לגבי האשכנזים באלזס.

מעניין לצטט מתוך הסכמת רבי דוד זינצהיים לספרו של רבי יעקב סיניגאליה "מתת א-לקים" על מסכת מגילה שניתנה בחודש שבט ה'תקע"ב: ”אמנם התנאי קודם למעשה שלא יראה ולא ימצא בו שום דבר נגד העמים... וגם לא ימצא דבר נגד הסכמת הסנהדרין הגדולה אשר נאספו פה פאריס”.

ראו גם

• אמנציפציה ליהודים

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הסנהדרין של פריז בוויקישיתוף

• יעקב צור, סנהדרין גדולה של נפוליאון קיסר, מעריב, 26 בספטמבר 1965
• תקנות הסנהדרין, פריז תקע"ב באתר היברובוקס (ראו גם צילום המקור בספריית כי"ח)
• מוטי בנמלך, הסנהדרין של נפוליאון, באתר סגולה, מגזין להיסטוריה
• בית התפוצות, מעכו עד אלזס: כך המציא נפוליאון את הרבנות הראשית, באתר הארץ, 12 ביולי 2018