ז'אן רישפן
זַ'אן רִישְׁפֶּן (בצרפתית: Jean Richepin; 4 בפברואר 1849 – 12 בדצמבר 1926) היה משורר, סופר ומחזאי צרפתי.
 | |
| לידה |
4 בפברואר 1849 אלמדייה, Department of Algiers, אלג'יריה  |
|---|---|
| פטירה |
12 בדצמבר 1926 (בגיל 77) rue de la Tour, הרובע השישה-עשר של פריז, צרפת |
| מדינה |
צרפת |
| מקום קבורה |
Pléneuf-Val-André |
| מקום לימודים |
תיכון שארלמיין, אקול נורמל סופרייר |
| שפות היצירה |
צרפתית |
| צאצאים |
ז'אק רישפן, טיארקו רישפן |
| פרסים והוקרה |
|
| חתימה |
 |
  | |
קורות חייו
עריכהז'אן רישפן, בנו של רופא צבאי, נולד ב-4 בפברואר 1849 במדאה (אנ'), שבאלג'יריה הצרפתית.
בבית הספר ובאקול נורמל סופרייר הוא הצטיין, אם כי היה לא ממושמע, ומצא פורקן פיזי בכיוונים שונים: תחילה בכוח הצבאי הבלתי סדיר המכונה הקלעים החופשיים (סוג של לוחמי גרילה) במלחמת צרפת-פרוסיה, ולאחר מכן כשחקן, ספן וסוור;[1] ופורקן אינטלקטואלי בכתיבת שירים, מחזות ורומנים אשר שיקפו בצורה חיה את כישרונו הבלתי יציב, אך שאין לפקפק בו. מחזה, L'Étoile ("הכוכב"), שנכתב על ידו בשיתוף עם אנדרה ז'יל (אנ') (1840–1885), הופק ב-1873; אך רישפן כמעט ולא היה ידוע עד לפרסום ב-1876 של ספר שירה שכותרתו La Chanson des gueux ("שיר הקבצנים"), שהיה לדברי ז'אק סלאר (Jacques Cellard) הכרזת מלחמה נגד הבורגנות. התבטאותו הבוטה של רישפן הביאה למאסרו ולהטלת קנס בגין התבטאויות מגונות.[2] האוסף פורסם מחדש, ללא הקטעים השנויים במחלוקת, שפורסמו בנפרד בבריסל ב-1881.
אותה איכות אפיינה את ספרי השירה הבאים שלו: Les Caresses ("הליטופים"; 1877), Les Blasphèmes ("חילול הקודש"; 1884), La Mer ("הים"; 1886), Mes paradis ("גן העדן שלי"; 1894) ו-La Bombarde ("ההפצצה"; 1899). הרומנים שלו התפתחו מהסגנון הדיכאוני והאכזרי של Les morts bizarres ("מקרי המוות המוזרים"; 1876), La Glu ("הדבק"; 1881) ו-Le Pavé ("המדרכה") לפסיכולוגיה המהורהרת יותר של Madame André ("מאדאם אנדרה"; 1878), Sophie Monnier ("סופי מונייה"; 1884), Cisarine ("סיזארין"; 1888), L'Aîné ("הבכור"; 1893), Grandes amoureuses ("מאהבים גדולים", 1896) ו-La Gibasse ("הז'יבס", 1899), ולתיאור הפשוט יותר של החיים ב-Miarka (מיירקה, 1883), Les Braves Gens ("האנשים האמיצים", 1886), Truandailles (טריאנדיי; 1890), La Miseloque ("המיזלוק", 1892) ו-Flamboche ("פלאמבוש"; 1895).[2]
מחזותיו, על אף שנפגמו מדי פעם בנטייתו האופיינית לאלימות דרמטית של מחשבה ושפה, מהווים במובנים רבים את יצירתו הטובה ביותר. רובם הופקו בקומדי פראנסז.[2] במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19 היה לו רומן עם שרה ברנאר, השחקנית הגדולה של אותה תקופה.
רישפן וארתור רמבו נפגשו ב-1871 ונראה כי יצרו מערכת יחסים ידידותית: דרכו, בכל מקרה, נשמרו כתבי היד של Fêtes de la patience ("פסטיבלי סבלנות", כולל בעיקר "Chanson de la plus haute Tour" – "שיר המגדל הגבוה ביותר"). כמו כן, רישפן היה אחד מ"שבעה נמענים ידועים" בלבד של המהדורה הראשונה של Une saison en enfer ("עונה בגיהנום"). הם המשיכו להתכתב לפחות עד 1874.
ב-14 ביוני 1913 נערך במלון הייד פארק בלונדון נשף מטעם Ligue des Gourmands ("ליגת אניני הטעם"). התפריט עוצב על ידי אוגוסט אסקופייה, מייסד הליגה, שגם הרים כוסית, ובזמנו נשיא שותף עם רישפן.
רישפן זכה בשלושה פרסים שהוענקו על ידי האקדמיה הצרפתית: Prix Toirac עבור הקומדיה הטובה ביותר בחרוזים או פרוזה שהוצגו בתיאטרון הצרפתי במהלך השנה הקודמת, בשנת 1893, עבור Par le glaive ("לפי החרב"), ושוב, בשנת 1906, עבור דון קיחוטה. הוא גם זכה ב-Prix Émile-Augier (הוענק למחבר של יצירה דרמטית), ב-1899, עבור Le Chemineau ("הנווד"). הוא נבחר לאקדמיה הצרפתית ב-5 במרץ 1908. הוא היה גם מפקד במסדר לגיון הכבוד.[1]
לוח הנצחה מוקיר אותו ברחוב rue de la Tour מספר 85, פריז, על חזית הבניין שבו הוא מת.
גם בנו, ז'אק רישפן, היה מחזאי; אחד המלחינים האהובים על ז'אן רישפן, קסבייה לרו (Xavier Leroux), הלחין מוזיקה לקומדיה של ז'אק רישפן Xantho chez les courtisanes ("קסאנטו בין הקורטיזנות"). בנו השני, טיארקו רישפן, היה מלחין אופרטות ומוזיקה לקולנוע.
רישפן וקומפוזיטורים
עריכה_-_La_Glu.jpg)
רישפן עיבד ליברית מהרומן שלו Miarka la fille à l'ours ("מיארקה הילדה עם הדוב") משנת 1883 לאופרה "מיארקה" של אלכסנדר ז'ורז' (אנ') (פריז, 1905), ו-"Le mage" (1891) למוזיקה של ז'יל מאסנה (פריז, 1891). Le Flibustier ("הפיראט") נעשה לאופרה על ידי צזאר קואי (1888). רישפן עיבד ממחזהו Le Chemineau ("הנווד") ליברית לאופרה באותו שם, דרמה לירית שהלחין קסבייה לרו, והוצגה בבכורה בפריז ב-1907. עבור לרו הוא כתב את הליברית ל-Le Carillonneur ("הפעמונאי"), המבוססת על הרומן מאת ז'ורז' רודנבך (אופרה-קומיק, 20 במרץ 1913).[3] עדיין עבור אותו מלחין, הוא הלחין את הליברית ל-La plus forte ("הכי חזק") בשיתוף פעולה עם פול דה שודן (אנ').[4] הבלט L'Impératrice ("הקיסרית") מאת פול וידאל מבוסס על טקסט מאת רישפן (פריז, 1901) שגם כתב את המילים לקונצרט "scène lyrique" ("סצנה לירית") של חברו עמנואל שברייה, La Sulamite ("שולמית"), ועזר עם הליברית של Le roi malgré lui ("המלך למרות עצמו"). הרומן שלו La Glu ("הדבק") היה הבסיס לשתי אופרות אחרות, אחת מאת גבריאל דופון (אנ') (1910) ואחת מאת קמיל ארלנגר. יצירה נוספת שבה שיתף פעולה היא "Soléa", דרמה לירית בארבע מערכות וחמישה סצנות, עם שירה ומוזיקה מאת המלחין האנגלי איזידור דה לארה (אנ'), שתורגמה לצרפתית על ידי ז'אן רישפן (קלן, 19 בדצמבר 1907). המלחינה דגמר דה קורבל ריבנר (אנ') השתמשה בטקסט של רישפן לשיר שלה "Te Souvient-il." ("האם הוא זוכר"). Mam'selle Napoléon היא קומדיה מוזיקלית מאת ג'וזף ו. הרברט (אנ') המבוססת על מחזה מאת ז'אן רישפן, עם מוזיקה מאת גוסטב לודרס (אנ'), שהצגת הבכורה שלה הייתה בתיאטרון ניקרבוקר בניו יורק, 8 בדצמבר 1903, בכיכובה של אן הלד.[5]
ישנם למעלה מ-100 שירים מאת ז'אן רישפן אשר היוו השראה למספר רב של מוזיקאים.[6] ארבעים שירים מתוך "Les Caresses" ("הליטופים") משכו את תשומת לבם של מלחינים כדוגמת צזאר קואי, לואי ויירן, קמיל ארלנגר, אנדרה מסאז'ה, גבריאל דופון (אנ'), אוגיסט שאפואי (אנ'), אלפרד ברינו (אנ') וניקולאי סוקולוב (אנ'). Le bateau rose ("הסירה הוורודה") היה שירו הפופולרי ביותר בקרב מלחינים, שהולחן יותר מעשר פעמים, כולל מאת פול לאקום (אנ'). ישנם מספר תרגומים של Où vivre ? (היכן לחיות?) שהולחנו: האחד באיטלקית על ידי אלפרדו קאזלה, ושני תרגומים לרוסית, האחד שהולחן על ידי קואי והשני (Где жить?) הולחן על ידי מיכאיל איפוליטוב-איוואנוב, לאופוס 22 שלו.
למעלה מ-20 שירים מ-"La Mer" ("הים") הולחנו, במיוחד "Larmes" ("דמעות") עם 8 לחנים שונים שונות, כולל אלה של צזאר קואי, גבריאל פורה ואלפרדו קאזלה.
16 שירים מ-La chanson des gueux ("שיר הקבצנים") היו המקורות ללחנים. "Miarka la fille à l'ours" ("מיארקה הילדה עם הדוב") העניק השראה במיוחד לאלכסנדר ז'ורז' (אנ'), ובמקביל נתן השראה לשתי יצירות מאת ארנסט שוסון או ארתור הונגר, ואחת מאת פרדריק דיליוס.
רק שני שירים מ-La bombarde, contes à chanter ("ההפצצה, סיפורים לשיר") הולחנו: Trois petits oiseaux dans les blés ("שלושה ציפורים קטנות בחיטה") ו-Les deux ménétriers ("שני המינסטרלים") (ססיל שמינאד, קואי, רובר דיסו (אנ') - כמו גם אדית פיאף). יש גם שישה לחנים של La Chanson de la Glu ("שיר הדבק") מתוך הרומן La Glu ("הדבק") (ביו השאר של שארל גונו), שני שירים מתוך Par le Glaive ("לפי החרב"), בהם אחד שרישפן עצמו הלחין.
השירים הולחנו גם על ידי מלחינים מודרניים יותר כמו ז'ורז' ברסנס שהלחין שני שירים מתוך La chanson des gueux.
מבחר מכתביו
עריכה- La Glu (1881, novel) was made into a silent film, La Glu (1913), by Henry Krauss.
- Nana Sahib (1883, play), with incidental music[7] by Massenet.
- Monsieur Scapin (1886, play)
- Le Flibustier (1888, play; the basis for an opera of the same name by César Cui)
- Par le glaive (1892, play)
- Vers la joie (1894, play)
- Le Chemineau (1897, play) was made into a (silent) film by Henry Krauss, Le chemineau or A Vagabond of France (1917) and again by Fernand Rivers (1995), with music by Tiarko Richepin (1884-1973). This play was also performed in London and New York, first as Ragged Robin, adapted by Louis N. Parker, at Her Majesty's Theatre (London, 1898) with Charles Warner ; and in New York, as The Harvester : A Drama of the Fields, adapted by Charles Montgomery Skinner, at the Lyric Theatre (1904) with Otis Skinner.
- Le Chien de garde (1898, play)
- Les Truands (1899, play)
- Don Quichotte (1905, play)
- L'Aile, Roman des Temps Nouveaux (1911) translated as The Wing by Brian Stableford (2011) ISBN 978-1-61227-053-1
- Mères Françaises (1917, film, translated as Mothers of France), scenario for the war film directed by Louis Mercanton, starring Sarah Bernhardt[8]
- Nouvelle Mythologie Illustree, Tome I & II (1920)
- Le Coin des Fous (1921) translated as The Crazy Corner by Brian Stableford (2013) ISBN 978-1-61227-142-2
לקריאה נוספת
עריכה- Arnold Guyot Cameron (1905). Selections from Jean Richepin, Silver, Burdett and Co.
- Kate Hyde Dunbar (1939). Jean Richepin, Poet and Dramatist, University of Georgia.
- Harry E. Wedeck (1947). "The Last of the French Bohemian Poets," The Modern Language Journal, Vol. 31, No. 8.
- Howard Sutton (1961). The Life and Work of Jean Richepin, Librairie Droz.
- http://www.jeanrichepin.free.fr
קישורים חיצוניים
עריכה
- ז'אן רישפן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי ז'אן רישפן בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- Works by Jean Richepin at Gallica
- Biographie Œuvres Académie française
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 Biography on the site of l’Académie française : Jean RICHEPIN | Académie française, www.academie-francaise.fr
- ^ 1 2 3 Richepin, Jean, 1911 Encyclopædia Britannica
- ^ Gallica : BnF Catalogue général, catalogue.bnf.fr (בצרפתית) ; Bru Zane : https://www.bruzanemediabase.com/exploration/oeuvres/carillonneur-richepin-leroux
- ^ Gallica : BnF Catalogue général, catalogue.bnf.fr (בצרפתית) ; Bru Zane : CHOUDENS Paul de, LEROUX Xavier, RICHEPIN Jean, La Plus Forte, www.bruzanemediabase.com, 1924-11-01 (בצרפתית)
- ^ https://www.gsarchive.net/AMT/napoleon/index.html and Gallica : [1]
- ^ See : https://imslp.org/wiki/Category:Richepin,_Jean & https://www.lieder.net/lieder/get_author_texts.html?AuthorId=2332
- ^ Jules Massenet (1842-1912), [Nana-Sahib], 1883. (בצרפתית)
- ^ "Sarah Bernhardt in Real War Film; "Mothers of France" from Scenario of Jean Richepin Moves Rialto Audience". The New York Times. 12 במרץ 1917.
{{cite news}}: (עזרה)