פתיחת התפריט הראשי

הרפורמה בכלכלת סין

שם כולל למגוון רפורמות שיזם דנג שיאופינג החל משנת 1978 בכלכלת סין שנודעו גם בשם "סוציאליזם בעל מאפיינים סיניים"
התמ"ג הנומינלי הסיני משנת 1952 עד ל-2005, כאשר הגידול העיקרי הוא לאחר הרפורמות ב-1978
אחוזי הגידול בתמ"ג לנפש 1990-2007 [1]ניתן לראות כי אחוזי הצמיחה בסין היו באותה תקופה מהגבוהים בעולם

הרפורמה בכלכלת סיןסינית: 改革开放, בפין-יין: Gǎigé kāifàng) היא שם כולל למגוון רפורמות שיזם דנג שיאופינג החל משנת 1978 בכלכלת סין שנודעו גם בשם "סוציאליזם בעל מאפיינים סיניים". מטרותיה של הרפורמה, שהחלה בשנת 1978, בוטאו על ידי דנג שיאופינג בכינוי ארבע המודרניזציות: חקלאות, תעשייה, מדע וטכנולוגיה.

הרפורמה נחלה הצלחה מרובה, הובילה לצמיחה מסיבית ושינתה את פני כלכלת סין. מכלכלה מתוכננת נחשלת שמתבססת בעיקר על חקלאות ותעשייה עם אחוזי ייצוא אפסיים, סין הפכה לכלכלת השוק (למחצה) הגדולה בעולם במונחי כוח קנייה, שמתבססת רבות על ייצוא על השקעה זרה ועל סקטור השירותים.

לפי נתוני הבנק העולמי, בין השנים 19782014 צמח התמ"ג הריאלי לנפש פי 48, פריון העבודה ביחס לעובד פי 9 מ-1980 ל-2012[2] והייצוא הסיני כאחוז מהתמ"ג גדל מ-4.5% בשנת 1978 ל-22% בשנת 2014.[3]

יש המשווים את הצמיחה והתיעוש של סין במהלך אותם שנים לצמיחה של מערב אירופה וארצות הברית בזמן המהפכה התעשייתית והמהפכה הטכנולוגית.

תוכן עניינים

יישום הרפורמותעריכה

הדרך בה בחר דנג להפוך את סין למדינה מודרנית-מתועשת הייתה רפורמה כלכלית נרחבת במשק הסיני שהתבססה על ליברליזציה נרחבת תוך כדי פיתוח של מספר מגזרים כלכלים. ביישום הרפורמות הייתה הקפדה על התחשבות במאפיינים כלכליים וחברתיים אשר התאימו לחברה הסינית המתפתחת (בניגוד לצעדיו של מאו בקפיצה הגדולה קדימה).

 
הבורסה לניירות ערך בשנגחאי בימינו. הבורסה אושרה לפעול מחדש בידי דנג שיאופינג ונבנתה מחדש בשנת 1990 במהלך הרפורמה לאחר שהייתה סגורה במשך 40 שנה לאחר סגירתה בידי מאו במהלך המהפכה הקומוניסטית

לטענתו, בשנות שלטונו של מאו הייתה סין בשלב מוקדם של סוציאליזם וכעת על המפלגה לעשות הכול כדי להיטיב את הסוציאליזם במדינה תוך שמירה על מאפייניו הסיניים. פירוש זה לקומוניזם הסיני הפחית את תפקידה של האידאולוגיה המפלגתית בתהליכי קבלת ההחלטות הכלכליים, מה שהביא ליצירת מדיניות של יעילות והשתפרות. על ידי הפחתת החשיבות של השיתופיות בכלכלה, יצא דנג נגד התחושה בקרב העם שמשמעות הסוציאליזם היא "עוני משותף לכל", ותמך בגישה פרגמטית שאף כונתה על שמו "דנגיזם", בניגוד לקודמיו שנודעו בגישתם האידאולוגית. שלא כמו חואה גוופנג, דנג האמין שאין לדחות מדיניות רק מכיוון שהיא אינה תואמת את משנתו של מאו, ובניגוד לדעה השמרנית הוא גם הסכים לאמץ מודלים שהיו קיימים בחברות קפיטליסטיות ברחבי העולם. אמרה מפורסמת המיוחסת לדנג, ושנטען כי הכעיסה מאוד את מאו, היא "אין זה משנה אם החתול הוא לבן או שחור כל עוד הוא תופס עכברים".


הגל הראשון של הרפורמות של דנג החל בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, וכלל פתיחה של המשק הסיני להשקעות זרות ולמיקור חוץ, דה-קולקטיביזציה של ענף החקלאות, אישור לפתיחת עסקים פרטיים, הסרת הפיקוח על המחירים ופתיחת השוק הסיני לסחר חופשי וזאת לצד שמירה על מונופולי ענק ממשלתיים בענפי הנפט והבנקאות. מהלכים אלו הובילו לגידול מסיבי בחלקו של המגזר הפרטי ל-70% מהתמ"ג בשנת 2005.[4] הרפורמות בכלכלת סין הובילו לצמיחה מסיבית בתמ"ג מה שבא לידי ביטוי באחוזי צמיחה אדירים של 9.5% בממוצע משנת 1978 ועד לשנת 2013.[5] דנג תמך בהקמה של אזורים שמקיימים הפרדה משפטית וכלכלית מהמחוזות המנהלים של סין, שכונו בשם אזורים כלכליים מיוחדים. אזורים אלו היוו מנוע מרכזי לצמיחה של חלקים רבים בסין לצד אזוריים מנהלים מיוחדים כגון הונג קונג ומקאו.

דנג שיאופינג נפטר ב-19 בפברואר 1997 בגיל 93. הרפורמות שהנהיג היו בעלות השפעה עצומה על סין, והובילו להפיכתה לאחת המעצמות הכלכליות והפוליטיות המשפיעות והחזקות בעולם. החל מאמצע העשור השני של המאה העשרים ואחת סין הפכה למעצמה הכלכלית הגדולה בעולם על פי תמ"ג וכוח קנייה.

הרפורמה בענף החקלאותעריכה

 
ייצור חיטה בסין על בסיס טון מטרי לפי ארגון המזון והחקלאות בין השנים 19612004

בענף החקלאות הוביל דנג תהליך רפורמה שכלל דה-קולקטיביזציה, הפיכה של משקים קולקטיביים למשקים פרטים שאחראים על רווחיותם שנודעה בשם "מערכת אחריות ביתית". שינוי זה הוביל לגידול בתפוקה החקלאית בקצב של 8.2% לשנה לעומת 2.7% בשנים לפני הרפורמה בענף החקלאות.

הרפורמה בענף התעשייהעריכה

בתקופה שקדמה לרפורמות, התאפיינה התעשייה הסינית בשליטת המדינה בפיקוח על מחירים ובהשקעה זרה קרובה לאפסית, מ-1980 עם פתיחת התעשייה הסינית למסחר וקביעת המחירים בידי כוחות השוק, לצד פתיחת אזורים כלכלים מיוחדים, פחת חלקה של הממשלה בתעשייה מ-81% ב-1980 ל-15% ב-2005. תעשיות רבות כגון תעשיית הרכב והפלדה הסיניות צמחו דרמטית,[6][7] והאזורים הכלכליים המיוחדים משכו משקיעים להעביר את מפעליהם (בין היתר דרך מיקור חוץ) לסין, שמתאפיינת בכוח עבודה זול. התפתחות התעשייה גרמה לגידול מסיבי בייצוא הסיני, דבר הבא לידי ביטוי בגידול היצוא הסיני כאחוז מהתמ"ג מ-4.5% בשנת 1978 לשיא של 35% בשנת 2006 ו-22% ב-2014, לפי נתוני הבנק העולמי.[8]

השפעה על אי שוויון כלכלי ועוניעריכה

הרפורמות הכלכליות בסין והצמיחה שהן הביאו הגדילו דרמטית את אי השוויון הכלכלי במדינה, וגררו ביקורת נרחבת מצד ארגוני השמאל החדש. אך עם זאת שיעור העוני מוחלט (הנמדד על פי אוכלוסייה המשתכרת הכנסה הנמוכה מ-2 דולר ליום) הצטמצם משמעותית מ-85% בשנת 1981 ל-15.9% בשנת 2005.[9]

ראו גםעריכה

הערות שולייםעריכה