פתיחת התפריט הראשי
הספרייה המרכזית של פיונגיאנג

מערכת החינוך בקוריאה הצפונית היא מערכת חינוך ציבורית, המנוהלת וממומנת באופן מלא על ידי המשטר הצפון קוריאני. בהתאם לנתונים הפומביים המפורסמים מטעם המשטר, עומד שיעור האוריינות של תושבי המדינה מגיל 15 ואילך על 100%[1].

לפני שנת 2012 כלל מסלול החינוך הצפון קוריאני שנת לימודים אחת בגן ילדים, ארבע שנות לימודים בבית-ספר יסודי, שש שנות לימודים בבית ספר על-יסודי, ובהמשך לימודים אקדמאים לתושבי המדינה הזכאים לכך. בהתאם לדיווח צפון קוריאני מספטמבר 2012, רפורמה חדשה הנחילה מבנה של שש שנות בית ספר יסודי - שלוש שנות חטיבה ושלוש שנות תיכון (בדומה למצב בקוריאה הדרומית ובמדינת ישראל), אך נכון לשנת 2018, לא ברור האם הדבר אכן יושם בפועל.

בשנת 1988 דיווחה סוכנות אונסק"ו כי בקוריאה הצפונית פעלו בסך הכל כרבע מיליון מורים, מתוכם 35,000 הועסקו בגני ילדים, 59,000 בבתי ספר יסודיים, 111,000 בבתי ספר על-יסודיים, 23,000 במערכת החינוך האקדמית (מכללות ואוניברסיטאות), ו-4,000 במסגרות על יסודיות אחרות[2].

היסטוריהעריכה

 
קבוצת ילדים יוצרים את סמלה של מפלגת הפועלים של קוריאה, במסגרת חזרות למצעד לפידים בכיכר קים איל סונג בפיונגיאנג, 2012

להשכלה הפורמלית היה תפקיד חברתי ותרבותי מרכזי לכל אורך ההיסטוריה של חצי האי הקוריאני, כאשר ההבנה בדבר החשיבות העליונה של החינוך הפורמלי במדינה נותרה על קנה גם במסגרת הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה.  במהלך ימיה של שושלת צ'וסון (המאה ה-14 לספירה - ראשית המאה ה-20), הוקמה לראשונה בחצי האי הקוריאני מערכת של בתי ספר בשליטה ממשלתית, אשר פוזרו במחוזות השונים. כמו כן, הוקמו גם ארבעה בתי ספר יסודיים בעיר הבירה. בתקופה זו, בתי הספר הממשלתיים התמקדו בעיקר בלימוד תורתו של קונפוציוס

במהלך המאה ה-15, רמת הלימוד בבתי הספר הממשלתיים התדרדרה, כאשר במקביל עלתה חשיבותם של רשת מוסדות חינוך פרטיים - סאוון (seowon), בתי ספר שהתבססו אף הם על תורתו של קונפוציוס. המוסד המרכזי להשכלה גבוהה בחצי האי הקוריאני בתקופה זו היה האוניברסיטה הלאומית הקונפוצית בסיאול (Seonggyungwan). מדי שנה, התקבלו לאוניברסיטה כ-200 תלמידים, אשר נבחרו במסגרת בחינות כניסה מפרכות.

סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הביאו למספר שינויים מרכזיים במערכת החינוך הקוריאנית. מוסדות החינוך הפרטיים (סאוון) בוטלו על ידי הממשלה המרכזית, כאשר. במקביל, מיסיונרים נוצרים הקימו לראשונה בתי ספר מודרניים, אשר התאפיינו בחינוך מערבי. ביניהם היה גם בית הספר היסודי הראשון לנשים, אוניברסיטת אוהווה, שהוקם בשנת 1886 בסיאול על ידי מיסיונרים מתודיסטים אמריקנים. במהלך שנותיה האחרונות של שושלת צ'וסון, הוקמו בחצי האי הקוריאני כ-3,000 בתי ספר פרטיים בסגנון מערבי על ידי מיסיונרים מהמערב. מרבית בתי הספר האלו היו מרוכזים בחלק הצפוני של חצי האי הקוריאני.

לאחר שהיפנים השלימו את כיבוש חצי האי הקוריאני ב-1910, המשטר הקולוניאלי היפני, בדומה למשטרים קולוניאליים נוספים באותה התקופה, הקים בפועל שתי מערכת חינוך נפרדות בחצי האי: הראשונה נועדה לתושבים המקוריים של חצי האי, במטרה להכשיר אותם למילוי תפקידים נדרשים במסגרת הכלכלה המודרנית, ולהפוך אותם לנתינים נאמנים של הקיסר. מערכת החינוך השנייה נועדה למתיישבים היפנים ולבני משפחותיהם שהיגרו מיפן לקוריאה במספרים גדלים והולכים, כאשר מערכת זו זכתה לרוב להעדפה ביחס למערכת החינוך "המקומית".

עקב העדיפות שניתנה למערכת החינוך שיועדה למהגרים היפנים, ההזדמנויות ואפשרויות ההתקדמות של הקוריאנים  המקוריים היו מעטות ומוגבלות. כך לדוגמה, אוניברסיטה ממשלתית מודרנית על פי הדגם של אוניברסיטת טוקיו הקיסרית הוקמה בסיאול ב-1923, אבל אחוז הקוריאנים שהורשה ללמוד שם מעולם לא חרג מ-40%; כאשר שאר הסטודנטים היו יפנים במקור. עם זאת, אוניברסיטאות פרטיות, כולל כאלו שהוקמו על ידי מיסיונרים, סיפקו אפשרויות נוספות עבור מספר מצומצם של קוריאנים שבחרו בהשכלה גבוהה.

לאחר תום מלחמת העולם השנייה, והקמתה של הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה בשנת 1945, מערכת החינוך של המדינה עוצבה במידה רבה על פי זו של ברית המועצות. על פי מקורות צפון קוריאנים, בשנת הקמת המדינה, כשני שלישים מהילדים במדינה בגילאי בית ספר לא למדו בבית ספר כלשהו, ומרבית המבוגרים, כ-2.3 מיליון תושבים, היו אנאלפביתים. בשנת 1950, קוריאה הצפונית קבעה כי חינוך יסודי הוא חובה עבור כל ילדי המדינה. עם זאת, עקב פריצתה של מלחמת קוריאה באותה השנה, יישומה של החלטה זו נדחה, כאשר הדבר הושג רק בשנת 1956. בשנת 1958, לפי מקורות צפון קוריאנים, כלל תלמידי המדינה חבשו את ספסלי בית הספר, החל מגילאי היסודי ועד תום החינוך העל-יסודי.

בשנת 1959, רפורמה חדשה הונחלה במוסדות החינוך הצפון קוריאנים: "חינוך לכל במימון המדינה"; הרפורמה החדשה קבעה כי מערכת החינוך היסודית והעל-יסודית בקוריאה הצפונית תסופק ללא עלות לכל תושבי המדינה, לרבות ספרי לימוד, מדי בית ספר, לינה וארוחות לתלמידים. על פי נאומו של מנהיג קוריאה הצפונית קים איל סונג משנת 1983 בפני שרי החינוך של מדינות העולם השלישי במסגרת כנס בפיונגיאנג, השכלה אקדמית ללא תשלום לכלל תושבי קוריאה הצפונית תונחל אף היא "בעתיד הקרוב". בשלב זה, מערכת החינוך במדינה הייתה כמעט חינמית, כאשר המדינה מימנה את הוצאות החינוך של כמעט חצי מאוכלוסיית קוריאה הצפונית באותה שנה, כ-18.9 מיליון איש[3].

בשנת 2012, מנהיג קוריאה הצפונית קים ג'ונג און הכריז על יוזמה חדשה להרחיב את היקף שנות חינוך החובה מ-11 שנים ל-12 שנים. בהמשך, במהלך חודש ספטמבר 2012 נטען בתקשורת הצפון קוריאנית כי הצעת חוק ברוח זו התקבלה בפרלמנט הצפון קוריאני. ככל שהדיווחים נכונים, מבנה מערכת החינוך בקוריאה הצפונית לאחר הרפורמה דומה למבנה מערכת החינוך במדינות נוספות, ביניהן קוריאה הדרומית וישראל, כאשר התלמידים לומדים שש שנים בבית הספר היסודי, שלוש שנים בחטיבת הביניים, ושלוש שנים בתיכון.

חינוך פורמליעריכה

 
בית ספר יסודי בקוריאה הצפונית

בשנות ה-90 וה-2,000 (בטרם הרפורמה של שנת 2012), מערכת החינוך היסודית והעל יסודית המחויבת בחוק בקוריאה הצפונית החלה בגיל 5 עם שנה אחת בגן ילדים. בהמשך, התלמידים נדרשו לארבע שנים בבית ספר יסודי (בית ספר עממי) לגילאי 6 עד 9, ועוד 6 שנים בבית הספר התיכון לגילאי 10 עד 15. בעוד שגני הילדים בצפון קוריאה מיועדים לילדים בגילאי 4 עד 6, רק שנת הלימודים השנייה (בטרם המעבר לבית הספר היסודי) הינה חובה.

לאחר שסיימו את לימודיהם בבית הספר היסודי בגיל 9, מרבית התלמידים עברו לבית ספר תיכוני רגיל, בעוד מיעוטם (בעיקר בנים למשפחות מקושרות, או תלמידים מצטיינים) נכנסו לבית ספר תיכוני מורחב, אשר כלל לימודים מתקדמים במוזיקה, אמנות, או בשפות זרות. בנוסף לבתי הספר התיכוניים הרגילים והמורחבים, קיימים בצפון קוריאה גם מוסדות חינוך מיוחדים - ה-Mangyongdae Revolutionary Institute, היכן שבני האליטה הצפון קוריאנית מקבלים הכשרה מיוחדת לשירות העתידי כקצינים בצבא העם הקוריאני, הכשרה שכוללת גם לימודי כלכלה ומחשבים[4].

בבתי הספר התיכוניים בקוריאה הצפונית, שיעורים אשר כוללים שם בעל אופי פוליטי מובהק, כדוגמת "קים איל סונג הגדול" ו"המוסר הקומוניסטי", כמו גם "מדיניות המפלגה הקומוניסטית", מהווים רק 5.8% מכלל השיעורים[3].

חינוך בלתי-פורמליעריכה

 
שיעור מחשבים בבית ספר צפון קוריאני

בנוסף למערכת החינוך הפורמלית, קוריאה הצפונית שמה גם דגש על החינוך הבלתי פורמלי במדינה, אשר כולל מגוון רחב של פעילויות מחוץ לשעות הלימודים. במסגרת החינוך הבלתי פורמלי, מושם דגש על ההשפעה של הסביבה החברתית על עיצוב התנהגותו ואופן התפתחותו של הילד, ועל מבנה אישיותו הבוגרת לעתיד.

השאיפה במערכת החינוך הצפון קוריאנית היא ליצור עבור הילדים סביבה מבוקרת, היכן שהתלמידים לא ייחשפו להשפעות "מזיקות" שונות. על פי ריאיון עם בכיר צפון קוריאני משנת 1990, "החינוך הבית-ספרי אינו מספיק על מנת להפוך את הדור החדש לגברים בעלי ידע, מידות טובות, וכושר גופני. אחרי בית הספר, לילדים שלנו יש שעות פנויות רבות. אז זה חשוב לארגן בצורה אפקטיבית את החינוך החוץ-בית ספרי שלהם".

פעילויות למבוגריםעריכה

 
הרצאה באנגלית בספריה המרכזית של פיונגיאנג

בשל הדגש הצפון קוריאני על החינוך המתמשך של כל בני החברה, כמעט כל תושבי קוריאה הצפונית משתתפים במספר פעילויות חינוכיות, בדרך כלל במבנה של "קבוצות למידה קטנות", אשר מפוקחות על ידי נציגי המשטר, לרוב בדמות של "מפקח" מקומי. בתחילת שנות ה-90, תושבים רבים באזורים כפריים היו מאורגנים במסגרת "קבוצות חמש-משפחות", כאשר קבוצות אלו שימשו מחד כקבוצות למידה בעלות אופי חינוכי, ומאידך כאמצעי לביקורת ולמעקב אחר חברי הקבוצה.

כמו כן, עובדי משרדים ומפעלים נדרשו להשתתף ב"מפגשי לימוד" בני שעתיים כל יום אחרי שעות העבודה, אשר התמקדו בנושאים פוליטיים וטכניים.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה