הרוח לא יקח

הרוח לא יקח הוא ספרו של אריה אליאב, "סיפור על אדם - חייל צעיר - במלחמה. אדם ומשפחתו, אדם וחבריו, אדם ואהבותיו... במערבולת הגדולה והנוראה שנקראה מלחמת העולם השנייה". הספר כולל פרקי אוטוביוגרפיה על שנות שירותו של אליאב כמתנדב ארץ-ישראלי לצבא הבריטי בזמן המלחמה, בחיל התותחנים המלכותי, באמצע לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים.

הרוח לא יקח

הכריכה הקדמית של הספר
מידע כללי
מאת	אריה לובה אליאב
הוצאה
הוצאה	הוצאת עם עובד
תאריך הוצאה	1974
מספר עמודים	169
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית	001187443

רקע הספר הוא ימי שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל, התנדבות יהודים מארץ ישראל לשירות בצבא הבריטי, המאבק על פיקוד עברי והנפת הדגל העברי בצבא, המפגש עם "ילדי טהראן", עם יהודי בנגזי ועם שארית הפליטה באירופה. האירועים המתוארים בו מתרחשים בירושלים, בחיפה, בסיני, על תעלת סואץ, בקהיר, באלכסנדריה, במדבר המערבי ובאיטליה ההרוסה של שלהי מלחמת העולם השנייה. פרק מיוחד מקדיש אליאב ל"בית אבא" ולחליפת המכתבים עם אביו ובני משפחתו במהלך שירותו בצבא הבריטי.

הסיפור מתחיל בביקור בבית חולים רמב"ם בשכונת בת גלים בחיפה אצל פצועי מלחמת יום הכיפורים. מבית החולים הוא הולך לחוף הים ומגלה כי עדיין יש שרידים למתקנים של תותחי החוף אשר אותם אייש בשנות מלחמת העולם השנייה להגנת מפרץ חיפה מפני מדינות הציר. מכאן הוא משחזר את מהלכיו מאז שנפרד מלימודיו באוניברסיטה העברית בהר הצופים, גיוסו לצבא הבריטי ושובו לקראת סיום המלחמה לתל אביב להלוויית אביו.

ההתחלה

בבית חולים רמב"ם הוא מבקר חייל פצוע, לפי בקשת בנו שעדיין בחזית רמת הגולן. הוא פוגש אלוף-משנה פצוע מימי ההגנה וזוג הורים אשר מספרים לו על בנם שנפל. ביציאה הוא מבחין במחנה הצבא הבריטי לשעבר "הפנינסולה ברקאקס" - היום מחנה של חיל הים. הוא ממשיך ומגיע לבית נטוש, שהוחרם על ידי הצבא, ובו הוא התגורר בעת שרותו הצבאי ומסיים במשטח בטון על החוף בו היו מוצבים התותחים, אשר אותם הוא אייש.

זכרונותיו חוזרים לשנת 1940 להר הצופים. בדרך להר היה מתבונן במצבות של בית הקברות הבריטי בירושלים עם "הרגשה מוזרה" כי הוא שייך אליהם. הוא ידע כי המלחמה היא "מלחמה יהודית" ומחליט להתגייס לצבא הבריטי כדי להילחם בגרמנים. בסרפנד, בסיס האימונים הוא מתוודע לנוהלי הצבא הבריטי. הוא רוכש אוצר מילים חדש. עליו להגיב לפקודות "אלט" ו"דאון" ואת מילת המפתח שהסרג'טים כללו בכל משפט שיצא מפיהם: "פאק".

מפקדת ה"הגנה" הייתה בדעה שרצוי שצעירי היישוב יתגייסו לחיל התותחנים. בתחום זה לא היה להננה ניסיון קרבי. לפי-כך הורו לסטודנטים להתגיס, מתוך הנחה כי למקצוע התותחן ייבחרו דווקא בעלי השכלה. ואכן כך קרה, אבל רק אחרי שרות מפרך כמו שמצופה מ"נטיבס" - הילידים.

השירות במפרץ חיפה

אליאב הוצב בגדוד אשר מפקדתו הייתה בסטלה מאריס. סוללות התותחים הוצבו מעכו בצפון עד בת גלים בדרום. לאחר חודשיים של עבודות פשוטות שכונה בשם ה"פטיגס" שפרושו באנגלית: עבודה מייגעת דהיינו עבודות שרות. המלאכה הנכבדה ביותר מביניהן הייתה להיות משרת אישי של מפקד, הנמוכה - ניקוי מחראות.

בכתיבה ציורית הוא מתאר כיצד מפקד הבסיס מכין את המחנה לביקורו של אחיו של מלך אנגליה. הוא מתוודע לחכמת החיים של המפקד. במקום שכל הבסיס יועסק באירוע, הוא בוחר לעשות אירוע סמלי מרשים וזוכה מהמבקר לכל המחמאות האפשריות.

השלטונות הבריטיים הסכימו לאשר לבקשת ראשי היישוב היהודי כי ייערך בארץ "יום גיוס" על מנת לעודד התנדבות לצבא הבריטי. הוחלט כי התותחנים יצעדו בתל אביב. אבל אליאב וחבריו טרם חשו במהות התותח. הם מגלים שני תותחים במחסן גרוטאות, מנקים ומברישים אותם ובמצעד בתל אביב התותחנים והתותחים זוכים למחיאות כפיים.

כאשר נרקמת תוכנית המבצר האחרון במאתיים ימי חרדה היה חשש לגורל ארץ ישראל אם תכבש בידי הגרמנים, לתותחנים היה תפקיד מפתח בתוכנית. אליהו גולומב מראשי ההגנה כינס נציגים מיחידות הצבא ויחד עימם תכנן את התוכניות. לובה אליאב היה נציג "התותחנים הכבדים". הסכנה חלפה וההגנה נוכחה לדעת בחשיבות התותחנים. הוחלט להתחיל לייצר פגזים. את חומרי הנפץ סיפקו אליאב וחבריו בליל חג המולד.

אליאב מספר על מפקד בריטי, מיוחד במינו שהגיע לבסיס. הוא היה נוצרי אדוק והבין במהרה למה היהודים התגייסו לצבא הבריטי. הוא החליט לסייע וכך הדריך אותם בלחימה בלתי שגרתית, אימוני לילה והכל כדי שנהיה מוכנים לצבא של המדינה העברית שבדרך. הם יוצרים קשר בינו לבין ראשי ההגנה וידיד חשוב מצטרף ליישוב היהודי. בשנת 1953 הוא בקר אותו באנגליה והודה לו על הכל. הוא מציין שהוא היה אחד מ"חסידי אומות העולם, מצניעי דרך".

מצרים

בשנת 1942 אורגנה יחידה שכללה מהנדסים, טכנאים ופועלים מסולל בונה חיפה - יחידת 745 - והם בדרך למה שאמור להקרא קרב אל-עלמיין. שוב הוא חש בהרגשה המוכרת כי הוא הולך לקראת המוות. הם מגיעים לאזור תעלת סואץ, אשר כולה מלאה בבסיסי צבא. ערי מצרים בפריחה. בעקבות הצבא זרם הכסף. בתי המלון מלאים, הרחובות גדושים ושוקקים חיים. היחידה מקבלת משימה לבנות נמל ומזח חדש בפורט תאופיק - בדרום התעלה מול פורט פואד. לקראת ההתקפה באל-עלמיין נדרש ציוד רב והיה זה הנמל שעמד לפרוק אותו.

ופתאום מפגש חריג, מגיעים לנמל ילדי טהראן בדרכם לארץ ישראל. הם התרגש: " ראיתי את עיני הילדים שהיו לי (יליד הארץ) כה חדשות: עיניים יהודיות, שחורות, עצובות, חכמות ונפחדות, עיני איילה נרדפות" - כאלה הראה בשנים הבאות לאלפים ולרבבות. אליאב החל להבין את הרקע היהודי של המלחמה. הוא נפגש עם הפועלים המצריים העושים את המלאכה השחורה: רעבים ומתים ממחלות. לאיש לא אכפת מהם. הם מתנפלים על מטען שהתפזר, שמים בפה ומסתבר שהוא גליצרין. מנהלי העבודה שלהם, המצריים, מפנים אותם ישר לבית קברות. למחרת יעמדו לרשותם איכרים עניים נוספים לעבודה השחורה. אליאב וחבריו מתפנים לביקור בקהילה היהודית בפורט סעיד. הוא מגלה את טיבה של הקהילה ובמבצע קדש הוא נבחר להגיע אליה ולהעבירה למדינת ישראל.

הגיע היום והיחידה יוצאת לשדה המערכה, אל "המדבר המערבי". אליאב מתנדב לקורס פירוק פצצות. מסתבר כי לגרמנים הגיעו חוברות ההדרכה הבריטיות לפירוק פצצות ובנו את הפצצות כך שמי שיפעל לפי ההוראות יתפוצץ. "האווירה בקורס הייתה מתוחה" - היה ברור שחלק מהמשתתפים בו ימות בתרגול "הרטוב" בקורס או בשעת פירוק הפצצות. מאז, כאשר הוא שומע ברדיו על "חבלן שפירק פצצה" הוא נזכר בהרגשה.

קישורים חיצוניים

• אליהו אגרס, חייל עברי בצבא ה.מ., דבר, 15 בספטמבר 1974

הערות שוליים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.