זכות הקיום

זכות הקיום מתוארת כאחת התכונות של מדינה ריבונית. במאמר מהמאה ה-19, כתב הפילוסוף הצרפתי ארנסט רנן שלמדינה יש זכות קיום כאשר תושביה מוכנים להקריב את האינטרסים שלהם עבור הקהילה שהיא מייצגת. בניגוד לזכות להגדרה עצמית, זכות הקיום אינה מאפיינת עמים אלא מדינות. זו אינה זכות מוכרת במשפט הבינלאומי. השימוש הבולט במונח הוא במסגרת הסכסוך הישראלי-ערבי מאז שנות ה-50.

זכות קיומה של מדינה דה פקטו עשוי להשקל כנגד זכותה של מדינה אחרת לשלמות טריטוריאלית. תומכי זכות הקיום רואים בה השתלשלות של הזכות להתקיים שמוכרת בידי כותבים על החוק הבינלאומי כזכות יסוד של מדינות, במשך מאות שנים.

שימוש היסטורי

זכות הקיום של מדינות נדונה על ידי הוגי דעות רבים במאה ה-19, ביניהם תומאס פיין וולטר סקוט. המאמר המרכזי שדן בסוגיה זו הוא "מה היא אומה?" של ארנסט רנן, שפורסם בשנת 1882, ושם כתב: "כל עוד המדינה מוכיחה את כוחה המוסרי בכך שתושביה מקריבים את טובת הפרט לטובת הקהילה, אז המדינה היא לגיטימית ויש לה זכות קיום. אם מתעורר ספק לגבי גבולותיה, יש להתייעץ עם האוכלוסיות באזורים השנויים במחלוקת." לדברי רנן, זכות הקיום היא לא זכות היסטורית, אלא "משאל עם יומיומי, בדיוק כמו שקיומו של הפרט הוא חיזוק יומיומי של זכותו לחיות."

הביטוי "זכות הקיום" צבר תאוצה בתקופת פירוק האימפריה העות'מאנית בשנת 1918. "אם לטורקיה יש זכות קיום - והמעצמות נוטות לטעון שאכן יש לה – אז באותה מידה יש לה זכות להגן על עצמה מפני כל ניסיון לסכן את קיומה הפוליטי", נכתב במאמר משנת 1903.

זכות הקיום של מדינת ישראל

הרוזן פולקה ברנדוט תיווך מטעם האו"ם בין מדינת ישראל למדינות ערב ב-1948, ותוכניתו קראה למדינות ערב להכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל. מדינות ערב דחו קריאה זו, וקטעו את שיחות השלום שברנדוט הוביל. התנגדות מדינות ערב לזכות הקיום של מדינת ישראל נמשכה עד 1967.

לאחר מלחמת ששת הימים, שר החוץ המצרי מוחמד אל-זיאת אמר כי קהיר מקבלת את זכות הקיום של ישראל על בסיס הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות. הוא הוסיף כי מהכרה זו לא משתמעת הכרה דיפלומטית בישראל. בספטמבר 1967 מנהיגי ארצות ערב אימצו עמדה נוקשה בשם "שלושה הלאווים" בוועידת חרטום: לא להסכם שלום עם ישראל, לא להכרה דיפלומטית בישראל, ולא למשא ומתן עם ישראל. אבל בנובמבר אותה שנה, מצרים וירדן קיבלו את החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, שממנה משתמעת קבלת זכות הקיום של ישראל. יאסר ערפאת ומנהיגים פלסטיניים אחרים דחו את ההחלטה, וגם סוריה, באומרה כי "ההחלטה מתייחסת לזכות קיום של ישראל אך מתעלמת מבעיית הפליטים הפלסטינים."

לאחר שנבחר לראשות הממשלה ב-1977, נאם מנחם בגין בכנסת ואמר:

"ממשלת ישראל לא תבקש משום אומה להכיר בזכותנו להתקיים. הזכות להתקיים, אדוני היושב-ראש? לא יעלה על דעתו של שום בריטי או צרפתי או בלגי או הולנדי, הונגרי או בולגרי, רוסי או אמריקאי לבקש בשביל עמו הכרה בזכותו להתקיים. אדוני היושב ראש, מכנסת ישראל אני אומר לעולם: עצם קיומנו כשלעצמו הוא זכותנו להתקיים!"

— נאום בגין בכנסת ב-20 ביוני 1977, באתר מרכז מורשת מנחם בגין

גישת הפלסטינים לזכות קיומה של ישראל השתנתה במהלך המגעים שהובילו להסכמי אוסלו. ב-1988 יאסר ערפאת הודיע בסבב פגישות בסטוקהולם כי אש"ף מקבל את קיומה של ישראל כמדינה יהודית באזור, וכי הוא דוחה ומגנה טרור על כל צורותיו. בשנת 1993 היו חילופי איגרות בין ערפאת לראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, בהם כתב ערפאת: "אש"ף מכיר בזכותה של המדינה ישראל להתקיים בשלום ובביטחון, ומקבל את החלטות מועצת הביטחון של האו"ם 242 ו-338." עמדה זו אומצה על ידי המנהיגים הפלסטינים שבאו לאחר ערפאת, לרבות מחמוד עבאס. מאידך, פורסמו גם דעות שונות של אישים פלסטיניים, כדוגמת אלה המזוהים עם חמאס, השוללים את זכות הקיום של ישראל.

זכות הקיום של מדינה פלסטינית

ערך מורחב – מדינה פלסטינית

תוכנית החלוקה כללה הכרה במדינה יהודית ובמדינה ערבית, אך התוכנית נדחתה על ידי ארצות ערב והובילה לפרוץ מלחמת העצמאות.

רוב ממשלות ישראל התנגדו להקמת מדינה פלסטינית. בדיון בכנסת ב-5 באוקטובר 1995 על הסכם אוסלו ב', אמר ראש הממשלה יצחק רבין כי מטרת ההסכם היא "למנוע מצב של מדינה דו-לאומית וזאת על ידי הקמת ישות עצמאית "שהיא פחות ממדינה" לצד מדינת ישראל."

לאחר רצח יצחק רבין, שאלת הקמתה של מדינה פלסטינית עלתה מפעם לפעם במסגרת שיחות השלום בין ישראל לפלסטינים. בישראל יש התומכים בגישת "שתי מדינות לשני עמים", שמשמעותה תמיכה בזכות הקיום של מדינה פלסטינית.

שימושים נוספים בזכות הקיום

בקונגרס ברלין נדונה השאלה האם למדינה ארמנית יש זכות קיום. לאחר רצח העם הארמני במלחמת העולם הראשונה עלתה שאלה זו שוב.

תומכים של מדינות בדלניות השואפות לעצמאות נוטים לגייס את זכות הקיום כאחד הטיעונים בעד הקמת מדינה עצמאית. זכות זו נתבעת על ידי תושבי חבל הבסקים (הדורשים עצמאות מספרד), צ'צ'ניה (הדורשים עצמאות מרוסיה), כורדיסטן (סוריה, עיראק, טורקיה, איראן), בדלני צפון אירלנד (הממלכה המאוחדת) והמדינה הפדרלית של נובורוסיה (אוקראינה).