זיפזיף

שם גנרי למחצב מתכלה מסוג חול גס, הכולל אחוז מסוים של גרגירי חול שקוטרם מעל 1.2 מילימטר, שמקורם בבליית סלעי הרי סודאן ואתיופיה, עם או בלי שרידי י

זיפזיף, בעברית ישראלית, הוא שם גנרי לחול שפת הים, הכולל גרגירי חול, חלוקי אבנים ממקורות שונים, ושרידי יצורי הים, כגון צדפים, קונכיות, הנפלטים אל חוף הים בכוח תנועת הגלים.

קיר לבנים שהוכנו מזיפזיף, כנראה בעשור השלישי של המאה ה-20, בבניין ברחוב שלוש בנווה צדק
כריית זיפזיף על שפת הים בשבי ציון, 1939

עד מחצית המאה ה-20, היה מקובל בארץ ישראל לכרות זיפזיף בחוף הים ולשאת אותו על גבי בהמות הובלה, במיוחד גמלים או בעגלות, אל אתרי בנייה ואתרי יציקת לבנים. רבים מלבני הבתים שנבנו באותן שנים בתל אביב, עשויים מזיפזיף מעורב בחומרי הדבקה, כגון מלט. הובלת הזיפזיף נעשתה על ידי מובילים ערבים, שנקראו גמלים, ובשל חשיבותה אז לבנייה החדשה, הייתה אחת העבודות אשר החלוצים ניסו להשתלם ולהשתלב בהן, כחלק מהשאיפה לעבודה עברית, בעשור השלישי והרביעי של המאה ה-20. בשנת 1963 מינה שר הפיתוח והשיכון, יוסף אלמוגי, ועדה בראשות פרופ' בן-חור. על הוועדה (ועדת הזיפזיף) היה לבדוק האם כריית הזיפזיף בחוף הים משפיעה על "נסיגת" החוף. בדו"ח הוועדה שהוגשו לשר בפברואר 1964 הומלץ להפסיק כל כריית זיפזיף בשפת הים. לכן בשל המודעות לשמירה על משאבי הטבע, ובשל חסרונותיו של הזיפזיף, העשוי חומרים אורגניים, זנחו אותו האדריכלים והבנאים לטובת חומרי בנייה אחרים. כיום רוב השימוש בו הוא לדקורציה ונוי של מבנים וגנים.

קישורים חיצוניים

עריכה
  ערך זה הוא קצרמר בנושא אדריכלות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.