העידן המוזהב

העידן המוזהבאנגלית: Gilded Age) היה עידן בהיסטוריה של ארצות הברית, שנמשך בין השנים 1877–1900, ובא בין תקופת השיקום לעידן הפרוגרסיבי. הייתה זו תקופה של צמיחה כלכלית מהירה, במיוחד בצפון ובמערב ארצות הברית. כאשר השכר האמריקאי צמח במהירות רבה בהשוואה לאירופה, במיוחד עבור עובדים מיומנים, והתיעוש שדרש כוח עבודה בלתי מיומן באופן הולך וגדל, התקופה אופיינה בזרם של מיליוני מהגרים אירופיים.

בין 1860־1890 הביאה ההתרחבות המהירה בתיעוש לגידול של 60% בשכר הריאלי וחלחלה אל כוח העבודה ההולך וגדל. השכר השנתי הממוצע לעובד תעשייתי (כולל גברים, נשים וילדים) עלה מ־380 דולר ב־1880 ל־564 דולר ב־1890, עלייה של 48%.[1] לעומת זאת, העידן המוזהב היה גם עידן של עוני מחפיר (אנ') ואי שוויון, כאשר מיליוני מהגרים - רבים מאזורים עניים - זרמו לארצות הברית, והריכוז הגבוה של העושר (אנ') הפך גלוי יותר ומעורר מחלוקת.[2]

מסילות הברזל (אנ') היוו את ענף הצמיחה העיקרי, עם חשיבותם של מערכת המפעלים, הכרייה והפיננסים. ההגירה מאירופה, וממזרח ארצות הברית (אנ'), הביאה לצמיחה המהירה של המערב, שהיה מבוסס על חקלאות, חוות וכרייה. איגודי עובדים הפכו חשובים יותר ויותר בערים התעשייתיות שצמחו במהירות. שני שפלים גדולים במדינה כולה - המשבר הפיננסי של 1873 והבהלה של 1893 - קטעו את הצמיחה וגרמו לטלטלות חברתיות ופוליטיות.

הדרום נותר הרוס כלכלית לאחר מלחמת האזרחים האמריקאית; כלכלת האזור הפכה יותר ויותר קשורה לסחורות, כותנה וייצור טבק, שסבלו ממחירים נמוכים. עם תום תקופת השיקום ב-1877, נשלל מאפרו-אמריקאים בדרום הכוח הפוליטי וזכויות ההצבעה והם נשארו מקופחים כלכלית.

הנוף הפוליטי אופיין בכך שלמרות שחיתות מסוימת, אחוז ההצבעה בבחירות היה גבוה מאוד ובבחירות הארציות היו שתי מפלגות שוות בכוחן. הנושאים המדוברים היו תרבותיים (במיוחד בנוגע לחוק יובש, חינוך וקבוצות אתניות או גזעיות) וכלכליים (מכסים והיצע כסף). עם הצמיחה המהירה של הערים, השתלטו יותר ויותר קבלני קולות על הפוליטיקה העירונית. בעסקים נוצרו נאמנויות ארציות חזקות בתעשיות מסוימות. איגודי עובדים נלחמו למען יום העבודה בן שמונה שעות, וביטול העסקת ילדים; הרפורמים ממעמד הביניים דרשו רפורמה בשירות המדינה (אנ'), איסור על משקאות חריפים ובירה, וזכויות בחירה לנשים.

ממשלים מקומיים ברחבי הצפון והמערב החלו לבנות בתי ספר ציבוריים, בעיקר בתי ספר יסודיים ובתי ספר תיכוניים ציבוריים החלו להופיע. הזרמים הדתיים הרבים גדלו במספר חבריהן ובעושרן, כשהקתולית הפכה לגדולה ביותר. כולם הרחיבו את פעילותם המיסיונרית לזירה העולמית. קתולים, לותרנים ואנגליקנים הקימו בתי ספר דתיים, כאשר הגדולים שבהם הקימו מכללות, בתי חולים וארגוני צדקה רבים. רבות מהבעיות עמן התמודדו בחברה, במיוחד בעיית העוני, הולידו ניסיונות לרפורמות בעידן הפרוגרסיבי שבא לאחר מכן.[3]

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1890 Census Bulletin (11th Census). United States Census Office. 1892. p. 2.
  2. ^ Stiglitz, Joseph (2013). The Price of Inequality: How Today's Divided Society Endangers Our Future. W. W. Norton & Company. p. xxxiv. ISBN 978-0-393-34506-3. Archived from the original on January 20, 2023. Retrieved November 12, 2015.
  3. ^ Hudson, Winthrop S. (1965). Religion in America. New York: Charles Scribner's Sons. pp. 228–324.