ויקיפדיה

מקווה

בריכת מים המשמשת לטהרת כלים או בני אדם
פירוש נוסף ערך זה עוסק במאגר מים המשמש לטבילה ביהדות. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו מקווה (פירושונים).

ביהדות, מִקְוֶוה הוא מאגר מים המתאים לכללי ההלכה (הלכות מקוואות), שטבילה בו מקנה טהרה ממצבי טומאה שונים. המקווה משמש גם לטבילת כלים שנקנו מגוי, וכן מהווה חלק מתהליך הגיור היהודי.

מקווה שנבנה ב-1128 בשפייר, גרמניה
שלט הכוונה למקווה של רמת פנקס, אור יהודה

בתקופת בית המקדש, כשהיו נוהגות הלכות טומאה וטהרה, היו טובלים במקווה גברים, נשים, כלים ובגדים כדי להיטהר מטומאות שונות. כיום השימוש העיקרי במקווה הוא לטבילת אשה נידה כחלק מהלכות טהרת המשפחה וכן לטבילת כלים חדשים שנקנו מגוי. עבור גברים אין בימינו חובה הלכתית לטבול, אך מקוואות גברים נפוצים בקרב הקהילות הדתיות לשם קיום טבילת מנהג, וכן לשם עלייה להר הבית.

בניית מקוואות וניהולם – לטבילת גברים, נשים וכלים – כולל העסקת בלניות וגביית תשלום מהטובלים, היא בין שרותי הדת שמדינת ישראל מספקת באמצעות המועצות הדתיות. לצד מקוואות אלו, בתי כנסת רבים מפעילים מקוואות באופן עצמאי.

הלכות כשרות המקווה

עריכה
 
מקווה בקיבוץ טירת צבי

כמות המים

עריכה

לפי פרשנות חז"ל בספרא[1] ישנה הבחנה במקרא בין טבילה במעיין ("מים חיים") לטבילה בבור (מקווה), ”אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ל"ו), כך שמעיין מטהר גם כשהוא זורם (זוחלין)[2] ובכל כמות מים, ואילו מקווה מים שאינם נובעים יטהר רק אם המים עומדים (כינוס מים המכונה בלשון חכמים 'אשבורן'), ורק בכמות מים המספיקה לטבילת כל גופו של אדם, שהם נפח ארבעים סאה[3]. להלכה נפסק (כדעת ר"י) כי גם במעיין יש צורך לכמות מים של ארבעים סאה, לצורך טבילת אדם[4]. כמות ארבעים סאה היא כי-310 ליטר (לפי שיעור הדרהם של הרמב"ם) או כ-332 ליטר (לדעת הרב אברהם חיים נאה) או כ-573 ליטר (לשיטת החזון איש) כיום נוהגים לחומרה בנושא זה, ונוהגים למלא את המקוואות בקוב של מים (1,000 ליטר)[5].

 
חדר הכנה במקווה טהרה לנשים בירושלים

מים שאובים

עריכה
  ערך מורחב – מים שאובים

בנוסף, למדו חז"ל מאותו פסוק שמי המקווה צריכים להיקוות בו מאליהם, ככלל מים שנשאבו למקווה על ידי כח אנושי פסולים לטהרת המקווה (שאובין), לדוגמה בריכת שחייה פסולה לטבילת נשים[6]. לגבי טבילת גברים מטומאת קרי, כאשר היא נעשית כדי להיטהר מדין תורה, כפי שדרוש בעלייה להר הבית, עליה להעשות במקווה רגיל, כמו טבילת נשים. לעומת זאת טבילה רק לצורך לימוד תורה ותפילה, יכולה לעשות גם במקווה מים שאובים[7].

זוחלין

עריכה
  ערך מורחב – זוחלין

בשונה ממעיין, מי המקווה מטהרים רק בעודם עומדים, לכן בעת בניית מקווה צריך להקפיד שלא יהיו מימיו "זוחלין", כלומר בתנועה. ישנה מחלוקת בין הפוסקים מהו שיעור הזחילה הפוסל, ונהוג להחמיר שאם יש חלחול אפילו דקיק של מים לתוך הקרקע, יותר מ-2–3 ס"מ ביום, שאז זה ניכר[8] המקווה פסול. לכן בבניית מקוואות, מקפידים מאוד לאטום לחלוטין את קרקע הבורות וקירותיהן.

מבנה המקווה והכשרתו לטבילה

עריכה
  ערך מורחב – נתן סאה ונטל סאה
 
איור סכמטי של מבנה המקווה

מקור המים ברוב מקוואות הטהרה בימינו הוא מי-גשמים. קורה ובשנות בצורת ובסוף הקיץ מקוואות נסגרים בשל העדר מי-גשמים. יש לכך פתרונות, למשל, שלג המובא מהר החרמון והפשרתו במאגר המים יכול להיות פתרון לבעיה בתנאים מסוימים. אולם, בעיה כללית יותר הקיימת במקוואות היא הצורך להחליף את המים בתדירות גבוהה, דבר הגורם שמי בור ההשקה מתערבים במי בור הטבילה, כך שתוך זמן קצר רוב המים אינם מי גשמים, כך שלפי דעות מסוימות המקווה פסול[9].

כדי לפתור את בעיית החלפת המים, משתמשים ב"אוצר" (בור) של מי גשמים, מלבד בור ההשקה הצמוד למי הטבילה, ומדי תקופה מרעננים את בור ההשקה ומחליפים את מימיו במי גשמים חדשים. אגירת מי-הגשמים נעשית, בדרך כלל, על ידי ניקוזם מהגג של המקווה ל"אוצר". כך המים נאגרים במאגר הצמוד לכל מקווה. באזורי הארץ הגשומים, די במים אלה על מנת לספק את הצרכים.

השקה

עריכה
  ערך מורחב – השקה (הלכה)

האוצר חייב להיות ממי גשמים בלבד. כיוון שאין אפשרות לטבול במים אלו בלבד ובו בזמן לשמור על הניקיון הנדרש, יוצרים בינו לבין בור המקוה בו טובלים נקב "השקה" בקוטר של כ-6 ס"מ שתפקידו ליצור מגע בין האוצר לבין בור המקוה בו טובלים, כשהאחרון ממולא במי ברז רגילים. על ידי נקב ההשקה הופכים המים בבור הטבילה לחלק אינטגרלי מבור האוצר שמלא במי גשמים, כך שמי הבור בו טובלים מוחלפים בדרך כלל כל יום ולפעמים אף פעמים אחדות ביום, ולמרות זאת המקוה מלא במי גשמים.

זריעה

עריכה
  ערך מורחב – זריעה (מקוואות)

ישנו אוצר נוסף הנקרא אוצר "זריעה" בו המים שבאים מרשת המים העירונית "נזרעים" בתוך בור האוצר ומשם נשפכים אל בור הטבילה, בסוג אוצר זה על בור הטבילה להיות יבש לגמרי לפני מילויו כיוון שדי בכמות של שלושה לוגין (כ-900 מ"ל בקירוב)[10] כדי לפסול את המקוה. אמנם לאחר שנתמלא הבור בארבעים סאה שוב כל כמות מים אינה פוסלת ובלבד שהמים לא יצאו מחוץ לבור הטבילה, ויש שערערו על כך מפני שלאחר מספר פעמים שעושים כך בור האוצר מלא במים שאובים ויש חשש של ’נתן סאה ונטל סאה’.

 
"מקווה האר"י" בצפת

המשכה

עריכה
  ערך מורחב – המשכה

נהוג למלא את אוצר הזריעה ידי "המשכה". מזרימים מים מרשת המים העירונית על גבי תעלה בקרקע שניתנת לחילחול (צמנט ביחס גבוה של חול) באורך שלושה טפחים (כשלושים ס"מ) וברוחב של טפח (כ-10 ס"מ) יש לוודא לפני כן שיש בבור הזריעה רוב מים כשרים (ממי גשמים) למעשה בימינו נהוג להשתמש בשתי הצורות.

ישנה צורה נוספת פחות שכיחה בה ממלאים את בור הטבילה מ"מחסן" מים, זהו מכל בטון ענק המכיל עשרות קוב מי גשמים, שבתחתיתו צינור ובו מגופת עץ או גומי. במקווה כזה מרוקנים את מימיו, ומייבשים היטב את הקירות והרצפה, כמו באוצר זריעה, ומסירים את המגופה עד למילויו של הבור בעשרים ואחת סאה (בין מאה שישים למאתיים ליטר).

מקווה בור על גבי בור

עריכה
  ערך מורחב – בור על גבי בור

בחסידות חב"ד ישנה שיטה אחרת לבניית מקווה הנקראת "בור על גבי בור" אותה יסד האדמו"ר החמישי, רבי שלום דובער שניאורסון. חופרים בור אחד עמוק, אותו חוצים לשניים על ידי מפריד ממלט באמצע גובהו לרוחב. כך נוצרים שני בורות – בור עליון ובור תחתון. המפריד מהווה רצפה לעליון ותקרה לתחתון. הבור העליון הוא מקווה הטבילה והבור התחתון הוא אוצר מי הגשמים. חשוב להקפיד לצקת את המקווה העליון והתחתון יחד, מפני שאם יוצקים אותם בנפרד עלולים לזחול המים במקום חיבורם, ואז יש חשש ל"מים זוחלין" הפוסלים את המקווה.

במפריד המלט יש פתח, בגודל המאפשר מעבר של אדם, על מנת לטפל בבור מי הגשמים. על הפתח יש מכסה. בשעת המילוי מסירים את המכסה. החיבור בין האוצר התחתון לבור הטבילה נעשה על ידי שני נקבים[11]. הנקבים הם בגודל טפח מרובע כל אחד (בערך ברוחב 10 ס"מ, בשונה מנקב ההשקה שהוא עגול וקוטרו כ-6 ס"מ כאמור), המרוחקים זה מזה (אחד מהם במכסה עצמו והשני בפינה מרוחקת בקצה רצפת בור הטבילה), כדי שאם יתכסה אחד בשוגג על ידי הטובלת, יישאר השני פתוח. מי הגשמים יורדים דרך צינור מיוחד שאין לו גדר כלי ואינו עשוי מחומר המקבל טומאה, אל תוך מקווה הטבילה היבש ומשם למטה, אל האוצר. לאחר מילוי האוצר, ממלאים את מקווה הטבילה במי ברז שאובים, מתוך צינור המכוון כך, שהמים זורמים היישר אל מקום הפתח, בשביל שמי הברז יזרעו הישר אל תוך מי הגשמים, המים השאובים מתחברים מיידית אל מי הגשמים שבאוצר התחתון ומתכשרים על ידי מגעם (השקה), היתרון שבמקווה חב״ד הוא שמי הברז נכשרים גם כן על ידי זריעה היות שהם נזרעים לתוך הבור התחתון. במקוה זה המים בבור העליון אינם מתערבים במהירות במי הבור התחתון כיוון שמשקלם הסגולי נמוך ממי הבור התחתון בשל חומם הגבוה יחסית למי הבור התחתון, ובכך יוצאים ידי שיטות הסוברות כי יש צורך ברוב מי גשמים, דבר שאינו אפשרי לאורך זמן בבור עם השקה מן הצד, וישנם המפקפקים במידת התועלת המעשית שבדבר.

הכשר המקווה באמצעות אוצר מי גשמים תחת בור הטבילה היה מקובל בעיירות שונות ברוסיה, אוקראינה (אצל חסידי טשרנוביל ועוד) בפולין (בקרב חסידי גור) כאשר גם בעיירת בעלזא בנה המהרי"ד את המקווה בצורה כזו.

מקווה נייד

עריכה

בעידן המודרני, מקובל להקים מקווה נייד במקומות שבהם מתכננים להקים מקווה בר-קיימא.

עקרון הפעולה הוא כדלקמן:

  • החלק העליון המכיל מקלחות הוא המבנה הנייד ומורם בעזרת מנוף. למקווה מחוברים ווים המאפשרים את הרמת המקווה יחד עם המבנה.
  • בורות ההשקה, הטבילה והזריעה מונחים במקום לפני הנחת המבנה העליון.

מקוואות ניידים הוקמו למשל בחוות סקאלי וביישוב אמציה אליהם עברו תושבי קטיף לאחר ההתנתקות[12] ותוכנן להקים מקווה נייד בבסיס הנח"ל החרדי בעלות של כ-60 אלף דולר[13].

בטיחות

עריכה

באופן דומה לשימוש בבריכת שחיה גם השימוש במקווה טומן בחובו את סכנות המים, ולכך המקוואות הנבנים בימינו, נבנים לרוב בסטנדרטים גבוהים, וקיימת הקפדה על ההיגיינה של הטבילה. משרד הבריאות הישראלי פרסם נהלים למקוואות לצורך קבלת רישיון עסק להפעלת מקווה, על מנת למזער את סיכוני הבטיחות[14] במרבית המקוואות מוסיפים כלור למי הטבילה דבר המאפשר חיטוי של המים (ומנגד, אינו פוסל את המים לטבילה). על פי תקנות הבריאות, משתמשי המקווה נדרשים לרחיצה במים וסבון קודם לטבילה, ונאסרת הכניסה למקווה לחולים בעלי מחלות מדבקות שונות. באשר לטבילת נשים, הבעיה קיימת פחות מאחר שהלכתית הטבילה מתבצעת רק לאחר חפיפה הכוללת ניקיון יסודי של הגוף כולו.

מקוואות בארכאולוגיה

עריכה

מאות מקוואות טהרה עתיקים נתגלו ברחבי ארץ ישראל, והם מתוארכים לתקופה ההלניסטית המאוחרת, הרומית והביזנטית. מתקנים אלו זכו להתייחסות נרחבת במחקר בשנים האחרונות. גילויים של מקוואות בחפירותיו של פרופ' יגאל ידין במצדה בשנת 1965 פתחו למעשה את המחקר הארכאולוגי של נושא זה. בחפירות אלו נתגלו מספר מתקני מים מדורגים, כאשר שניים מהם זוהו על ידי ידין כמקוואות טהרה. בספרו הפופולרי על חפירות מצדה, ניתן למצוא תיאור מרתק של חשיפת המקוואות הללו, ושל ביקורו במקום של הרב דוד מינצברג, מגדולי המומחים בהלכות מקוואות, אשר לשמחתם של כל הנוכחים פסק על אתר שהמקווה הדרומי שבחומת הסוגרים של מצדה כשר למהדרין: "משופרא דשופרא שבע פעמים"[15].

 
מקווה במצדה
 
מקווה בהרודיון, שלהי תקופת בית המקדש השני
 
מקווה טהרה מימי בית שני

מחקרם השיטתי של מקוואות הטהרה החל רק בעקבות החפירות הנרחבות בעיר העתיקה של ירושלים בסוף שנות השישים ובשנות ה-70 של המאה ה-20. עשרות בריכות מדורגות נתגלו בחפירותיו של פרופ' בנימין מזר למרגלות הר הבית ובחפירותיו של פרופ' נחמן אביגד ברובע היהודי של ירושלים. פרופ' רוני רייך, באותם ימים מעוזריו הבכירים של אביגד, זיהה בריכות אלו כמקוואות טהרה, והחל במחקר ראשוני ומקיף של הנושא על היבטיו השונים, מחקר אשר סוכם בעבודת הדוקטורט שלו[16].

בעקבות חפירותיו של ד"ר יובל ברוך בסוסיה מוכרים מקוואות הטהרה ששימשו לאחר החורבן. ברוך סבר כי מקוואות הטהרה של התקופה הרומית המאוחרת והביזנטית שימשו ביישובים יהודים שבהם הייתה דומיננטיות של קבוצות כהניות ששמרו על מעמדם גם בדורות שלאחר חורבן הבית[17].

זיהוי

עריכה

מקווה הוא למעשה מתקן מים מדורג. מדובר בטיפוס מיוחד של מתקן מים בעל מאפיינים המייחדים אותו מסוגים אחרים של מתקני מים.

ישנן מספר דרכים להבחין בין מקווה עתיק, בעיקר מימי בית שני ואילך, לבין בור מים פשוט שלא שימש לטבילה:

  • מקווה הוא בדרך כלל חלל בנפח של לפחות 1,000 ליטר, כדי להחמיר לכל הדעות, אף על פי שלהרבה דעות אפשר להסתפק גם בפחות מכך, שקירותיו מטוייחים לטובת אגירת המים. מתקני המים המדורגים מטויחים בטיח הידראולי האופייני למתקני מים אחרים, (כגון: בורות, אמות מים, בריכות וכדומה). בדרך כלל יש יותר משכבה אחת של טיח. הטיח מכסה את קרקעית המתקן המדורג ואת הדפנות, ובמקרים רבים גם את התקרה.
  • אל המקווה מוליך גרם מדרגות נוח ורחב, בניגוד לבור מים פשוט אליו מוליכות בדרך כלל מדרגות צרות ופשוטות. על פי רוב, מדרגות אלו תופסות את כל רוחב המתקן, ואולם יש גם מתקנים בעלי גרם מדרגות צדדי, האחוז בדופן אחד או יותר של המתקן. בשני הטיפוסים, התוכנית של גרם המדרגות יכולה להיות ישרה, עם פנייה אחת בזווית ישרה היוצרת גרם בצורת "L", עם שתי פניות היוצרות גרם מדרגות בצורת "ח", או מעוגלת.
  • לעיתים ניתן לזהות הפרדה של גרם המדרגות לשני נתיבים, המיועדים להערכת החוקרים להפרדת הנכנסים למקווה (שעודם טמאים) מהיוצאים מהמקווה - על מנת שאלה לא יצרו מגע עם הציבור הטמא שעדיין לא טבל.
  • במקרים רבים, אין אחידות ברוחב השלח של כל מדרגה שבגרם, באופן שמדרגה אחת בעלת שלח רחב מצויה בין מספר מדרגות בעלות שלח צר יותר. בהרבה מהמתקנים, רום המדרגה התחתונה גבוה משאר המדרגות, דבר שיוצר מעין אגן בתחתית המתקן. לעיתים ישנה מדרגה אחת צרה (או יותר), האחוזה בדופן אחד של המתקן והיורדת מהמדרגה האחרונה שבגרם הראשי אל תחתית האגן. ככל הנראה "מדרגות עזר" מעין אלו נועדו להקל על הירידה לתוך האגן או על העלייה ממנו. על פי מספר השערות שהועלו על ידי ארכאולוגים, ביניהם הארכאולוג רוני רייך, שימשה מדרגת עזר זו להקלת הצפיפות והלחץ במקוואות פופולריים. על פי השערה נוספת, שימש מפלס זה להטבלת כלים, עבורם אין צורך במים עמוקים. בימינו נהוג להוסיף מדרגה זו על מנת שאדם נמוך קומה יוכל לטבול בבטחה.

אפשר לסווג את מתקני המים המדורגים לפי שלש שיטות בנייה:

  1. מתקן החצוב בשלמותו בסלע: קרקעית, דפנות ותקרה. מתקן כזה הוא למעשה מערה מלאכותית, או מערה טבעית שעברה עיבוד כדי להתאימה לצורכי המתקן: חציבת מדרגות, טיוח, והתקנת פתח נאות.
  2. מתקן החצוב בסלע או בקרקע רק בחלק התחתון (המדרגות, הדפנות, וקרקעית המתקן) ובנוי בחלק העליון (פתח הכניסה, הקירות והתקרה).
  3. מתקן הבנוי בשלמותו לתוך עיי חורבות של שכבות יישוב קודמות (נדיר).

ממצאים

עריכה

המתקנים הקדומים ביותר המתוארכים בוודאות הם מן המחצית השנייה של המאה השנייה לפנה"ס עד לראשית המאה הראשונה לפנה"ס. מרבית מתקני המים המדורגים הם מהמחצית השנייה של המאה הראשונה לפנה"ס ועד למרד בר-כוכבא. עם זה, מספר לא קטן של מתקני מים מדורגים נבנו או המשיכו לשמש גם בתקופה הרומית המאוחרת ועד התקופה הביזנטית.

מתקני מים מדורגים נתגלו אך ורק באזורים גאוגרפיים אשר ידוע לנו מן המקורות ההיסטוריים שהיו מאוכלסים ביהודים (או בשומרונים). הזיהוי האתני-דתי של האתרים שבהם נתגלו מתקנים אלו נתמך במקרים רבים בממצא הארכאולוגי, כגון: כתובות, מטבעות, קבורה בגלוסקמאות, היעדר סממנים פגאניים, וממצא של כלי אבן. רוב המקוואות העתיקים נמצאים בתוך תחומי היישוב, בדרך כלל במרתף או בקומת הקרקע של מבני מגורים. קיימים גם מקוואות המצויים ברשות הרבים, ובעיקר מספר רב של מקוואות המצויים למרגלות הר הבית, בגן הארכאולוגי בירושלים. בבית המקדש הקפידו באופן מיוחד על הטהרה, ולכן כל יהודי שהיה נכנס לבית המקדש היה חייב לטבול, ובבית המקדש הראשון היה מקווה מיוחד שניקרא ים של שלמה שהיה מוצב בעזרה ושם הכהנים היו טובלים. בלשכת המצורעים שהייתה בעזרת נשים בפינה צפונית מערבית היה מקווה לטבילת המצורעים. ליד כל בתי הכנסת מתקופת הבית השני מצוי מקווה טהרה. מתקני מים מדורגים נמצאים גם בבתי מרחץ בחדר הקר. נמצאו גם מתקני מים מדורגים מחוץ לתחומי היישוב: בקרבה למתקנים חקלאיים, לבתי קברות וליד דרכים המובילות לירושלים.

במקרים בודדים, נתגלו סמוך למתקן המים המדורג מתקן מים ללא מדרגות, המחובר למתקן המדורג באמצעות חור בדופן המשותפת לשני המתקנים, או באמצעות תעלה בראש הדופן המשותפת לשני המתקנים. בחלק מהמקרים לא נתגלה חיבור בין שני המתקנים, אך ייתכן שהוא היה קיים ולא השתמר. החוקרים הבינו שמתקנים אלו שימשו כ"אוצר" להכשרת מי המקווה. כאמור, התופעה של מתקן מים מדורג המחובר למתקן מים צמוד ללא מדרגות היא נדירה, ומצויה אצל מעט מהמקוואות העתיקים שנתגלו בארץ.

במספר מקרים, נמצאת מחיצה נמוכה המחלקת את גרם המדרגות שבמקווה לשני נתיבים. יש ומחיצה זו בנויה על גבי המדרגות ויש שהיא הושארה כפס בולט בעת חציבתן. המחיצה מטויחת באותו טיח עבה המכסה את המדרגות עצמן. בדרך כלל המחיצה אינה משוכה לאורך מורד כל המדרגות אלא רק בחלקו העליון, ובכל מקרה אינה חוצה את המדרגה התחתונה. לרוב המחיצה מגיעה לגובה של מספר סנטימטרים בלבד. מחיצה זו נועדה כנראה להפריד בין היורדים למקווה בטומאה לבין העולים ממנו בטהרה לאחר שטבלו. מקור המרמז על סידורי הפרדה במקוואות מצוי במשנה: "כל הכלים הנמצאים בירושלם דרך ירידה לבית הטבילה – טמאין, דרך עליה – טהורין. שלא כדרך ירידתן עליתן" (מסכת שקלים ח, ב). בחלק מהמקוואות ישנם שני פתחים הסמוכים אחד לשני ומופרדים באמצעות אומנה בנויה או חצובה. לעיתים קיימים באותו מתקן עצמו שני סידורי ההפרדה, הן המחיצה והן הפתח הכפול.

מידת הנפח של מתקני המים המדורגים הנידונים כאן נעה בין כ-0.5 מ"ק במתקנים הקטנים ביותר, לבין כ-300 מ"ק במתקנים הגדולים ביותר אשר נתגלו בקומראן ובביר איג'דה שליד חברון.

התנהלות הטבילה במקווה

עריכה
 
מקווה מודרני ביד בנימין. הגדר נועדה לשמירת פרטיות הטובלות

במדינת ישראל, העסקת בלניות ופיקוח על פעילות המקוואות מבוצעת על ידי המועצות הדתיות. קיימים גם כמה ארגונים פרטיים הפועלים בתחום זה, והעיקרי הוא "המרכז הארצי לטהרת המשפחה".

מקוואות נשים

עריכה
  ערך מורחב – בלנית (יהדות)

במקוואות נשים, ההתארגנות לטבילה היא במלתחה פרטית שהטובלת נמצאת בה לבדה. לפני הטבילה היא עוברת לחדר אחר, שבו בריכת הטבילה, ולשם הבלנית נכנסת ומסייעת לטובלת לטבול כהלכה. אחד הדברים המעכבים את הטבילה מכונה "חציצה". תפקידה המקורי והעיקרי של הבלנית לוודא שכל שערותיה של הטובלת נכנסו למים בשעת הטבילה, שאם לא כן הטבילה פסולה. כיום ישנם מקוואות רבים בהם הבלנית גם מבררת אם כל ההכנות נעשו כראוי, וגם בודקת שגופה של האישה נקי מדברים שיכולים להיחשב 'חציצה' בין הגוף ובין מי הטבילה. בישראל ב-2016 נשים שרצו לטבול ללא נוכחות בלנית עתרו לבג"ץ שיורה לרבנות להתיר להן לנהוג כך. עמדתן התקבלה, ובהוראת המשרד לשירותי דת נאמר כי אמנם הנחיות הרבנות הן שהבלנית תצפה בטבילה, אך יש להתיר לטבול גם למי שלא מעוניינת בכך[18].

במרבית המקוואות נהוג לגבות תשלום סמלי (10–25 ש"ח) לצורך כיסוי הוצאות המקווה. אולם, ישנם מקוואות משופרים המאפשרים שירותים נוספים לנוחות הטובלות (שירותי ספא, הסרת שיער ועוד). במקוואות אלו המחיר יקר יותר, בהתאם. בחלק מן המקוואות נהוג לספק מגבות נקיות לשימוש המתרחצים, הכלול במחיר הכניסה למקווה.

מקוואות גברים

עריכה

מקוואות גברים משמשים בנוסף כבית מרחץ עם מקלחות ומלתחה. ככלל, מתבקשים המשתמשים במקווה להתרחץ לפני הכניסה לבור הטבילה.

במקוואות גברים המלתחות הן ציבוריות, ואין הפרטיות הקיימת במקוואות נשים. הטובלים מתקלחים זה לצד זה והולכים לבריכת הטבילה כשהם עירומים. במקוואות בבני ברק תיקן הרב משה יהודא ליב לנדא "תקנות צניעות" בין היתר: השגחה קבועה וסגירה ב-11:00 בבוקר[19].

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  ערך מילוני בוויקימילון: מקוה
  טקסט בוויקיטקסט: מקואות פרק ז משנה ב
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מקווה

הלכה

ארכיאולגיה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ (חיבור דרשני מתקופת התנאים המקביל למשנה, בשמו האחר "תורת כהנים")
  2. ^ ישנם טמאים (כגון זב ומצורע) שטבילה תועיל להם רק אם יטבלו במים חיים כלומר במעיין, ולא במקווה.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף י"א, עמוד א'
  4. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ר"א, סעיף א'
  5. ^ יעקב פרץ אמת ליעקב הלכות מקואות פרי הלכה חלק א סימן לז
  6. ^ ראו הליכות עולם חלק ה' עמוד קמ"ב
  7. ^ ספר בית יוסף סימן פח. וראו בשו"ת תורה לשמה סימן שע"ה)
  8. ^ ספר טהרת הבית חלק ג' עמוד רצט
  9. ^ דעת הראב"ד, ראה בערך השקה (הלכה)
  10. ^ מידת הלוג שנויה במחלוקת, ראו טבלה, השיעור הנקוב כאן במ"ל מבוסס לחומרה על השיטה המקטינה ביותר.
  11. ^ שלום דובער לווין, סדר תיקוני מקוואות, עמ' נ"ד
  12. ^ הקמת אתר מגורים זמני ביישוב אמציה, החלטה מספר 4454 של ממשלת ישראל השלושים, משנת 2005, באתר של משרד ראש הממשלה
  13. ^ טבילת אש, באתר nrg‏, 16 בפברואר 2005
  14. ^ תקנות רישוי עסקים (תנאי תברואה נאותים למקוואות טהרה), התשנ"ט-1999
  15. ^ י' ידין, מצדה: בימים ההם בזמן הזה, חיפה 1966, עמ' 166
  16. ^ ר' רייך, מקוואות-טהרה יהודיים בימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית בירושלים תש"ן
  17. ^ Yuval Baruch, THE RITUAL BATH WITHIN A CAVE BENEATH THE SYNAGOGUE FLOOR AT SUSIYA, Eretz Israel
  18. ^ קובי נחשוני, הסוף למאבק: נשים יוכלו לטבול ללא בלנית, באתר ynet, 6 באוקטובר 2016
  19. ^ משה ויסברג,, בעקבות מקרים קשים: הרב בתקנות חדשות, באתר בחדרי חרדים, ‏ז' שבט תשע"ט 13/01/2019


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מקווה&oldid=40025045"