חיים שהם (1 במאי 1935 - 25 בפברואר 1994) היה לוחם בשייטת 13 ולימים רופא היחידה, רופא ראשי של חיל הים ופיקוד הדרום, בדרגת אלוף-משנה, מנהל המרכז הרפואי יוספטל באילת, ומנהל המרכז המשולב לרפואה גריאטרית שהם, הקרוי על שמו, בשנים 1989–1994.

חיים שהם
אל"ם ד"ר חיים שהם, בעת שרותו כקצין רפואה ראשי בחיל הים.
אל"ם ד"ר חיים שהם, בעת שרותו כקצין רפואה ראשי בחיל הים.
אל"ם ד"ר חיים שהם, בעת שרותו כקצין רפואה ראשי בחיל הים.
לידה 1 במאי 1935
כ"ח בניסן ה'תרצ"ח
רחובות, פלשתינה (א"י)
פטירה 25 בפברואר 1994 (בגיל 58)
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות צבא הגנה לישראל
חיל הים הישראליחיל הים הישראלי חיל הים הישראלי
תקופת הפעילות 1953–1988 (כ־35 שנים)
דרגה אלוף-משנה (ים) אלוף-משנה
תפקידים בשירות
  • צולל לוחם בשייטת 13
  • רופא יחידתי שייטת 13
  • קצין רפואה חיל הים
  • קצין רפואה בפיקוד הדרום
פעולות ומבצעים
מלחמת סיני  מלחמת סיני
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת ההתשה  מלחמת ההתשה
מלחמת יום הכיפורים  מלחמת יום הכיפורים
מלחמת לבנון הראשונה  מלחמת לבנון הראשונה
תפקידים אזרחיים
מנהל המרכז הרפואי יוספטל באילת
ומנהל המרכז המשולב לרפואה גריאטרית שהם
הנצחה

המרכז המשולב לרפואה גריאטרית שהם קרוי על שמו

"חבורת שהם" לעדוד הזמר העברי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

משפחה עריכה

שהם נולד בתל אביב, בן שני לנח ומרים רטנובסקי. אביו היה איש העלייה השלישית שהקים ב-1925 עם ברל כצנלסון את "דבר" והיה מנהל הדפוס של העיתון. אמו מרים קלצקין בת נווה צדק, נחשבת למורה להתעמלות הראשונה בישראל.[דרוש מקור]

המשפחה התגוררה בשכונת הפועלים בשדרות ק.ק.ל (כיום שדרות בן-גוריון). בגיל 7 נשלח שהם לקיבוץ גבת כילד חוץ, אצל דודו בנימין שהם חבר הקיבוץ.

לוחם קומנדו ימי עריכה

בשנת 1953 התגייס לצה"ל והתנדב לשרת בשייטת 13. הוא סיים קורס לוחמים ונבחר לקבוצה של מפעילי ה"חזירים", כלי שיט תת-ימי עליו נוהגים שניים. במסגרת פעילות זו, השתתף בחדירות לשטח אויב וסיורים בנמלי צור וצידון שבלבנון. בן זוגו היה זאב אלמוג שלימים היה מפקד חיל הים.

לימודים עריכה

ב 1959 השתחרר ונישא ליעל ליפשיץ מגבעת השלושה. הוא סיים לימודים בפקולטה לחקלאות ברחובות. לאחר מכן החל ללמוד רפואה בירושלים.

רפואה ימית עריכה

עם סיום לימודיו התגייס שוב לצה"ל וחזר לשייטת 13 בתור רופא היחידה. שהם היה ראשון הלוחמים שהפך לרופא פעיל בשייטת. בשילוב זה של רופא ולוחם פיתח שיטת אימונים בה שילב חובש-לוחם בכל האימונים ונתן בכך גיבוי רפואי מתמיד ללוחמים.

במאי 1981 מונה לקצין הרפואה הראשי בחיל הים.[1] בין יתר תפקידיו החל בבניית המכון לרפואה ימית בחיפה והכנסת נושא "תא לחץ" מתקן שבאמצעותו ניתן להציל במהירות נפגעי תאונות צלילה. במקביל פיתח פעילות מחקרית מדעית בשיתוף אוניברסיטת חיפה, בנושא צלילה ובדיקות רפואיות שוטפות של העוסקים בצלילה צבאית.

מספר שנים שירת כרופא אוגדתי ורופא של פיקוד הדרום. השתחרר מצה"ל בדרגת אלוף-משנה ב-1986.

רפואה אזרחית עריכה

שהם סיים התמחות בגסטרואנטרולוגיה, באיכילוב ובבית חולים קפלן. ב-1988 נתמנה על ידי קופת חולים כמנהל בית החולים יוספטל באילת. הוא הקים בבית החולים את יחידת " תא הלחץ" למתן מענה לתאונות הצלילה באילת. שהם פיתח את הרפואה המשפחתית במקום וחיבר בין גורמי רפואה שונים, בית החולים בבאר שבע ויחידות צה"ל באזור, על מנת ליצור גיבוי רפואי חשוב לעיר המרוחקת.

לאחר שנתיים נתבקש לקחת על עצמו את ניהול בית החולים הגריאטרי הממשלתי בפרדס חנה, שהוא גם הגדול ביותר בתחום זה. הוא פיתח תפיסה חדשה של בית חולים גריאטרי כאשר ביקש לשלב במסגרת זו גם מעון יום לקשישים וגם דיור מוגן. מערכת משולבת זו היוותה מודל חדשני לניהול המערך הגריאטרי הן מבחינה רפואית והן מבחינה כלכלית. בנוסף לכך החל בשילוב מערכות שיקום של נפגעי תאונות שונות, כולל חיילים וילדים. משרד הבריאות החליט להנציח את פעילותו הייחודית ועם מותו נקרא בית החולים הממשלתי בפרדס חנה ע"ש דר' חיים שהם.

שאירים עריכה

חיים שהם נפטר ב-1994 כשהיה בן 58 ממחלה אוטואימונית קשה. ייתכן כתוצאה מהצלילות הרבות בהן השתתף בנחל הקישון המזוהם. השאיר אחריו אישה יעל ושלושה ילדים ונכדים. בנו הבכור יותם חזר בתשובה ונעשה רב מועצה אזורית חוף השרון.

גלריה עריכה

תחביבים עריכה

לחיים היה תחביב נוסף שהוא תחום הזמר העברי בו היה פעיל בנגינה במנדולינה ובתופים וערך עם אשתו יעל ערבי זמר רבי משתתפים שנודעו בארץ כולה. לאחר מותו הקימה יעל את "חבורת שהם" לזכרו הפועלת כבר 20 שנה ומהווה ארכיון לזמר העברי. מדי שנה מלקטת שירים ישנים לפי נושא או תקופה ומוציאה לאור תקליטור חדש.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ שלמה מן, קצין רפואה חיל ראובן סיים חיים שוהם מתחיל, 'בין גלים' יוני 1981 עמ' 22.