ויטוריו פוצו

ויטוריו פּוֹצוֹאיטלקית: Vittorio Pozzo;‏ 2 במרץ 188621 בדצמבר 1968) היה מאמן כדורגל איטלקי שהצעיד את נבחרת איטליה לשתי זכיות רצופות בגביע העולם, ב-1934 וב-1938, והוא היחיד שזכה בטורניר פעמיים כמאמן. הנבחרת בהנהגתו זכתה גם בשתי מדליות במשחקים האולימפיים, והשיגה שיא ניצחונות רצופים ללא הפסד בין 1934 ל-1939. פוצו נודע גם בהמצאת מערך ה"מתודו", אשר התאפיין בהגנה חזקה יותר.

ויטוריו פוצו
Vittorio Pozzo
מידע אישי
לידה 2 במרץ 1886
טורינו, איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 21 בדצמבר 1968 (בגיל 82)
טורינו, איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
עמדה קשר עריכת הנתון בוויקינתונים
מועדונים מקצועיים כשחקן
1905–1906גראסהופרס ציריך
1906–1911טורינו
עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה

עריכה

תחילת דרכו

עריכה

פוצו נולד בעיר טורינו, אך כאנגלופיל נלהב נסע ללמוד במנצ'סטר בשנות נעוריו, שם נחשף לראשונה למשחק הכדורגל. משחקנה של מנצ'סטר יונייטד, צ'ארלי רוברטס, הוא שאב השראה שהשפיעה על טקטיקת המשחק שפיתח בעתיד.[1] בראשית המאה העשרים עבר לשווייץ, שם שיחק במדי גרסהופרס ציריך בשנים 19051906, ולאחר מכן חזר לאיטליה וסייע בהקמת מועדון הכדורגל טורינו. הוא נמנה עם סגל המועדון במשך כחמש שנים, עד שפרש ממשחק ב-1911.

ב-1912 מונה פוצו למאמן נבחרת איטליה לקראת המשחקים האולימפיים בסטוקהולם. תחת הדרכתו הודחה הנבחרת כבר בסיבוב הראשון של הטורניר, שבו הפסידה לפינלנד. לאחר מכן שב לטורינו והפך הפעם למאמנה, תפקיד בו שימש במשך עשר שנים. בעונה אחת, ב-1915, הצליח להצעיד את הקבוצה לסגנות אליפות איטליה. אולם, מלחמת העולם הראשונה פגמה במאמציה של הקבוצה, ופוצו עצמו שירת במהלכה בצבא האיטלקי. לקראת אולימפיאדת פריז ב-1924 מונה פוצו באופן זמני למאמן הנבחרת האיטלקית בפעם השנייה, והפעם הוביל אותה לזכייה במדליית הארד. בשנים 19241926 אימן פוצו את מילאן.

ההצלחה כמאמן נבחרת איטליה

עריכה

בדצמבר 1929 קיבל פוצו באופן קבוע את משרת המאמן של נבחרת איטליה, ובשנת 1930 הצעיד אותה לזכייה ב"גביע מרכז אירופה הבינלאומי" לאחר ניצחון על נבחרתה של הונגריה. הוא החל להותיר השפעה עמוקה כבר מראשית תפקודו.

 
מערך ה"מתודו" (2:3:2:3) של פוצו

במהלך שנות השלושים הנחיל פוצו לנבחרת שיטת משחק חדשה אותה הגה, אשר כונתה "מתודו" (Metodo), ושמה דגש רב יותר על יכולת הגנתית מהמקובל בעבר.[2] במסגרת טקטיקה זו נעשה שימוש במערך חדשני בצורת 2:3:2:3 – שני שחקני הגנה, שלושה קשרים אחוריים, שני קשרים התקפיים (אשר נקראו באותה תקופה inside forwards) ושלושה חלוצים. השיטה כללה מאפיין שפותח קודם לכן על ידי הרברט צ'פמן, בדמות שבירה מהירה של התקפות היריבות באמצעות תיקולים שביצעו שחקני הקישור האחורי, והתיאום המיידי ביניהם לבין השחקנים המוצבים לפניהם, אך התאפיינה במעורבות גדולה יותר של שחקני הקישור במאמצים ההגנתיים השוטפים. שיטת המשחק של פוצו תרמה לעיצוב הסגנון בו התאפיין הכדורגל האיטלקי לדורותיו, אשר דגל תמיד ביכולת טקטית והגנה חזקה.[1]

פוצו נודע גם כדמות כריזמטית במיוחד, אשר הטיל משמעת חזקה בנבחרת, היה נחוש מאוד בהחלטותיו והדיח מספר שחקנים מובילים מהסגל במשך שנות תפקודו הראשונות. חוזקו התבטא גם בכך שעמד על דרישותיו מול ראשי התאחדות הכדורגל האיטלקית,[2] בתקופה בה המאמנים היו בעלי מעמד נמוך יותר. לפוצו היה בנוסף חלק חשוב בתהליך ה"אוריונדי" (oriundi), אזרוחם של שחקנים שהגיעו ממדינות זרות וצירופם לשורות הנבחרת האיטלקית. שניים מהבולטים שבהם היו הארגנטינאים ריימונדו אורסי שהחל לשחק בנבחרת כבר מתחילת כהונתו של פוצו, ולואיס מונטי שהופיע במדי ארגנטינה בגמר גביע העולם 1930.‏[2]

הטורניר המשמעותי הראשון של פוצו כמאמן הנבחרת היה גביע העולם ב-1934 שהתקיים במולדתו. לקראת הטורניר הוא חסה בצילו של בניטו מוסוליני, מנהיג איטליה הפשיסטית אשר השתמש בטורניר הביתי ככלי לקידום תעמולתו.[3] על מנת לשחרר את נבחרתו מלחצם של השלטונות, טיפח פוצו בקרב שחקניו את המשמעת החזקה ואת המנהיגות העצמית שלו. במקביל, ניסה לרצות את ראשי השלטון בכך שהצדיע בסגנון פאשיסטי יחד עם שחקניו לפני כל משחק.[2]

בטורניר התבסס פוצו באופן מיוחד על קשר אינטר מילאנו, ג'וזפה מאצה, כשחקן המוביל של הנבחרת וכאחד מהכלים המרכזיים ביישום שיטת המשחק שפיתח. שחקנים מרכזיים נוספים היו ג'ובאני פרארי ואנג'לו סקיאביו, וכן החלוץ אורסי והקשר האחורי מונטי, אשר הובאו במיוחד מארגנטינה לצורך חיזוק הנבחרת. במהלך הטורניר, אשר הורכב כולו מארבעה שלבי נוק-אאוט, גברה איטליה על נבחרות ארצות הברית, ספרד ואוסטריה והמשיכה לזכייה הראשונה בתולדותיה בגביע לאחר ניצחון בגמר על נבחרת צ'כוסלובקיה. במהלך המשחקים נפוצו טענות קשות על שיפוט לא הוגן לטובת האיטלקים, שנבעו מהלחץ שהופעל על שופטי המשחקים ומאיומיו של מוסוליני על חיי אנשי הנבחרת. הדבר הפחית בתודעה ההיסטורית את מידת תרומתו של פוצו ואת כשרותה של זכייה זו.[2][3]

כהוקרה על תפקודו המוצלח בניהול הנבחרת קיבל פוצו תואר אבירות, "Commendatore", מטעם ממשלת איטליה.[1] הזכייה בגביע העולמי פתחה עבור הנבחרת תקופה ארוכה של הצלחות, במהלכה הפגינה שליטה בכדורגל העולמי. היא זכתה בפעם השנייה בגביע מרכז אירופה ב-1935, ולפני אולימפיאדת ברלין ב-1936 נזקף לזכותה רצף משחקים ארוך במיוחד ללא אף הפסד. לאולימפיאדה הגיע פוצו עם סגל שהורכב כולו משחקנים חובבים, בהתאם לחוקי הטורניר האולימפי באותה תקופה, ולא עם השחקנים הבכירים שבהם השתמש בדרך כלל. הוא הצעיד את הנבחרת לזכייה במדליית הזהב, תוך ניצחון במשחק המכריע על אוסטריה בהדרכת הוגו מייזל, אשר נחשבה לאחת מהנבחרות המיומנות בעולם באותן שנים.

למשחקי גביע העולם ב-1938 נסע פוצו עם סגל שחקנים שונה לחלוטין מזה שהציג בטורניר ארבע שנים קודם לכן, ממנו נותרו שלושה שחקנים בלבד. טכניקת המשחק של הנבחרת הגיעה לשיאה עד אותו טורניר, ופוצו קידם חלוץ חדש, סילביו פיולה, עליו בנה כחלק מרכזי במשחק ההתקפה לצדם של מיאצה (אותו מינה לקפטן הנבחרת) ומספר שחקנים חדשים נוספים.[1] ההרכב החדש שבנה פוצו זכה להצלחה רבה, שהתבטאה בין היתר בחמשת השערים שהבקיע פיולה בטורניר. הוא הנהיג את איטליה לניצחון בחצי הגמר על נבחרת ברזיל שהתאפיינה בסגנון הכדורגל ההתקפי והמלהיב שלה, בין היתר בשל שאננותם של הברזילאים שהשאירו למנוחה את כוכבם הגדול, לאונידס.[1] במשחק הגמר גברה איטליה על הונגריה במשחק מרובה-שערים, וזכתה בגביע העולמי בפעם השנייה ברציפות. אולם, גם זכייה זו יוחסה על ידי רבים לאיומיו של מוסוליני במהלך הטורניר, ולוויתוריהם של שחקני הונגריה שחסו על חיי יריביהם במהלך הגמר.[4]

השנים האחרונות

עריכה

בשנת 1939 המשיכה הנבחרת האיטלקית את רצף משחקיה ללא הפסד ל-34 משחקים, ובכך העמידה שיא בתולדות הכדורגל העולמי[5]. הרצף המוצלח נקטע בהפסד לנבחרת שווייץ בנובמבר. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ניכרה ירידה ביכולת המשחק של הנבחרת, אך פוצו הושאר בתפקיד המאמן. שנות הארבעים סימלו שקיעה עבורו, במהלכן טורניר הגביע העולמי לא התקיים בשל המלחמה והנבחרת קיימה משחקים מועטים. הוא הדריך את הנבחרת בטורניר אולימפיאדת לונדון ב-1948, שם הודחה בתבוסה לנבחרת דנמרק ברבע הגמר. היה זה משחקו האחרון של פוצו בתפקיד, והוא סיים את הקריירה שלו עם אחוז ההצלחה הגבוה ביותר מבין כלל מאמני נבחרת איטליה.

לאחר פרישתו מאימון שימש פוצו כפרשן כדורגל, ובין היתר סיקר את משחקיה של הנבחרת האיטלקית בטורניר הגביע העולמי ב-1950. הוא נפטר בדצמבר 1968, בגיל 82.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא ויטוריו פוצו בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 3 4 5 FIFA.com, Vittorio Pozzo - 'Old Master' helped make Italian football
  2. ^ 1 2 3 4 5 שגיב ברעם‏, ליפי? סאקי? פוצו!, באתר וואלה, 15 באפריל 2010
  3. ^ 1 2 דניאל שחק, ‏לנצח או למות, באתר ערוץ הספורט, 28 בנובמבר 2013
  4. ^ ספורט 5, יורו-טריפ, 28.05.2011
  5. ^ השיא נשבר על ידי נבחרת ברזיל רק ב-1993.


נבחרת איטליהמונדיאל 1934 (מקום ראשון)

1 קבנה • 2 קומבי • 3 מסטי • 4 אלמנדי • 5 קליגריס • 6 מונצליו • 7 רוזטה • 8 ברטוליני • 9 קסטלזי • 10 פראריס • 11 מונטי • 12 פיזיאולו • 13 ורגליאן • 14 ארקרי • 15 בוראל • 16 דמריה • 17 פרארי • 18 גואיטה • 19 גואריסי • 20 מאצה • 21 אורסי • 22 סקיאביו • מאמן: פוצו

איטליה 
נבחרת איטליהמונדיאל 1938 (מקום ראשון)

1 אנדראולו • 2 ברטוני • 3 ביאבאטי • 4 סרסולי • 5 צ'יזו • 6 קולאוסי • 7 דונאטי • 8 פרארי • 9 פראריס • 10 פוני • 11 ג'נטה • 12 לוקאטלי • 13 מסטי • 14 מאצה • 15 מונצליו • 16 אוליביירי • 17 אולמי • 18 פסינאטי • 19 פיזיאולו • 20 פיולה • 21 ראבה • 22 סרנטוני • מאמן: פוצו

איטליה