פתיחת התפריט הראשי
חורבת עתרי
בור איגום של גת בחורבת עתרי

חורבת עתרי היא אתר ארכאולוגי בתחום פארק עדולם שבשפלת יהודה, כ-2 קילומטרים מדרום-מזרח למושב צפרירים. במקום התקיים כפר בימי בית שני ומעט לאחריו, ונמצאים בו שרידים המדגימים יפה את חיי הכפר בתקופה ההיא.

את האתר חפרו פרופ' בועז זיסו ואמיר גנור. שמו המקורי של האתר אינו ידוע בוודאות. לאתר היו מספר שמות, כגון ח' אום סוויד, חורבת שוע, חירבת אל חיח וחורבת חוח. השם עתרי הוא שם רשמי, שניתן על ידי ועדת השמות הממשלתית ומקורו באוסטרקון שנמצא באתר, אשר שימש ככל הנראה כקבלה חקלאית, ואולי נוקט בשמו של הכפר. ייתכן ששם הכפר מוזכר על ידי יוסף בן מתתיהו, שכן בתיאורו של חורבן יישובים בשפלת יהודה מוזכר מקום בשם Κάφεθρα,[1] שאפשר לקרותו כ"כפר עתרא"; כך גם בתרגום החדש של "תולדות מלחמת היהודים ברומאים" של ליזה אולמן, בעמ' 423. במפות סימון השבילים החדשות שם האתר מופיע באופן שגוי "עיטרי".

מוקדי עניין בכפר המשוחזר כוללים נקודת תצפית פנורמית, מבנה ציבור שהיה כנראה בית כנסת יהודי, מבני מגורים, רחובות, מספר מערות חצובות בסלעי הקירטון: מחסנים תת-קרקעיים, בורות מים, מערכות מסתור, מערת קבורה רומית הקרויה: "מערת התבליטים", ארבעה מקוואות טהרה (מתוכם רק שניים הוכשרו לביקורי קהל) המעידים על הקפדתם היתרה של יהודי המקום בתקופת הבית השני על הטהרה. היישוב היהודי נהרס כאמור בשנת 69 לספירה, במהלך המרד הגדול.

לאחר המרד הגדול התחדש היישוב, אם כי לעולם לא חזר לגודל שבימי תפארתו. תושבי האתר בתקופה זו היו יהודים. במהלך ההכנות למרד בר כוכבא, 60 שנה מאוחר יותר, התקינו בכפר מערות מסתור, חלקן מסועפות. המערכות הללו שילבו בתוכן בורות מים קדומים. בראש הגבעה נמצא קומפלקס גדול של מבנים, הכולל מקווה טהרה, מבנה ציבור גדול שעשוי להיות בית כנסת (ואם כן, זהו בית הכנסת היחידי הידוע מהתקופה שבין המרידות, מדור יבנה), מערכת מסתור שאחד מפתחיה נמצא בפינתו של מבנה הציבור הגדול ורובע מגורים. ממזרח ליישוב נחצבה בסלע גת גדולה שבה ניתן להבחין במשטח הדריכה. במרכז המשטח בור גדול ועגול וממנו יוצאת תעלה אל בור האיגום. נראה שהבור העגול הוא חציבה מאוחרת במשטח המקורי של הגת וייתכן שבמקור היה במרכזה שקע לבורג של גת משוכללת מסוג "גת בורג", ועל מרכזיות גידול הגפנים ליין בכלכלת היישוב. עדויות אחרות מלמדות גם על ייצור שמן זית ודבלות, קולומבריום מלמד על גידול יונים ופלכי נול מלמדים על טוויה של חוטים לצורכי תעשיית טקסטיל.

חשיבותו של האתר נובעת מן העובדה שהוא כמעט ולא נושב בתקופות מאוחרות (להוציא שלב קצר מועד בסוף התקופה הרומית וראשית התקופה הביזאנטית). מסיבה זו, מבנים ומתקנים חצובים מימי הבית השני וימי מרד בר-כוכבא נותרו במצבם הקדום, כמעט ללא שינוי. בפעם הראשונה התאפשר לבדוק באופן שלם את תופעת "מערכת-המסתור" ויחסן אל היישוב שמעליהן. התברר כי בשלב המוקדם (לפני המרד הגדול), היו מתחת לבתי המגורים חדרי-מסתור הכוללים חדר בודד אליו יורדת מחילה. לקראת מרד בר-כוכבא חוברו חדרים אלה למכלולים מורכבים הכוללים כמה חדרים, פתחי מילוט, וכן חיבור לבור מים. בצפון האתר נמצאה מערכת מסתור שהפכה למערת קבורה רומית. מערה זו, המכונה "מערת התבליטים", היא מערכת מסתור קטנה שהוסבה לשמש מערת קבורה בתקופה הרומית המאוחרת, ובה שלושה מקמרי קבורה. חזיתות שניים מן המקמרים עוטרו בתבליטים, בהם דגמים המוכרים מעולם הקבורה הרומי בביצוע מקומי.

ממצא מיוחד נתגלה בתוך המקווה הסמוך למבנה הציבור: בתוך שכבת אפר שריפה נמצאו עצמות שהשתייכו למורדים ובני משפחותיהם, יחד עם ממצאים ומטבעות מזמן מרד בר-כוכבא. בין השאר נמצאה עצם חוליית-צוואר חתוכה, המלמדת כי ראש בעליה נערף בחרב.

כיום שוחזר חלקית קומפלקס המבנים מימי הבית השני בידי הקרן הקיימת לישראל, האחראית על האתר.

מערת קבורה הרומית הקרויה: "מערת התבליטים" נמצאת בחלקו הצפוני של היישוב. המערה נחצבה קצת אחרי שנת 200 לסה"נ, והיא מיוחסת להתיישבות של וטרנים של הצבא הרומי שישב באזור בית גוברין, אליוטרופוליס. אל המערה יורדים כיום בעזרת מדרגות מתכת מודרניות ובמדרגות מקוריות שגולפו בסלע. במערה חלל גדול ורבוע ובו שלושה משכבי מקמר, ארקוסוליה. על חזית המשכבים תבליטים בגילוף באבן, ביניהם: אמפורה, דיסקוס ועמודים.

לקריאה נוספתעריכה

  • Boaz Zissu & Amir Ganor, "Horvat Ethri — A Jewish Village from the Second Temple Period and the Bar Kokhba Revolt in the Judean Foothills", Journal of Jewish Studies 60 (1), Oxford Centre for Hebrew and Jewish Studies, London, 2009
  • Boaz Zissu, "Village Razed, Rebel Beheaded", Biblical Arcaheology Review 35 (5), Biblical Archaeology Society, Washington, September 2007

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים, ד, ט, ט (552); בתרגומו לעברית של יעקב נפתלי שמחוני נכתב "כפתרא"