פתיחת התפריט הראשי
Trclogo.gif

ועדת האמת והפיוס (Truth and Reconciliation Commission) היא ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה על ידי ממשלת דרום אפריקה לאחר סיום משטר האפרטהייד. ביסוד הקמת הוועדה עמד הרצון לחקור, לתעד ולהוקיע את עוולות המשטר הקודם ואת הטרור של ארגוני האופוזיציה שלחמו נגדו, לפצות ולשקם את נפגעי תקופת האפרטהייד משני הצדדים, לסייע בהעברה שקטה ומסודרת של השלטון מידי המיעוט הלבן לרוב השחור ללא טינה או נקמנות, ולהציב תמרור אזהרה מפני הישנות משטרים דומים.

רקעעריכה

  ערך מורחב – אפרטהייד

במשך כארבעה עשורים של שלטון האפרטהייד היו התארגנויות של ארגונים שונים למאבק על הזכויות המקופחות של הרוב השחור. המאבק הוגבל בתחילה לאמצעים פוליטיים ותקשורתיים והטיף לאי-אלימות, אך החל משנות ה-60, בהשפעת אירועי טבח שארפוויל, הפך מיליטנטי יותר והרחיב את דרכי פעולתו גם לחבלה וטרור. השלטונות, בתגובה, הוציאו את ארגוני ההתנגדות מחוץ לחוק ועסקו באופן נמרץ בציד מנהיגיהם ופעיליהם. כוחות הביטחון במדינה גויסו לטובת המאבק בארגוני ההתנגדות, ופעולותיהם של גורמי השלטון ואכיפת החוק רמסו, במקרים רבים, את זכויות האדם ברגל גסה. פעילי התנגדות נעצרו במעצרים מנהליים ארוכים ללא משפט, חשודים נחקרו באלימות ובעינויים, וחלקם מצאו את מותם בחקירה. טיוח ובידוי ראיות היו לדבר שבשיגרה בידי כוחות החוק והביטחון.

גם בקרב פעילי תנועות ההתנגדות נעשו הפרות בוטות של זכויות אדם במאבקם, תוך שימוש באמצעים של רצח, איומים, טרור, והוצאה להורג של חשודים בשיתוף פעולה. חילוקי דעות בין ארגונים שונים שנאבקו לחופש הביאו לתופעות של אלימות קשה וזוועות בין השחורים לבין עצמם.

עם ביטולו של משטר האפרטהייד וכינון ממשלה בראשותו של המנהיג השחור נלסון מנדלה, עלה הצורך להתמודד עם כלל האירועים מתקופת האפרטהייד ולגבש יחס ראוי כלפי מבצעי הפעולות משני הצדדים.

עבודת הוועדהעריכה

הוועדה הוקמה בשנת 1995 ברוח משנתו הפייסנית של הנשיא נלסון מנדלה, מכוח "החוק לקידום איחוד לאומי ופיוס", וניתנו לה סמכויות שיפוטיות. בין היתר ניתנה לה הסמכות להעניק חנינה למבצעי פשעים, בתנאי שיתקיימו התנאים הבאים: מבקש החנינה מסר את האמת במלואה, והפשעים בוצעו במסגרת אידאולוגיה פוליטית. לאף אחד לא הייתה חסינות מפני עמידה ל"משפט" בפני הוועדה: אזרחים פרטיים, אישי השלטון הקודם, אנשי משטרה ואפילו פעילי הקונגרס הלאומי האפריקאי של מנדלה – מפלגת השלטון בזמן עבודת הוועדה – שחלקם היו מעורבים בפעילות טרור ורצח בתקופת מלחמתם במשטר האפרטהייד.

בראש הוועדה עמד הארכיבישוף דזמונד טוטו, חתן פרס נובל לשלום (1984). על חשיבות עבודתה של הוועדה אמר דזמונד טוטו: "ללא מחילה אין עתיד, אך ללא הודאה לא תיתכן סליחה".

עבודת הוועדה התחלקה בין שלוש ועדות משנה:

הוועדה פעלה כך שאיפשרה לקורבנות לספר את סיפוריהם ולמבצעי הפשעים להודות על אשמתם, עם אפשרות חנינה לאלו שיודו הודאה מלאה. אלה שבחרו שלא להתייצב בפני הוועדה היו צפויים לכתב אישום פלילי, אם גובש די חומר ראיות כנגדם. אבל אף שחיילים, שוטרים ואזרחים רבים התוודו על פשעיהם, רק חלק קטן מפושעי זכויות האדם שנתנו את הפקודות ופיקדו על המשטרה התייצבו. פיטר וילם בותה, נשיא המדינה על פני העשור האחרון של שלטון האפרטהייד, הוא אחד מהמקרים הידועים של אישים שלא הופיעו בפני הוועדה, והוכח כי קשה לגבש חומר ראיות נגדם. הוועדה שמעה אלפי עדויות ודנה ב-7112 בקשות לחנינה, מתוכן הוענקו 849 חנינות. כ-20,000 אזרחים נמצאו זכאים לפיצוי כספי, בסכום פיצויים כולל של כ-40 מיליון דולר.

ב-29 באוקטובר 1998 הגישה הוועדה את מסקנותיה, שכללו גינוי חריף לשני הצדדים על ביצוע זוועות בתקופת האפרטהייד. הקמתה, עבודתה ומסקנותיה היוו נדבך חשוב בהעברה השקטה של השלטון מהמיעוט הלבן לרוב השחור, ללא שאיפות נקם מצד השחורים ובקבלה גאה של השלטון החדש מצד הלבנים.

ביקורתעריכה

בצד השבחים להם זכתה עבודת הוועדה, נשמעו גם דעות ביקורתיות.

  • גורמים מצד חוגי זכויות האדם ומתנגדי אפרטהייד לשעבר מתחו ביקורת על מדיניות החנינות של הוועדה. לשיטתם, מערכת המשפט צריכה הייתה להעניש בחומרה את מבצעי האפרטהייד, והם חשו שלא בנוח עם קבלת הטיעון ש"פעלו בשליחות אידאולוגיה פוליטית" כנסיבות מקילות להענקת חנינה. הם השוו זאת לטענת פושעי המלחמה הנאצים "רק מילאתי פקודות", טענה שלא התקבלה בשעתה.
  • אופן ניהול הישיבות בראשותו של הארכיבישוף דזמונד טוטו היה לצנינים בעיני כמה מחברי הוועדה, שסברו כי הן היו רוויות אווירה דתית ולדעתם דמו יותר למיסה כנסייתית או לתא וידוי.
  • ביקורת קשה הושמעה על העיכוב המתמשך של ממשלת דרום אפריקה, עקב קשיים תקציביים, ביישום החלטות הוועדה על תשלום עשרות מיליוני הדולרים של כספי הפיצויים שנפסקו לכ-10,000 נפגעי האפרטהייד.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה