חוכא ואטלולא
חוּכָא וְאִטְלוּלָא (לפי הערוך: חוכא וטלולא) הוא ביטוי תלמודי, שמופיע גם בספרות ההלכה ופירושו "צחוק וליצנות".
מקור הביטוי
עריכההביטוי מופיע בתלמוד פעם אחת בלבד, בהסבר של רבא לגבי דין ביטול רשות. הוא טען שיש ביטול מחצר לחצר, ומצד שני אין מבטלין וחוזרין ומבטלין.[1]:
דלא ליהוי מילתא דרבנן כחוכא ואטלולא
כלומר, "שלא יהיו דברי חכמים כחוכא ואטלולא".
פירוש הביטוי
עריכהעל פי רש"י, פירוש המילה "חוכא" היא "שחוק" או "צחוק", וכיום מרבים לתרגם מילה זו ל"לעג"[2]. מקור המילה היא בשורש חו"ך, שמקורו בעברית, וממנו המילה "חיוך"[3].
מקור המילה "אטלולא" היא בשורש טל"ל, שמשמעו "לשחק" או "להשתעשע"[4]. רש"י מפרש מילה זו כ"ליצנות", ולפעמים מתרגמים אותה ל"קלס"[5] או "לעג"[3].
לפי גרסת הערוך[6], צריך לומר "חוכא וטלולא", ולעיתים כותבים כך את הביטוי. יש המשנים את הביטוי ל"חוכא והתלולה"[5], ויש הכותבים "חוכא ואיטלולי"[7].
השלכות הלכתיות
עריכהראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה- הערך "חוכא ואטלולא", באתר המכלול
הערות שוליים
עריכה- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שפ"א, סעיף ז'
- ^ חוכא ואיטלולא, באתר מילון השפה העברית
- ^ 1 2 חוּכָא וְאִטְלוּלָא באתר האקדמיה ללשון העברית
- ^ מילון יסטרוב, אִטְלוּלָא א׳, הרב מרקוס יסטרוב
- ^ 1 2 חוכא ואטלולא, במילון אבן-שושן
- ^ על הגמרא בתלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ס"ח, עמוד ב'
- ^ "חוכא ואטלולי" בספר האגדה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף י', עמוד א'
- ^ תוספות על תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ס', עמוד א', ד"ה באנו