חומרים רעילים בכלי בישול

כלי בישול עלולים להכיל חומרים רעילים. הכלים עשויים מחומרים רבים, לרוב עמידים בחום. הסיבות לשימוש בחומרים שונים קשורות למחיר המוצר, עמידות לחום, משקל, נוחות השימוש ועוד. למרות שרוב כלי הבישול עומדים בתקנים של ארגוני הבריאות שימוש ממושך או בניגוד להוראות היצרן עלול לגרום לסכנות בריאותיות.

מחבתות על כיריים

אלומיניוםעריכה

אלומיניום הוא חומר קל משקל, זול ומוליך חום היטב, ולכן פופולרי בייצור מחבתות וסירים. בזמן בישול, בעיקר בסירים ומחבתות בלויים, חלקי אלומיניום מתמוססים לתוך האוכל; ירקות בעלי עלים ואוכל חומצי כגון עגבניות ופירות הדר סופגים את הכמות הגדולה ביותר. ארגון הבריאות העולמי מעריך שאדם מבוגר יכול לצרוך עד כ-50 מיליגרם אלומיניום ביום ללא סכנה בריאותית. בשנות ה-60 וה-70 רווח החשד שיש קשר בין אלומיניום למחלת אלצהיימר ואנשים מסוימים נמנעו משימוש בסירים ומחבתות מחומר זה, כמו גם מפחיות משקה ודיאודורנטים המכילים אלומיניום. אולם מחקרים שנעשו מאז לא הצליחו להוכיח או להפריך קשר בין אלומיניום למחלה.[1][2]

ציפוי אלומיניוםעריכה

ציפוי כלי בישול באלומיניום מתבצע לרוב בתהליך אלגון. הכלי נטבל בתמיסת אלומיניום ובעזרת חשמל וחומצה המצפים את פני השטח של הכלי בתחמוצת אלומיניום. ציפוי האלומיניום מוליך חום היטב וקשיח, תכונה ההופכת אותו לחסין שריטות, עמיד וקל לניקוי בהיותו ציפוי לא דביק. תהליך האלגון מצמצם את כמות האלומיניום שעובר לאוכל.

נחושתעריכה

נחושת היא מתכת המוליכה חום היטב ולכן מאפשרת פיזור אחיד של הטמפרטורה בזמן הבישול. כלי נחושת ופליז, העשוי מנחושת ואבץ, לרוב פחות נפוצים בכלי בישול. כמות קטנה של נחושת בריאה לגוף האדם אך כמות גדולה יכולה להיות מסוכנת; אין עדיין מחקרים אמינים הקובעים מה היא הכמות המומלצת ואיזו כמות הופכת לרעילה. לרוב כלי בישול ממתכת זו מצופים במתכת אחרת ולכן הסכנה שזליגת כמות מסוכנת של נחושת לתוך המזון איננה קיימת לפני שהציפוי נשחק.

ברזל / פלדת אל-חלדעריכה

פלדת אל-חלד היא אחד החומרים הנפוצים ביותר ביצור כלי בישול. הפלדה חזקה, עמידה בשריטות ושחיקה גם בטווח הארוך וזולה. לרוב עשויה מברזל, ניקל וכרום שעלולים להוות סכנה בריאותית. ברזל בכמויות קטנות בריא ועוזר ליצור כדוריות דם אדומות, בכמויות גדולות הוא רעיל. מחקרים מראים שכמות הברזל שעוברת לאוכל מכלי הבישול היא כ-20% מהצריכה היומית של אדם בוגר ולכן איננה מסוכנת.

ניקל אינו מסוכן בכמויות קטנות אך עלול ליצור תגובה אלרגית באנשים הרגישים אליו. האדם הממוצע צורך כ-150-250 מיקרוגרם של ניקל ליום לכן כמות הניקל שעוברת מפלדת אל-חלד למזון היא זניחה יחסית גם כאשר מבשלים מזון חומצי שנוטים לספוג ניקל כגון ריבס, עגבניות ומשמשים. לאנשים שרגישים לניקל מומלץ לא לאחסן סוגי מזון אלו בכלי פלדת אל-חלד לטווח ממושך.

כמות קטנה של כרום בדומה לברזל טובה לבריאות אך מסוכנת בכמויות גדולות יותר. טווח הבטיחות הוא כ-50 עד 200 מיקרוגרם ליום. ארוחה אחת שהוכנה בכלי העשוי מפלדת אל-חלד לרוב מספקת 45 מיקרוגרם של כרום, כמות שאיננה מסוכנת לאדם.

קרמיקה, אמייל, זכוכית ובדולחעריכה

כלים קרמיים, בעלי ציפוי אמייל או זכוכית קלים לניקוי ועמידים לחום גבוה מאד. את כלי הקרמיקה והאמייל מזגגים לרוב, בדומה לזיגוג של כלי מתכת, בציפוי זכוכית שעמיד לשחיקה וחלודה. הסכנות הבריאותיות היחידות עלולות להיגרם הם מהחומרים שבזיגוג. לעיתים בתהליך הזיגוג מוסיפים לתערובת פיגמטים, עופרת או קדמיום, בעיקר לצורכי עיצוב וצבע. חומרים אילו רעילים ביותר גם בכמויות קטנות יחסית.

התקן לגבי החומרים שמהם עשוי הזיגוג אינו אחיד בין המדינות ופעמים רבות אינו קיים כלל. מכונים מסוימים נוהגים למדוד רק את הנדידה של החומרים המסוכנים מהזיגוג ולא את מרכיביו ואילו אחרים מגבילים את החומרים המסוכנים בתוך הזיגוג ללא התייחסות לזליגה. לפי תחקיר שנערך על ידי כלבוטק בישראל לא קיים תקן למדידת זליגת חומרים מסוכנים מכלי מתכת בעלי ציפוי קרמי שנועדו לבישול בחום גבוה ורבים מהם מכילים חומרים רעילים.[3] התקינה שכן קיימת בישראל ת"י 1003 – "שחרור מתכות מכלים קרמיים וסימון הכלים", מתייחסת למשטחי קרמיקה קרים. כלי זכוכית או חרס שאינם מזוגגים אינם מגיבים עם המזון ואינם מסוכנים.

בדולח הוא זכוכית המכילה מתכת כבדה, לרוב עופרת, הגורמת לעליית מקדם השבירה והנפיצה (נגזרת מקדם השבירה לאורך הגל של האור). עופרת היא מתכת רעילה ולכן קיימת בעייתיות בשימוש בה בכלי בית ובפרט לאחסון משקאות שעלולים למצות עופרת מכלי הקיבול. E. Guadagnino[2] בדק דליפת עופרת למשקאות הנמזגים לכוס בדולח. נמצא כי משקאות קולה מיצו לתוכם יותר עופרת ממשקאות אלכוהוליים (כנראה בשל החומציות הגבוהה) ושויסקי מזדהם יותר מיין לבן באותם תנאי חשיפה. נמצא גם ששטיפת הכוס במדיח כלים מחמירה את דליפת העופרת לקולה. ככל שכלי הבדולח מתיישן דליפת העופרת ממנו יורדת, במחקר שבדק דליפת עופרת מכלי בדולח לשרי נמצא ריכוז העופרת במשקה לאחר אחסון של חודשיים בכלי חדש 1,400 מיקרוגרם לליטר, בכלי בן 10 שנים ריכוז העופרת לאחר אותו זמן חשיפה היה 163 מיקרוגרם לליטר ובכלי בן 20 שנים רק 50 מיקרוגרם לליטר. מחקר אחר גילה עליה ברמת העופרת בדמם של עובדים בליטוש כלי בדולח (אם כי החשיפה חמורה פחות מאשר אצל עובדים בייצור מצברי עופרת).

כדי להימנע מבעיות בריאותיות וסביבתיות אלו מייצרים בדולח גם על ידי הוספת טיטניום, זירקוניום או מתכות אחרות (מתכות שיגרמו עליה במקדמי השבירה ובנפיצה אך לא יצבעו את הזכוכית). כך, למשל, מצהיר פטנט אמריקני 7,091,145 על מקדם שבירה של כ-1.9 ומספר אבה של כ-30 בזכוכית "בדולח" (heavy flint glass) נטולת עופרת כשאת מקומה כמתכת כבדה מחליפה תחמוצת לנתן.

טפלוןעריכה

סיליקוןעריכה

כלי בישול מסיליקון עשויים מגומי סינתטי מעורבב עם כמויות גדלות של סיליקון וחמצן. היסוד סיליקון נפוץ מאד באופן טבעי וקיים בכמויות גדולות בחול וסלעים. השימוש בסיליקון בכלי בישול פופולרי מאחר שהוא ניתן לצביעה, לא דביק, עמיד, מתקרר במהרה ועמיד בטמפרטורות גבוהות. כיום לא ידוע על בעיות הנובעות משימוש בסיליקון והוא אינו משחרר רעלים לאוכל בזמן חימום, אך עדיף להימנע משימוש בחומר זה בטמפרטורות של מעל 220 מעלות שכן כלים מסוימים עלולים להנמס.

פלסטיקעריכה

הפלסטיק עשוי מחומרים רבים ושונים בהתאם לתכונות הרצויות; הוא קל, קשה או גמיש ומסוגל לקבל תכונות שקשה להשיג בחומרים אחרים כגון עמידות גם כאשר הוא דק מאד. תכונות אילו הופכות אותו לאידיאלי לצורכי בישול ואחסון מזון כאשר כלי מתכת אינם אפשריים כגון בישול במיקרוגל. הסכנה העיקרית בפלסטיק קיימת כאשר משתמשים בו שלא למטרות אליהם נוצר, למשל חימום מזון במיקרוגל עם כלי פלסטיק שלא נועד לכך או אחסון מזון בכלי פלסטיק שנועדו לצרכים אחרים. מזון שמאוחסן בתוך עטיפות פלסטיק כמו ניילון נצמד עלול לספוג ממנו חומרים רעילים שנועדו לשמור על גמישותו. תהליך נדידת החומר הרעיל למזון חמורה יותר כאשר המזון שומני כגון גבינה או בשר ובזמן חימום בטמפרטורה גבוה, למשל במיקרוגל, לכן יש להקפיד על הוראות היצרן ולהשתדל לא לעטוף אוכל חם בפלסטיק לפני שהתקרר או לעשות שימוש חוזר במוצרי פלסטיק שחוקים או פגומים.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה