פתיחת התפריט הראשי

אוֹפּוֹזִיצְיָה במובנה הרחב היא כלל העמדות, הארגונים והתנועות המתנגדים פוליטית או אידאולוגית לממשל או לעמדתו. בהקשר הפרלמנטרי-מדיני, אופוזיציהעברית: נֶגְדָּה[1]) היא כלל המפלגות שאינן חברות בקואליציה, כלומר שלא התאגדו עם מפלגת השלטון והמפלגות שתומכות בה (אשר נציגיהן חברים בממשלה) לשיתוף פעולה ברשות המבצעת.

מטרת האופוזיציה היא לייצג בפרלמנט את דעות המיעוט שלא זכו לייצוג בממשלה, לבקר את הממשל, להציג חלופה לדרכו ואף לנסות להדיחו בהתאם לחוק. במשטר פרלמנטרי-יחסי כמקובל בישראל, חברי האופוזיציה מהווים מיעוט בקרב חברי הרשות המחוקקת, מכיוון שחברותם של רוב חברי הפרלמנט בקואליציה הכרחית ליציבותה. לעיתים נקבע בחוק או בנוהג שנציג של האופוזיציה יהיה נוכח תמיד בוועדות, על מנת לתת יצוג למיעוט. למשל, בישראל נקבע בחוק שברשויות המקומיות יינתן לאופוזיציה ייצוג בכל אחת מועדות החובה של הרשות המקומית[2].

בישראל, בממלכה המאוחדת ובמשטרים פרלמנטריים דומים, מקובל שראש האופוזיציה הוא יושב ראש המפלגה הגדולה מבין המפלגות החברות באופוזיציה. בישראל עד שנת 2000, "ראש האופוזיציה" היה תפקיד ללא משמעות שנקבעה בחוק כלשהו. בשנת 2000 נחקק תיקון לחוק שהסדיר את מעמדו, סמכויותיו, שכרו וכדומה. בין היתר חויב ראש הממשלה למסור לו עדכונים בענייני המדינה. כמו כן נחשב ראש האופוזיציה כ"סמל מדינה" וזכאי לאבטחה כראש ממשלה ונשיא.

לקריאה נוספתעריכה

  • יגאל מרזל "המעמד החוקתי של אופוזיציה פרלמנטרית" משפטים לח 217 (2009).

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה