התקרית בנמל התעופה פרישטינה (1999)

התקרית בנמל התעופה פרישטינה הייתה עימות בין כוחות רוסיה לכוחות נאט"ו סביב נמל התעופה הבינלאומי פרישטינה אדם ישארי ב-12 ביוני 1999, בעקבות מלחמת קוסובו. חיילים רוסים כבשו את שדה התעופה לקראת פריסת נאט"ו, וכתוצאה מכך התעוררה מתיחות שנפתרה בדרכי שלום בהמשך.

התקרית בנמל התעופה פרישטינה
Марш-бросок на Приштину
מערכה: מבצע כוח מאוחד
מלחמה: השלכות מלחמת קוסובו
Map of Roads-Pristina Airport.jpg
מפת הדרכים לנמל התעופה פרישטינה
תאריך: 12 ביוני 1999
מקום: נמל התעופה פרישטינה
42°34′22″N 21°02′09″E / 42.57277778°N 21.03583333°E / 42.57277778; 21.03583333 
תוצאה: כיבוש נמל התעופה פרישטינה על ידי צבא רוסיה, המשך שיתוף פעולה רוסי עם משימות שמירת שלום בקוסובו
הצדדים הלוחמים

רוסיהרוסיה  רוסיה

נאט"ונאט"ו  נאט"ו

ראשי מדינה
רוסיהרוסיה בוריס ילצין  נאט"ונאט"ו חאבייר סולנה 
מפקדים

ארצות הבריתארצות הברית וסלי קלארק
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת מייק ג'קסון
UCK KLA.png האשים טאצ'י

כוחות

שיירת שריון, טייסת מסוקים וגדוד נחתים

206 חיילי חיל הצנחנים הרוסי, 18 לוחמי ספצנאז מהמודיעין הצבאי הרוסי, 35 מכונות ירייה, 15 נגמ"שים

אבדות

אין

אין

(למפת קוסובו רגילה)

רקע כלליעריכה

מלחמת קוסובו הסתיימה ב-11 ביוני 1999, ובקוסובו אמור היה להתפרס כוח משותף לשמירת שלום של נאט"ו ורוסיה. רוסיה ציפתה לקבל גזרה שמירת שלום בלתי תלויה בנאט"ו, והתרגזה כאשר בנאט"ו סירבו לכך. היה חשש שגזרה רוסית נפרדת עלולה להוביל לחלוקה של קוסובו בין הצפון הנשלט על ידי הסרבים לדרום האלבני.[1]

חיל התגובה המהיר של בעלות הברית (ARRC) התפרס בסקופיה שברפובליקה של מקדוניה הצפונית בתחילת מרץ 1999. המטרה הייתה לספק פיקוד מאוחד של נאט"ו לכמה כוחות לאומיים, כולל גדוד אמריקאי שהיה בצפון מקדוניה זה כמה שנים, יחד עם גדודים בריטים, גרמנים, צרפתים ואיטלקים שזה עתה הגיעו. הכוח היה ידוע ככוח קוסובו (KFOR). מפקד KFOR היה קצין בריטי בשם מייק ג'קסון. קצין בכיר נוסף היה האדמירל האמריקני ג'יימס או אליס, מפקד נאט"ו בדרום אירופה, שבסיסו בנאפולי. אליס דיווח לווסלי קלארק, המפקד העליון של בעלות הברית באירופה, אם כי בפועל קלארק עקף את אליס לעיתים קרובות כדי לתקשר ישירות עם ג'קסון.[1]

התקריתעריכה

ב-11 ביוני 1999 עבר טור של כ-30 כלי רכב משוריינים רוסיים שנשאו 250 חיילים רוסים, שהיו חלק מכוח שמירת השלום הבינלאומי בבוסניה, לסרביה. בשעה 10:30 באישור המטה העליון של מעצמות בעלות הברית באירופה ותמונות של CNN שהראו כי הרוסים ציירו במהירות את המילים "KFOR" באותיות לבנות על כלי הרכב שלהם במקום בו היו בעבר "SFOR". ההנחה הייתה שהטור פונה לכיוון נמל התעופה הבינלאומי פרישטינה אדם ישארי לקראת הגעת כוחות נאט"ו.[2]

לאחר ששמע על הפריסה, התקשר מפקד בעלות הברית של נאט"ו באירופה, גנרל ווסלי קלארק, למזכ"ל נאט"ו חאבייר סולאנה, ואמר לו "יש לך העברת סמכות" באזור. לאחר מכן הורה קלארק לשלוח מסוק של צנחנים בריטים וצרפתים כדי לתפוס את שדה התעופה בכוח. לקציני המטה היו חששות כבדים שמסוקים עלולים להיות מיורטים על ידי כוחות סרבים וכי כניסה לקוסובו לפני הזמן המוסכם עלולה לגרום לסרבים לפרוש מההסכם. אם הכוח האווירי היה מסתבך היה קשה מאוד להגיע אליהם דרך הארץ ההררית, שם ידוע שהגשרים והמנהרות מוכנים לקראת הריסה. מכיוון שמבצע זה היה מחוץ להסכם שנחתם לאחרונה, על כוחות נאט"ו הוטל לעבור לקוסובו למחרת, בעוד שלממשלות הלאומיות הייתה הזכות להסיג את כוחותיהן כשממשלת צרפת הוציאה את הגדוד שלה החוצה. צנחנים בריטיים ישבו ליד מסוקי צ'ינוק בשדה תירס חם במשך כל שעות אחר הצהריים לפני שקיבלו הורה להתכונן למעבר למחרת לקוסובו.[2]

בשעה 5:00 בבוקר ב-12 ביוני, החטיבה המוטסת החמישית הבריטית החלה לטוס לקוסובו מסקופיה כדי להבטיח את ערוץ קאצ'ניק שאורכו עשרה קילומטרים כדי שחטיבת השריון הרביעית תעבור לפרישטינה. משם פיקד על חייל הסיור הראשי במרוץ לפרישטינה הקפטן הבריטי ג'יימס בלאנט. כוחות נאט"ו הראשונים שנכנסו לפרישטינה ב-12 ביוני 1999 היו חיילי Forsvarets Spesialkommando (FSK) הנורווגיים וחיילי SAS הבריטי, אם כי למבוכתם הדיפלומטית של נאט"ו הגיעו כוחות רוסיים ראשונים לנמל התעופה. חיילי FSK היו הראשונים שבאו במגע עם הכוחות הרוסים בנמל התעופה ודיווחו על ההתפתחויות לגנרל ג'קסון.[3][4] ג'קסון טס במסוק לפרישטינה בערב כדי לקיים מסיבת עיתונאים, ואז הלך לפגוש את הגנרל ויקטור זווארזין שפיקד על הכוח הרוסי הקטן. על פי מקורות אחרים היה אדם רוסי נוסף בשם "קולונל בראנוב", שהיה למעשה מפקד יחידת ספצנאז ששלטה על בסיס האוויר ועל כל המשימה. אדם זה (שחבש מסיכת פנים כל העת), הידוע גם בשמות הקוד שלו "רועה הזאבים" או "קין", היה קצין מודיעין צבאי רוסי בכיר שנצפה פעמים רבות במהלך משימות רוסיות ברחבי העולם, אף שזהותו האמיתית נותרה עלומה. כשהוא מסתתר מגשם כבד במסוף שדה התעופה ההרוס, ג'קסון חלק עם זאוורזין בקבוק ויסקי, מה שהוביל לחימום היחסים, אם כי "אלוף-משנה בראנוב" סירב באופן מוחלט להשתתף בשיחה. באותו ערב הגנרל קלארק עדיין נראה אובססיבי לגבי האפשרות שיוטסו עוד חיילים רוסים למרות שנאט"ו שלטה במרחב האווירי.[2] רוסיה הציבה כמה בסיסי אוויר בכוננות, והכינה גדודי צנחנים ליציאה לפרישטינה בכלי טיס מדגם אליושין 76. מחשש שמטוסים רוסיים יגיעו לשדה התעופה, קלארק תכנן להזמין מסוקים שיחסמו את המסלול וביקש את תמיכת המסוקים מאדמירל אליס. צוותו של ג'קסון יצר קשר עם החטיבה האמריקאית ונאמר להם שהאמריקאים משתמשים בזכותם לבטל את הצטרפותם למבצע. כעבור שעתיים הם התקשרו לומר שהמבצע חזר לפעולה. עם זאת, תנאי מזג אוויר גרועים הפכו את זה לבלתי אפשרי באותו זמן.

למחרת בבוקר, יום ראשון, 13 ביוני, הגיע קלארק למפקדתו של ג'קסון בסקופיה. הוזכר בפני קלארק שהרוסים מבודדים ולא יכולים לקבל תגבורת מהאוויר וכי התמיכה הרוסית הייתה חלק חיוני בקבלת הסכם שלום; התנגדות להם תהיה רק מניעה. קלארק סירב לקבל זאת והמשיך להורות על חסימת המסלול וטען שהוא נתמך על ידי מזכ"ל נאט"ו.[2] ג'קסון סירב לאכוף את פקודותיו של קלארק, ועל פי הדיווחים אמר לו "אני לא הולך להתחיל את מלחמת העולם השלישית עבורך."[5] כשהורה שוב ישירות לחסום את המסלול, ג'קסון הציע שטנקים בריטיים ורק"מים משוריינים יתאימו יותר, מתוך ידיעה כי כמעט בוודאות יוטל וטו על ידי ממשלת בריטניה. קלארק הסכים.

ג'קסון היה מוכן להתפטר במקום למלא אחר פקודתו של קלארק. משרד ההגנה הבריטי אישר למפקד הכוח הבריטי ריצ'רד דנאט להשתמש בחטיבת שריון 4 לבידוד נמל התעופה אך לא לחסימת המסלולים.[2] ג'יימס בלאנט צוטט באומרו שהוא מעדיף להתמודד עם לחימה בבית משפט מאשר להשתמש בכוח נגד הרוסים.[6][7] פקודותיו של קלארק לא בוצעו, וארצות הברית במקום הפעילה לחץ פוליטי על מדינות שכנות לא לאפשר לרוסיה להשתמש במרחב האווירי שלהן כדי להעביר תגבורת. רוסיה נאלצה לבטל את התגבור לאחר שבולגריה, הונגריה ורומניה סירבו לבקשותיה של רוסיה להשתמש במרחב האווירי שלהן.[5][8]

המשא ומתן נערך לאורך כל המעמד, במהלכו רוסיה התעקשה שחייליה יהיו כפופיים למפקדים הרוסים בלבד, וכי היא תשמור על אזור בלעדי לשומרי השלום שלה. נאט"ו סירבה לוויתורים אלה וחזתה שהיא תוביל לחלוקת קוסובו לדרום אלבני ולצפון סרבי. בסופו של דבר שני הצדדים סיכמו כי שומרי שלום רוסים יתפרסו ברחבי קוסובו, אך ללא תלות בנאט"ו.[7]

השלכותעריכה

לאחר הבטחת הסכם, נמל התעופה פרישטינה הופעל מחדש על ידי טייסת השדה 53 (תמיכה אווירית) של חיל ההנדסה המלכותי של בריטניה כבסיס אוויר צבאי ב-15 באוקטובר 1999, ואז התחדשה התחבורה האווירית הבינלאומית למספר ערים אירופיות. באותה תקופה, כוח KFOR הרוסי יחד עם כוחות נאט"ו היו אחראים על הביטחון בשדה התעופה.

לאחר מכן הומלץ לווסלי קלארק על ידי הגנרל הנרי שלטון, יושב ראש המטות המשולבים של ארצות הברית, לעזוב את תפקידו בנאט"ו מוקדם.[8]

התקרית עובדה לסרט עלילתי סרבי-רוסי בשם "הגבול הבלקני".

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 Jackson, Mike (2007). Soldier. Transworld Publishers. עמ' 216–254. ISBN 9780593059074. 
  2. ^ 1 2 3 4 5 Jackson, Mike (2007). Soldier. Transworld Publishers. עמ' 255–275. ISBN 9780593059074. 
  3. ^ "Krigere og diplomater" (בנורווגית). Norli.no. אורכב מ-המקור ב-7 March 2016. בדיקה אחרונה ב-26 בינואר 2015. 
  4. ^ "Tittel" (בנורווגית). Norli.no. אורכב מ-המקור ב-21 April 2014. בדיקה אחרונה ב-26 בינואר 2015. 
  5. ^ 1 2 "Confrontation over Pristina airport". BBC News. 9 במרץ 2000. בדיקה אחרונה ב-27 באוקטובר 2010. 
  6. ^ Shaw, William (יולי 2006). ""You're Beautiful" got me Laid". Q. עמ' 52–56. 
  7. ^ 1 2 Peck, Tom (15 בנובמבר 2010). "How James Blunt saved us from World War 3". The Independent (London). בדיקה אחרונה ב-2 במרץ 2014. 
  8. ^ 1 2 Norton-Taylor, Richard (3 באוגוסט 1999). "Robertson's plum job in a warring Nato". The Guardian (London). בדיקה אחרונה ב-2 במרץ 2014.