התמ"ג הנומינלי הסיני משנת 1952 עד ל-2005, כאשר הגידול העיקרי הוא לאחר הרפורמות ב-1978אחוזי הגידול בתמ"ג לנפש 1990–2007[1]ניתן לראות כי אחוזי הצמיחה בסין היו באותה תקופה מהגבוהים בעולם
הדרך בה בחר דנג להפוך את סין למדינה מודרנית-מתועשת הייתה רפורמה כלכלית נרחבת במשק הסיני שהתבססה על ליברליזציה נרחבת תוך כדי פיתוח של מספר מגזרים כלכלים. ביישום הרפורמות הייתה הקפדה על התחשבות במאפיינים כלכליים וחברתיים אשר התאימו לחברה הסינית המתפתחת (בניגוד לצעדיו של מאו בקפיצה הגדולה קדימה).
לטענתו, בשנות שלטונו של מאו הייתה סין בשלב מוקדם של סוציאליזם וכעת על המפלגה לעשות הכול כדי להיטיב את הסוציאליזם במדינה תוך שמירה על מאפייניו הסיניים. פירוש זה לקומוניזם הסיני הפחית את תפקידה של האידאולוגיה המפלגתית בתהליכי קבלת ההחלטות הכלכליים, מה שהביא ליצירת מדיניות של יעילות והשתפרות. על ידי הפחתת החשיבות של השיתופיות בכלכלה, יצא דנג נגד התחושה בקרב העם שמשמעות הסוציאליזם היא "עוני משותף לכל", ותמך בגישה פרגמטית שאף כונתה על שמו "דנגיזם", בניגוד לקודמיו שנודעו בגישתם האידאולוגית. שלא כמו חואה גוופנג, דנג האמין שאין לדחות מדיניות רק מכיוון שהיא אינה תואמת את משנתו של מאו, ובניגוד לדעה השמרנית הוא גם הסכים לאמץ מודלים שהיו קיימים בחברות קפיטליסטיות ברחבי העולם. אמרה מפורסמת המיוחסת לדנג, ושנטען כי הכעיסה מאוד את מאו, היא "אין זה משנה אם החתול הוא לבן או שחור כל עוד הוא תופס עכברים".[4]
דנג שיאופינג נפטר ב-19 בפברואר1997 בגיל 93. הרפורמות שהנהיג היו בעלות השפעה עצומה על סין, והובילו להפיכתה לאחת המעצמות הכלכליות והפוליטיות המשפיעות והחזקות בעולם. החל מאמצע העשור השני של המאה העשרים ואחת סין הפכה למעצמה הכלכלית הגדולה בעולם על פי תמ"ג וכוח קנייה.
ערך מורחב – חקלאות בסין ייצור חיטה בסין על בסיס טון מטרי לפי ארגון המזון והחקלאות בין השנים 1961–2004 בענף החקלאות הוביל דנג תהליך רפורמה שכלל דה-קולקטיביזציה, הפיכה של משקים קולקטיביים למשקים פרטים שאחראים על רווחיותם שנודעה בשם "מערכת אחריות ביתית". שינוי זה הוביל לגידול בתפוקה החקלאית בקצב של 8.2% לשנה לעומת 2.7% בשנים לפני הרפורמה בענף החקלאות.
בתקופה שקדמה לרפורמות, התאפיינה התעשייה הסינית בשליטת המדינה בפיקוח על מחירים ובהשקעה זרה קרובה לאפסית, מ-1980 עם פתיחת התעשייה הסינית למסחר וקביעת המחירים בידי כוחות השוק, לצד פתיחת אזורים כלכלים מיוחדים, פחת חלקה של הממשלה בתעשייה מ-81% ב-1980 ל-15% ב-2005. תעשיות רבות כגון תעשיית הרכב והפלדה הסיניות צמחו דרמטית,[7][8] והאזורים הכלכליים המיוחדים משכו משקיעים להעביר את מפעליהם (בין היתר דרך מיקור חוץ) לסין, שמתאפיינת בכוח עבודה זול. התפתחות התעשייה גרמה לגידול מסיבי בייצוא הסיני, דבר הבא לידי ביטוי בגידול היצוא הסיני כאחוז מהתמ"ג מ-4.5% בשנת 1978 לשיא של 35% בשנת 2006 ו-22% ב-2014, לפי נתוני הבנק העולמי.[9]
הרפורמות הכלכליות בסין והצמיחה שהן הביאו הגדילו דרמטית את אי השוויון הכלכלי במדינה, וגררו ביקורת נרחבת מצד ארגוני השמאל החדש. אך עם זאת שיעור העוני מוחלט (הנמדד על פי אוכלוסייה המשתכרת הכנסה הנמוכה מ-2 דולר ליום) הצטמצם משמעותית מ-85% בשנת 1981 ל-15.9% בשנת 2005.[10]
.png)
ערך מורחב – חקלאות בסין
