הפאנים

אוניית מעפילים

הפָּאנים הוא כינוין של שתי אוניות מעפילים גדולות: "פָּאן יוֹרק" (Pan York; ובשמה העברי: "קיבוץ גלויות") ו"פָּאן קרֶסֶנט" (Pan Crescent; בשמה העברי: "עצמאות"), שיצאו יחדיו מבולגריה בדצמבר 1947 כשעליהן מעל 15,000 נפש מקהילת יהודי רומניה ו-420 מיהודי בולגריה, ונאלצו לבסוף לשוט לקפריסין. שתי הספינות שטו יחדיו לאורך כל הדרך ולכן הן כונו בשם אחד- "הפאנים". גודלן של האוניות, הארגון המדוקדק והמאבק הדיפלומטי סביב הפלגתן על רקע החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר, הקנו לפרשת ה"פאנים" חשיבות רבה בתולדות ההעפלה.

פאן יורק

האוניות עריכה

  ערך מורחב – עצמאות (אוניית מעפילים)
  ערך מורחב – קיבוץ גלויות (אוניית מעפילים)

שתי הספינות, "פאן יורק" ו"פאן קרסנט", היו שתי אוניות משא בנפח 4,750 טון האחת,[1]אשר יוצרו בשנת 1901 ונרכשו בארצות הברית על ידי שליח "המוסד לעלייה ב'", זאב שינד.

מסע ההעפלה של הפאנים עריכה

הכנות למסע עריכה

לאחר רכישתן בארצות הברית הוטענו הספינות בסחורות והפליגו לאירופה במאי 1947 בהפלגה מסחרית רגילה שמימנה חלק מהוצאות רכישתן. פאן יורק הגיעה לנמל מרסיי שם הוחלף צוותה בצוות ארצישראלי וספרדי ופאן קרסנט לנמל ונציה שם הוחלף צוותה בצוות ארצישראלי ואיטלקי. הכוונה הייתה להכשיר אותן בנמלים אלו להפלגת ההעפלה, בהמשך התפוצץ מוקש באונייה "פאן קרסנט", שהונח כנראה על ידי אנשי המודיעין הבריטי והכשרת הספינות המתוכננת בצרפת ואיטליה לא הושלמה עקב לחץ בריטי. רומניה הסכימה בינתיים לעליית 15000 עולים ולהכנת הספינות בנמל קונסטנצה לשם הגיעה פאן יורק בסוף אוגוסט 1947 ופאן קרסנט חודש מאוחר יותר עקב החבלה. בנמל קונסטנצה הושלמה הכנת הספינות לאכלוס נוסעים. הותקנו בהן דרגשים, מערכות אוורור ומרפאות גדולות. התכנון היה להביאן לנמל בורגס שבבולגריה לשם, במבצע מורכב ומסובך, הובאו מכל רחבי רומניה 15,000 מעפילים באמצעות רכבות נוסעים מיוחדות. מרבית המלווים והקברניטים של שתי הספינות היו ארצישראליים - קברניט "פאן יורק" היה גד הילב ואסטבן הרננדורנה (המכונה קפטן סטיב) היה הקצין הראשון, קברניט "פאן קרסנט" היה יצחק (אייק) אהרונוביץ', ומפקדם היה יוסי הראל.

התנגדות למסע עריכה

הבריטים, שעקבו אחר תנועת הספינות מתחילת מסען, החלו בפקודת שר החוץ ארנסט בווין, להפעיל לחץ דיפלומטי כבד על ממשלות פנמה, טורקיה ורומניה על מנת לעצור את הספינות כשאלה הגיעו אל חופיהן, ואף שתלו דיסאינפורמציה בתקשורת העולמית בנוגע לספינות. כשזה לא עזר, החלו הבריטים להפעיל את השפעתם על הממשל האמריקאי, בטענה שקרית שהספינות מאורגנות בסיוע ברית המועצות על מנת להגביר השפעתה של זו במזרח התיכון. ממשלת ארצות הברית השתכנעה ודרשה מהסוכנות היהודית לעצור את הספינות. בדיוק באותו זמן החל האו"ם לדון בתוכנית החלוקה להקמת מדינה יהודית בשטחי ארץ ישראל, וההנהגה הציונית הייתה זקוקה בעניין זה לממשל האמריקאי ואף לא רצתה להרגיז את הבריטים. משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, הורה לעצור את הפלגת הספינות. אולם, ראש "המוסד לעלייה ב''" שאול אביגור ואחרים ביישוב התעקשו לבצע את ההפלגה, בגלל הצורך לא לעכב את העולים שכבר היו מאורגנים ולחצו לעלות, והסכנה המוחשית שארבה לדברם ליהדות רומניה.

החבלה עריכה

כאשר ראו הבריטים שאין ביכולתם למנוע את יציאתה של פאן קרסנט לרומניה שם הייתה להם השפעה פחותה מאשר באיטליה, פנו לדרך פעולה חריגה בדרך של הטבעת הספינה. לילה לפני ההפלגה מנמל ונציה, הגיעה לקרבת הספינה, סירת משוטים קטנה ממנה הורד איש צפרדע אשר שחה אל חרטום הספינה והצמיד אליה מוקש ימי. המוקש יועד להתפוצץ לאחר יציאת הספינה לים אך בשל עיכובים שונים, התפוצץ בעוד הספינה בקרבת הנמל במים רדודים. ההתפוצצות הבקיעה שני לוחות גדולים בחרטום וגרמה לפריצה בקוטר מטר וחצי. מים רבים חדרו לבטן הספינה שהחלה לשקוע אך בשל העומק המועט של המים לא טבעה ונעצרה כשעיקר גופה מעל לפני המים. בזכות הנחישות של כל העוסקים בפרשה ובראשם שאול אביגור, תוקנה החבלה על המבדוק בנמל ונציה ובהמשך יצאה הספינה לנמל קונסטנצה בים השחור.[2]

השיט לארץ והגירוש לקפריסין עריכה

למרות הלחצים שהפעילה הנהגת הסוכנות, הפליגו לבסוף שתי הספינות לבולגריה, לשם הגיעו המעפילים מכל רחבי רומניה באמצעות רכבות נוסעים מיוחדות שאורגנו מראש, כשהן מלוות באנשי "ההגנה". הספינות הפליגו יחד לכיוון ארץ ישראל ב 27 לדצמבר 1947 כשעליהן מעל 15,000 מעפילים, במשך כעשר שעות שטו הספינות בשדה מוקשים שלאורך החוף הבולגרי דרך מעבר שרוחבו מייל ימי אחד בלבד. [3]בהיותן בלב ים קבע להן דוד בן-גוריון שמות עבריים: "קיבוץ גלויות" ו"עצמאות". כשעברו הספינות מהים השחור לים התיכון הן נתקלו במשחתות בריטיות. בהוראת בן-גוריון, שחשש לגורל הנוסעים הרבים, החל משא ומתן בין הבריטים לבין מפקדי הספינות ולאחר שהושג הסכם, עלו חיילים לא חמושים על הספינות וכיוונו אותן לקפריסין לשם הגיעו ב 1 לינואר 1948. התברר שהבריטים שברו את צופן הקשר עם האוניות וידעו על ההוראה להסכים לגרוש לקפריסין[4]. שלושה ימים ארכה הורדת המעפילים למחנות בקפריסין. לאחר הקמת מדינת ישראל, שימשו ה"פאנים" להבאת עולים רבים מהמחנות בקפריסין ומאירופה, כ-30,000 במספר. בשלב זה שונה שמה של ה'פאן יורק' ל'קוממיות'.

פרשת הפאנים - סיכום עריכה

למרות שעד הקמת מדינת ישראל הגיעו ארצה מספר אוניות מעפילים נוספות, סימלה פרשת ה"פאנים" את סיום ההעפלה ההמונית מרומניה ואת תחילת סופה של ההעפלה כאמצעי מרכזי וחשוב במאבק לעצמאות[5]. מבצע זה שהיה הגדול בהיקפו ובכמות המעפילים מבין מבצעי ההעפלה, הצריך תכנון וביצוע מורכבים, בהיות הפאנים, אוניות המעפילים העבריות הגדולות ביותר שהפליגו אי פעם והביצוע אף הסתבך עקב ההתנגדות הרבה כנגד מבצע זה שלא ניתן היה להסתיר אותו. התנגדות שבה היו מעורבים הרמות הבכירות ביותר של שליטי העולם, בארה"ב, בבריטניה, ברומניה, בולגריה, תורכיה, איטליה וצרפת וככל הנראה גם ברית המועצות. כנגד כל אלו הצליח המבצע וחילץ מעל 15000 מעפילים מרומניה וגם מבולגריה והביא אותם בסופו של דבר למדינת ישראל גם אם דרך מחנות המעצר בקפריסין.

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ דיוויד סלע, 70 שנים אחרי, באתר ישראל היום, 29 דצמבר 2017
  2. ^ זאב (וניה) הדרי וזאב צחור, אניות או מדינה - קורות אוניות המעפילים הגדולות "פאן יורק" ו"פאן קרשנט", הוצאת הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1981, עמ' 45-50
  3. ^ דוד שערי, גירוש קפריסין 1946-1949 ההעפלה, המחנות וחברת המעפילים, ירושלים: הספריה הציונית על-יד ההסתדרות הציונית העולמית, 1981, עמ' 102
  4. ^ דניאל רוזן, כְּסוּמָא בָּאֲרֻבָּה: הצופן בשירות הקשר של 'ההגנה' (עמ' 18-21), באתר העמותה להנצחת חללי חיל הקשר והתקשוב
  5. ^ מרדכי נאור, ההעפלה 1934-1948, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1978