פתיחת התפריט הראשי

התיישבות בינלאומית שאנגחאי

ההתיישבות הבינלאומית בשאנגחאיאנגלית: The Shanghai International Settlement), שמקורה במיזוג ב-1863 בין המובלעות הבריטיות ואמריקאים בשאנגחאי, שהיו אקס-טריטוריה זרה, שהתקיימה בזכות הסכמים עם קיסרות צ'ינג עד 1941.

המובלעות הזרות הוקמו בעקבות התבוסה של צבא הקיסר לצבא הבריטי במלחמת האופיום הראשונה (1839-1842). על פי תנאי ההסכם של ״חוזה נאנקינג״, חמישה נמלים סיניים, כולל שאנגחאי, נפתחו לסוחרים זרים. מטרתם הייתה לשבור את המונופול שהחזיק אז הנמל הדרומי של קנטון (Guangzhou). הבריטים הקימו גם בסיס בהונג קונג בחוזה נרחב. המעורבות האמריקנית והצרפתית עקבה אחר הבריטים, ומובלעותיהם הוקמו מצפון ומדרום, בהתאמה, לאזור הבריטי.

בניגוד למושבות של הונג קונג ומקאו, שבהן בריטניה ופורטוגל נהנו מריבונות מלאה לצמיתות, האזורים הזרים בסין נשארו בריבונות הסינית. בשנת 1854, יצרו שלוש מדינות את ״המועצה העירונית של שאנגחאי״ ששירתה את כל האינטרסים שלהם, אבל ב-1862, הצרפתים יצאו מהסדר ניהולי זה. בשנה שלאחר מכן התאחדו הבריטים והאמריקאים באופן רשמי ויצרו את ״המובלעת הבינלאומית בשאנגחאי״. מעצמות זרות נוספות התקשרו באמנות עם סין, ואזרחיהן הפכו לחלק מניהול האזור הבינלאומי. עם זאת תמיד נשאר האזור בפיקוח בריטי בעיקר עד המעורבות של יפן בשנות השלושים המאוחרות.

ההתיישבות הבינלאומית הגיע לקיצה בדצמבר 1941, כאשר כוחות יפנים פרצו למובלעת בעקבות ההתקפה בפרל הארבור. בתחילת 1943, אמנה חדשה שנחתמה על ידי הממשלה הרפובליקנית של ציאנג קאי-שק שמה קץ רשמי להרשאות האקסטריטוריאלי של האמריקאים והבריטים. מאוחר יותר ויתרו הצרפתים על זכויותיהם בהסכם נפרד משנת 1946.[1]

תוכן עניינים

ראשית ההתיישבות הזרהעריכה

 
מפת מיקום המובלעות הבינלאומיות בשאנגחאי: באדום האזור הבריטי-אמריקאי, בכתום האזור הצרפתי, באפור האזורים הסיניים

אף על פי שהאירופים גילו עניין רב יותר בעיר קנטון מאשר בעיר שאנגחאי בגלל יתרונותיה המסחריים, המיקום האסטרטגי של שאנגחאי היה המפתח לאינטרסים הבריטיים, בעיקר לאחר 1839, שהתרחשה בה מלחמת האופיום האנגלו-סינית הראשונה. המתיישבים הזרים הראשונים בשאנגחאי היו הבריטים. זאת לאחר שהעיר נפתחה לזרים בשנת 1843 על פי תנאי חוזה ננקינג - אחד ההסכמים הרבים שסין חתמה עליהם מול הגורמים באירופה.[2] על פי פקודותיו של המושל הבריטי בהונג קונג, הגיע לשאנגחאי קפטן ג'ורג' בלפור מחברת הודו המזרחית, להיות קונסול הראשון של בריטניה בשאנגחאי ב־8 בנובמבר 1843. למחרת בבוקר שלח בלפור מכתב למושל של שאנגחאי, קונג-מו-יון, וביקש פגישה איתו, בה הוא ציין את רצונו למצוא בית מגורים. בתחילה נמסר לבלפור שלא היו נכסים כאלה אבל עם יציאתו מן הפגישה קיבל הצעה מקנטונזית פרו-בריטית בשם יאו לשכור בית גדול בתוך חומות העיר במחיר של ארבע מאות דולר בשנה. בלפור, המתורגמן שלו וולטר הנרי מדהרסט, המנתח ד"ר הייל והפקיד א. פ. סטראכן נכנסו מיד לבית המרוהט והמפואר, בן 52 החדרים.

הבניין ההוא שימש כקונסוליה במהלך בניית מבנה בסגנון מערבי בתוך גבולות האזור הבינלאומי הרשמי מדרום לערוץ סוז'ו. הקונסוליה החדשה הושלמה בתוך שנה. המבנה הפך במהרה למוקד ההתיישבות הבריטית. לאחר מכן חתמו הצרפתים והאמריקאים על הסכמים דומים עם סין, שהעניקו לאזרחיהם זכויות חוץ-טריטוריות הדומות לאלו שהוענקו לבריטים. בתחילה קיבלו אזרחיהן את הסמכות והריבונות של הקונסוליה הבריטית. עם זאת, יש להבין כי ההתיישבות הזרה בשאנגחאי כבר מראשיתה, לא הייתה בריבונות בריטית. ממשלת בריטניה סיפחה את הונג קונג, שהפכה לשטח בריטי, וכפופה לחוק הבריטי. לעומת זאת, הקרקעות שבהן הוקמה ההתיישבות הזרה בשאנגחאי, רק הוחכרו לממשלת בריטניה. הדבר מוכח בעובדה כי כל בעלי הנכסים היו חייבים לשלם שכר דירה לממשלה הסינית.[2]

 
מפת אזורי הדואר בשאנגחאי, הוצאה על ידי הדואר הצרפתי 1930

הסכם וונגיה, בין ארצות הברית לסין, נחתם ביולי 1844 על ידי פקיד ממשל אשר היה אחראי על המחוזות של גואנגדונג וגואנגשי, ועל ידי הפוליטיקאי ממסצ'וסטס קיילב קושינג (1800–1879), שנשלח עם פקודות "להציל את הסינים ממצב שבו יש מונופול בלעדי בידי ברטניה כתוצאה מאמנת ננקינג 1842״. על פי ההסכם של וונגיה, האמריקאים זכו לאותן זכויות כמו הבריטים בנמלי האמנה בסין. הוא גם הכיל סעיף שהגדיר למעשה את שאנגחאי כאזור חוץ-טריטוריאלי בתוך סין הקיסרית, אם כי למעשה לא נתן לממשל האמריקאי ויתור משפטי אמיתי.[3]

רק ב־1845 הלכה בריטניה בדרכה של אמריקה וחתמה על הסכם נוסף עם הסינים, כדי לאפשר לבריטים לשכור אדמות בשאנגחאי לשנים רבות. הנוכחות הקונסולרית האמריקנית לא יצרה בעיה עבור הבריטים, משום שמעולם היא לא הייתה אמורה להיות מאוישת. מאחר שנאסר על סוחרים אמריקאים בסין לסחור באופיום, עסקיהם נערכו בחסות חברות בריטיות. האירוע החמור היחיד של תלונה פוליטית נגד האמריקאים היה בשנת 1845, כאשר הדגל האמריקאי הונף על תורן, על ידי הקונסול האמריקני בפועל, הנרי ג'וולקוט, כשהגיע לעיר. גם הבריטים וגם המושל הסיני לא אישרו את הנפת הדגל האמריקאי. ב־1848 חתמה צרפת על הזיכיון הצרפתי, תחת סמכות הקונסולריה צרפתית, כשהיא נדחקה בין ההתנחלות הבריטית בצפון לבין העיר והחומה הסינית מדרום.

במהלך מרד טאיפינג (1854-1860) סירבו התושבים המערביים של המובלעת הבינלאומי בשאנגחאי, לשלם מיסים לממשלת סין, למעט מחירי קרקע ומיסים ימיים. הם גם דרשו להוציא את הכוחות הסינים מאזורי הזיכיון. בעוד שתושבי האזור הבינלאומי, אסרו תחילה על מגורי סינים שאינם חיים בגבולותיה, הרי בהמשך מספר רב של סינים הורשו לעבור להתגורר באזור הבינלאומית כדי להימלט לצורכי הגנה או לחפש הזדמנויות כלכליות טובות יותר. מאוחר יותר, מגורי הסינים ברובע הפך לחוקי.

המועצה העירוניתעריכה

 
רחוב נאנקניג בתוך המובלעת הבינלאומית, צילום כנראה משנות העשרים.

ב־11 ביולי 1854 נפגשה ועדה של אנשי עסקים מערביים, והחליטה לקיים את הישיבה השנתית הראשונה של ה״מועצה המוניציפלית של שאנגחאי״, תוך התעלמות ממחאות פקידים קונסולריים, וקבעו תקנות שקבעו את עקרונות הממשל העצמי. המטרות של המועצה הראשונה היו פשוט לסייע בעניינים העירוניים - סלילת כבישים, איסוף אשפה, ומיסוי.[4]

ב-1863 אוחדו השטח האמריקאי והשטח ההתיישבות הבריטי והפכו ל״התיישבות הבינלאומית בשאנגחאי״. הזיכיון הצרפתי נשאר עצמאי, והסינים שמרו על העיר המקורית והאזור שמסביב למובלעות הזרות. התנהלות זו גרמה מאוחר יותר לתוצאות ניהוליות אבסורדיות, כגון הצורך בשלושה רישיונות נהיגה כדי לנסוע דרך העיר כולה.

בשלהי שנות השישים של המאה התשע-עשרה הועבר למעשה השלטון הרשמי של שאנגחאי מן הזיכיונות האינדיבידואליים ל״מועצה העירונית של שאנגחאי. הקונסול הבריטי היה הסמכות דה-יורה במובלעת, אך לא היה לו כוח ממשי, אלא אם כן הסכימו לכך משלמי המיסים (שהצביעו למועצה).

 
בול דואר שהונפק במובלעת הבינלאומית בשנת 1893

המועצה הפכה למונופול מעשי על העסקים העיר עד אמצע שנות השמונים. היא קנתה את כל ספקי הגז המקומיים, יצרני החשמל וחברות המים, ובמהלך ראשית המאה ה-20 - השתלטה על כל הריקשות הלא-פרטיות והתחבורה הציבורית. היא גם הסדירה את מכירת האופיום ואת הזנות עד לאסורם ב־1918 וב־1920 בהתאמה.[5]

עד סוף שנות ה-20 של המאה ה-20, שלטו הבריטים במועצה העירונית, ובחברות הבת שלה, כולל המשטרה, תחנת הכוח, אם כי לבריטניה עצמה לא הייתה סמכות על המועצה. חלק מהאירועים שהיו בתקופה זו, כמו ״תנועת ה-30 במאי״ שבה נורתה אש על מפגינים על ידי אנשי המשטרה העירונית בשאנגחאי, יצרו מבוכה פוליטית, ואיימו על מעמדה של האימפריה הבריטית בסין אף על פי שלא בוצעו על ידי "בריטניה" עצמה.

הסינים שהתגוררו במושבה הבינלאומית לא הורשו להצטרף למועצה עד 1928. מבין החברים הרבים ששירתו במועצה, יושב הראש שלה בשנות העשרים, סטירלינג פסנדן, הוא אולי הבולט ביותר. כאמריקני, הוא שימש כמנהל הראשי של המובלעת בתקופה הסוערת ביותר בשאנגחאי, ונחשב ל"בריטי "יותר מחברי המועצה. הוא פיקח על רבים מהאירועים העיקריים של העשור, כולל ״תנועת ה -30 במאי״ ופעולות הטרור שהגיע עם הטבח בשאנגחאי ב-1927.

 
גלוית דואר - מראה כללי של הבונד מהאזור הצרפתי, 1920

בהסכם לא רשמי, משנות ה-30, היו לבריטים חמישה מושבים במועצה, ליפנים שניים, לאמריקאים ולאחרים גם שני מושבים.[6] בבחירות של 1936, בשל האינטרסים ההולכים וגדלים במובלעת, העמידו היפנים שלושה מועמדים. אבל נבחרו רק שניים, מה שהוביל למחאה יפנית לאחר שהתגלו כי 323 קולות לא נספרו. כתוצאה מכך, הבחירות הוכרזו כבלתי חוקיות ובחירות חדשות שנערכו ב-20–21 באפריל 1936, בהן היפנים מינו רק שני מועמדים, והותירו את מבנה המועצה ללא שינוי.[7]

ההתיישבות הבינלאומית הייתה בשליטה זרה לחלוטין, עם צוות של כל הלאומים, כולל בריטים, אמריקאים, דנים, איטלקים וגרמנים. למעשה, הבריטים החזיקו את מספר המושבים הגדול ביותר במועצה ועמדו בראש כל המחלקות המוניציפליות (בריטים כללו גם את האוסטרלים, ניו זילנדים, קנדים, ודרום אפריקאים שזכויותיהם האקסטר-טריטוריאליות שוייכו לאמנת בריטניה).

המחלקה היחידה שבראשותה לא עמד בריטי הייתה התזמורת העירונית, שנוהלה על ידי איטלקי.

המושבה הבינלאומית שמרה על שירות הכבאות שלה, המשטרה (המשטרה העירונית של שאנגחאי), ואף החזיקה במילואים צבאיים משלה בחיל המתנדבים של שאנגחאי, בעקבות פרעות במובלעת בינלאומית בעיר אחרת. ב-1927, הוגדל הכוח הבריטי בשאנגחאי, על ידי גדוד קבוע של הצבא הבריטי, שכונה "כוח ההגנה של שאנגחאי"[8] וכן קבוצת נחתים מארצות הברית. כוחות מזוינים זרים אחרים הגיעו לשאנגחאי: לאזורים הצרפתי והאטלקי היו כוחות הגנה שלהם וכך גם ליפנים (שכוחותיהם חרגו בסופו של דבר ממספרם בהשוואה לשאר המדינות).

מעמד משפטיעריכה

 
מפה יפנית נדירה של שאנגחאי, 1932, שמראה את המובלעות הזרות והעיר הסינית.

סעיף 28 לתקנות הקרקעות של ההתיישבות הבינלאומית קבע באופן חד משמעי כי "השטח של המובלעות נותר שטח סיני, בכפוף לזכות הריבונית של סין". כפי שבאה לידי ביטוי על ידי מומחים משפטיים," אין להתיישבות הבינלאומית עצמאות ויותר כוח מאשר מילוי התפקידים המקומיים והעירוניים בלבד. סמכויות הפיקוח על המשטרה, התברואה, הכבישים, ובעיות אחרות של השלטון המקומי מוענקים למועצת העירייה, היות כי זהו הגוף המצויד בצורה הטובה ביותר להתמודד עם נושאים אלה באזור שבו הרוב הגדול של התושבים הם זרים. אבל המועצה העירונית אינה בשום פנים גוף פוליטי. סמכויותיה, מוגבלות. הריבונות היא סינית ובלתי מוגבלת. היא זו שמאצילה סמכויות לגופי הניהול העירוני של המושבה״.[9][10]

עלייתה של יפן הקיסריתעריכה

במאה ה-19, לאירופאים היו אמנות התיישבות ביפן דומות לאלה שהם החזיקו בסין. עם זאת, יפן התפתחה במהירות לאומה מודרנית, ובראשית המאה ה-20 ניהלו היפנים משא ומתן מוצלח עם כל הכוחות הזרים, לביטול האמנות הלא שוויוניות. יפן עמדה לצד המעצמות האירופאיות האחרות כחלק מברית שמונה המדינות במהלך המצור של חמישים וחמישה ימים על מתחם השגרירות הזרות בפקין (קיץ 1900). יפן נכנסה למאה ה-20 כמעצמה עולמית מתעוררת, ועם ביטול ההסכמים שלה עם המעצמות האירופיות, היא הצטרפה למעשה, וקיבלה הסכם התנחלות בסין המעניק לה זכויות חוץ-טריטוריאליות על פי אמנה שנחתמה בסיום מלחמת סין-יפן הראשונה ב־1895.

בשנת 1915, במהלך מלחמת העולם הראשונה, יפן עקפה את בריטניה כמדינה עם המספר הגדול ביותר של תושבי חוץ בשאנגחאי. בשנת 1914 היפנים מתאחדים עם אזרחי בריטניה וצרפת ומשתלטים על הרכוש הגרמני בסין. בתחילת שנות ה-30 הפכה יפן במהירות לקבוצה הלאומית החזקה ביותר בשאנגחאי והוותה כ -80% מכלל הזרים בעיר. רוב אזור הונגקו בשאנגחאי, שהפך להתיישבות יפנית לא רשמית, נקראה טוקיו הקטנה.

 
הרובע היפני במובלעת הבינלאומית של שאנגחאי, שנות השלושים.

ב־1931 שימשה " הגנה על המתיישבים היפנים מפני התוקפנות הסינית" באזור הונגקו בשאנגחאי, עילה לפלישת הכוחות היפנים לעיר. מאז ועד למלחמת סין-יפן השנייה (1937-1945) היה הונגקו כמעט לגמרי מחוץ לידיה של המועצה העירונית, כאשר החוק וההגנה נאכפו בדרגות שונות על ידי המינהל הקונסולרית היפני והמשטרה היפנית בשאנגחאי.

ב-1932 היו 1,040,780 סינים בתוך המושבה הבינלאומית בשאנגחאי, ועוד 400,000 נמלטו לאזור לאחר פרוץ מלחמת סין-יפן השנייה ב -1937. במשך חמש השנים הבאות המושבה הבינלאומית והזיכיון הצרפתי היו מוקפים על ידי הכובשים היפנים והמהפכנים סינים. הקונפליקט בין הסינים ליפנים, גלש לעיתים קרובות לתוך גבולות המושבה הבינלאומית. ב-1941 הציעו היפנים הצעה פוליטית להשתלט על המועצה העירונית, במהלך פגישה לקראת הבחירות, לפתע ירה פקיד יפני ביו״ר המועצה ויליאם קסוויק, שנפצע. מעשה שגרר מהומות בשאנגחאי.[11]

כיבוש ההתיישבות (1941)עריכה

בריטניה פינתה את כוחותיה מערי סין, בייחוד משאנגחאי, באוגוסט 1940.[12] אבל ההשפעה האנגלו-אמריקאית הסתיימה בשאנגחאי, לאחר 8 בדצמבר 1941, כאשר הצבא היפני הקיסרי נכנס וכבש את החלקים הבריטי והאמריקני שנשלטו על ידי מועצת העיר, בעקבות ההתקפה על פרל הארבור.

הצרפתים והאמריקנים נכנעו ללא ירייה, ואילו ספינת-הנהר היחידה בשנגחאי, הס"ס פטרל, סירבה להיכנע וששה מאנשי הצוות הבריטיים שהיו על הספינה באותה עת נהרגו כשהספינה טובעה כשהיפנים פתחו באש לעברה מטווח אפס.[13]

 
חיילים יפנים בחוצות המובלעת הבינלאומית בזמן כיבושה ב-1937

תושבי שאנגחאי האירופיים נאלצו ללבוש סרטי זרוע כדי להבדיל ביניהם, הם גורשו מבתיהם, וכמו האזרחים הסינים - עלולים היו להיות מטרה להתעללות. כל האירופאים היו חשופים לעונשים קבוצתיים, לעינויים ואף נדונו למוות בתקופת הכיבוש היפני. היפנים שלחו את האזרחים האירופאים והאמריקאים למחנה עבודה/ריכוז, ששחורר בשנת 1945.[14]

בין כל האירועים האלה, צריך לציין כי שאנגחאי הייתה תקופה ארוכה כמקום היחיד בעולם שהציעה מקלט ללא תנאי ליהודים שנמלטו מן הנאצים.[15] פליטים אלה חיו לעיתים קרובות בתנאים מזוהמים באזור המכונה הגטו שאנגחאי בהונגקו. ב-21 באוגוסט 1941 סגרה ממשלת יפן את הונגקו לכניסת יהודים.

חזרה לשלטון הסיניעריכה

בחודש פברואר 1943 הוחזרה דה יורה ההתיישבות הבינלאומית לסינים כחלק מהאמנה הבריטית-סינית על ויתור על זכויות חוץ-טריטוריאליות בסין ועל האמנה האמריקנית-סינית לוויתור על זכויות חוץ-טריטוריות בסין, שנחתמו עם הממשלה הלאומנית של הרפובליקה של סין בראשות צ'יאנג קאי-שק. עם זאת, מאחר ששאנגחאי הייתה תחת שליטה יפנית, לא ניתן היה לאכוף את החלטות האלה. ביולי 1943, היפנים החזירו את ״מועצת העיר״ לעיריית שאנגחאי, כי היא הייתה פרו-יפנית בתקופה זו.

אף על פי שהאמנה המקורית בין בריטניה לסין (חוזה ננקינג) נחתמה ב־1842 בשם האימפריה הבריטית כולה, נחתם ההסכם החדש של 1943 רק בשם בריטניה, המושבות והודו הבריטית. עד סוף 1945, רוב אנשי המערב שלא היו מעורבים באופן פעיל במלחמת האזרחים הסינית (כגון סוכני מודיעין, חיילים, עיתונאים וכו ') או בעסקים הזרים שנותרו בשאנגחאי, עזבו את העיר. עם תבוסתו של הקוומינטאנג ב-1949, העיר נכבשה על ידי הכוחות קומוניסטים ונכנסה לשליטת ראש עיריית שאנגחאי.

האדריכלות הזרה של תקופת ההתיישבות הבינלאומית עדיין יכולה להיראות לאורך הבונד ובמקומות רבים ברחבי העיר.

בשמונים שנות קיומה של ההתיישבות הבינלאומית בשאנגחאי, הם לא רק יצרו מערכת ניהול מוניצפאלית, אלא גם מערכת משפט ייחודית שנשענה על המערכת הקונסולרית של כל מדינה. הם הוסיפו סממני שלטון נוספים כמו כוחות שיטור, שירותי דואר ואף הנפיקו כסף שלהם.[16][17]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Hawkes, Francis Lister (4 March 2007), A Short History of Shanghai, Institute of Modern History, Chinese Academy of Social Sciences
  2. ^ 2.0 2.1 Darwent, Charles Ewart. Shanghai; a handbook for travelers and residents to the chief objects of interest in and around the foreign settlements and native city. Shanghai, Hongkong: Kelly and Walsh [date of publication not identified].
  3. ^ Sergeant, H. Shanghai (1998) at pp 16–17
  4. ^ Haan, J.H. (1984). "THE SHANGHAI MUNICIPAL COUNCIL, 1850-1865: SOME BIOGRAPHICAL NOTES" (PDF). Journal of the Hong Kong Branch of the Royal Asiatic Society. 24: 207–229. JSTOR 23902774
  5. ^ Haan, J. H. (1982). "ORIGIN AND DEVELOPMENT OF THE POLITICAL SYSTEM IN THE SHANGHAI INTERNATIONAL SETTLEMENT" (PDF). Journal of the Hong Kong Branch of the Royal Asiatic Society. 22: 31–64.
  6. ^ "Shanghai International Settlement Elections: Japan Demand New Ballot". Dundee Evening Telegraph. 26 March 1936. Retrieved 18 November 2014 – via British Newspaper Archive.
  7. ^ Johnstone, William Crane (1937). The Shanghai Problem. Stanford University Press. p. 247.
  8. ^ The Queen's join the China Station 1927". www.queensroyalsurreys.org.uk.
  9. ^ C. F. Fraser, "The Status of the International Settlement at Shanghai", Journal of Comparative Legislation and International Law, British Institute of International and Comparative Law, Vol. 21, No. 1 (1939), p. 45.
  10. ^ Fraser, C. F. (1939). "The Status of the International Settlement at Shanghai". Journal of Comparative Legislation and International Law. British Institute of International and Comparative Law. 21 (1): 45. JSTOR 754551. Retrieved 8 September 2018.
  11. ^ "The Lewiston Daily Sun - Google News Archive Search". news.google.com.
  12. ^ Lorraine Glennon. Our Times: An Illustrated History of the 20th Century. October 1995
  13. ^ Wetten, Desmond. The Lonely Battle. W.H. Allen (1960) ASIN: B0000CKH0A
  14. ^ "Lunghua Civilian Assembly Centre: Teacher to reveal grim history of". 9 March 2014.
  15. ^ Wasserstein, B. Secret War in Shanghai (1999) at pp 140–150.
  16. ^ William C. Johnstone, "International Relations: The Status of Foreign Concessions and Settlements in the Treaty Ports of China", The American Political Science Review, no 5, Oct. 1937, p. 942.
  17. ^ http://www.stampnotes.com/Notes_from_the_Past/pastnote432.htm U.S. Postal Agency in Shanghai