ויקיפדיה

חנה מייזל שוחט

(הופנה מהדף חנה מייזל)

חנה מַיְזֶל שוחט (25 בדצמבר 1883, גרודנו, האימפריה הרוסית – 28 במרץ 1972, נהלל) הייתה מחלוצות העלייה השנייה וממייסדות ומנהיגות תנועת הפועלות בארץ ישראל. האגרונומית הראשונה בארץ ישראל, ומקימת חוות העלמות.

חנה מייזל שוחט
לידה 25 בדצמבר 1883
גרודנו, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 28 במרץ 1972 (בגיל 88)
ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארץ ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות בנהלל עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג אליעזר שוחט עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
חנה מייזל בצעירותה
מייזל (באמצע שלישית מימין) בקרב תלמידותיה בחוות העלמות, 1912

מייזל למדה לימודים גבוהים בבית הספר לגננות בעיר נידרליץ בשווייץ, לאחר מכן למדה לימודי טבע באוניברסיטה בבזנסון בצרפת ועבדה בתחנת ניסיון לירקות ומטעים. כן השתתפה בקונגרס הציוני ה-7 בשנת 1905. בשנת 1909 סיימה את לימודיה בתואר דוקטור למדעים ועלתה לארץ ישראל[1]. ב-1911 הקימה חוות לימוד חקלאית לנערות בשם "חוות העלמות" בחצר כנרת, שפעלה עד 1917. ב-1912 נישאה לאליעזר שוחט, חבר הפועל הצעיר, ושנה לאחר מכן נשלחה כצירה מטעם מפלגה זו לקונגרס הציוני ה-11. משנת 1920 הייתה חברה בהנהלה העולמית של ויצו. ממייסדי המושב נהלל, בו התגוררה עם בעלה, אליעזר. הקימה וניהלה את "בית הספר החקלאי המקיף ויצו קנדה נהלל" הנקרא היום "כפר הנוער ויצו נהלל ע"ש חנה מייזל שוחט" על שמה[2].

בית נעוריה ועיצוב אישיותה עריכה

מייזל נולדה לרייזל ויצחק, סוחר תבואה ופרוות, בגרודנו, אז חלק מן האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס), כבת הרביעית במשפחה מבין שש בנות וחמישה בנים. הודות לעובדה שמשפחת מייזל הייתה מבוססת, ואפשרה לימודים אצל מורים פרטיים, ידעו כל בני הבית עברית על בורייה. הסב היה איש קשוח ותקיף שהרבה לנסוע לרגל עסקיו. כשהיה מגיע הביתה מפעם לפעם, היו כולם "מתכווצים בפינה". הסבתא הייתה אישה חזקה, רכה וחמה.[3], חנה ככל הנראה ספגה את המודל של נשות המשפחה המשכילות והפעלתניות, וכן את הדעתנות והנחישות להשיג את רצונה. את הדרך ללימודים בגימנסיה סללה לבנות המשפחה שרה, האחות השלישית. הסבא התנגד לכך שתלמד כיוון שהלימודים התקיימו בשבת, אולם שרה התעקשה ופתחה בשביתת רעב. משהתערבה הסבתא והשפיעה על בעלה, הבטיחה שרה לא לחלל את השבת, ומאז הותרו הלימודים לשאר בנות המשפחה ללא מאבקים.

בבית הספר התיכון נחשפה חנה לרעיון הציוני, שקסם לה ודחף אותה להצטרף כפעילה באגודת "פועלי ציון" בגרודנו. בתקופתה ובאזורה, השכלה בתחום החקלאות לא הייתה נפוצה ואף לא מקובלת אצל הנשים. ואמנם, חנה העזה ובחרה בלימודי חקלאות ולאחר מכן אגרונומיה, מתוך שיקול לרכוש ידע שיתרום על פי השקפתה לעבודה החלוצית. ב-1909 סיימה את לימודיה כדוקטור למדעים, בציון לשבח[4].

השקפת עולמה עריכה

רקע: העלייה השנייה ומקומה של האישה החלוצה עריכה

חלוצי העלייה השנייה שהגיעו רובם מזרם הציונית הסוציאליטית דגלו ביצירת פועל עברי, שיהווה תשתית לעם החי בארצו. במטרותיהם הלאומיות ליישוב הארץ והחייאת השפה העברית, הם היו בבחינת התחלה תרבותית ולאומית חדשה, ולא המשכה של העלייה הראשונה[4].

לצידם של הפועלים שעלו רווקים ברובם, החלה אף עליית נשים. גם הן, כמו הגברים מארצות מזרח אירופה, צמחו במפלגות הפועלים. כך, שאיפתן לעבודת האדמה המביאה להתעלות הפרט הייתה זהה לשאיפתו של הפועל החלוץ. שאיפתה זו של הפועלת מוצאת ביטוי בדבריהן של קבוצת פועלות מחוות כנרת:

"אנו הפועלות כמו הפועלים שואפות קודם כל להבריא על ידי העבודה את רוחנו ואת גופנו ולהשיג על ידה את אותם החופש, היופי ושלמות הנפש... ואין אנו בפני עצמנו אך ורק חומר לתעשיית מעמד איכרים בארצנו... ההפלגה בים הגדול כשהיא לעצמה והישיבה על חופו המזרחי, מבלי שינוי יסודי באופן חיינו, אינם מוציאים אותנו מן הגלות"[5].

בעקבות הרעיונות הסוציאליסטים, רוב הנשים החלוצות בתקופה זו, שאפו לחברה שוויונית, ללא דיכוי כלכלי, חברתי או פוליטי. התאוריה הסוציאליסטית גרסה כי עם ביטול החברה הפטריארכלית ואי השוויון המאפיין את הקפיטליזם, ממילא ייווצר שוויון בין המינים. ואמנם, התנועה הציונית העניקה שוויון זכויות מוחלט לנשים. אף על פי כן, דימוייה של האישה נותר מסורתי והמקום שהוקצה לחלוצה גם בבואה לארץ, היה בבישול, בניקיון, בתפירה ובשאר עבודות משק הבית. לעולם לא לצד הפועל, בחקלאות. כך למשל ביטאה שרה מלכין את תסכולן של הנשים נוכח יחס הפועלים אליהן: "רצינו יחד עם חברינו בדעה לפנים, לעבוד עבודה אחת, אך מהצעד הראשון פגשנו לעג ועלבון."[6]

בקבוצות העבודה התקבלה הפועלת כחברה לא רשמית בלבד, ולא זו בלבד שנמנעה ממנה העבודה במשק החקלאי וזכותה להצביע באסיפות חברים, אלא שגם שכרה היה נמוך משל הפועל. חוסר ההערכה כלפי יכולתה הפיזית של האישה הביא להסתייגות מקבלתה לעבודה, הן על ידי האיכרים והן בחוות ההכשרה שהוקמו על ידי התנועה הציונית. האיכרים, שהסתייגו מאורח החיים החילוני של העולים, העדיפו לא פעם עבודת ערבים על פני הפועל, כל שכן על פני הפועלת. בקבוצות העבודה, הוגבל מספר הנשים שהיו יכולות להצטרף לקבוצות מאחר שעבודת האישה נתפסה כבלתי משתלמת, ואף כעלולה לגרום לגירעון. הטענה הייתה שהפועלים לא יכולים לפרנס "עקרות בית רבות".[7].

תפיסה חדשה: הפועלת החקלאית עריכה

מייזל הייתה חדורת תחושת שליחות ציונית-חלוצית. היא גרסה כי נשות האיכרים צריכות ללמוד ולדעת חקלאות, כדי שתגענה לארץ עם השכלה ויכולת עשייה פרקטית. כך, תוכל הפועלת החלוצית לעסוק בעבודת השדה לצד הגבר, בנוסף לתפקידה כבעלת משפחה. המוטו שלה היה: "יש לדעת להשתמש במעדר ובמזמרה, לפני שיודעים להשתמש במיקרוסקופ"[8].

עם עלייתה ארצה בשנת 1909, עבדה מייזל ביהודה, ולאחר מכן בחוות סג'רה בגליל, שם קיבלה היא ובחורות נוספות רשות מד"ר אליהו קראוזה מנהל החווה, לעבוד בשדה לצד הבחורים. אולם היא סברה שלא אלו הם הענפים המתאימים לנשים. הכשרתה החקלאית (מייזל הייתה האגרונומית הראשונה בארץ ישראל), יחד עם ההזדהות עם מטרות האישה הפועלת, הביאה אותה להגות פתרון חדש: עבודה בענפי חקלאות מיוחדים, שאינם מצריכים כוח פיזי רב, אולם דורשים ידע חקלאי מעמיק ומיומנות רבה. כעבור זמן ניתן לקבוצת הבחורות בסג'רה לטפח חלקת אדמה בשטח החווה. הירקות והפרחים שהניבה תוך זמן קצר הוכיחו כי ביכלתן לגדל גידולים חקלאיים ולהיות פרודוקטיביות וחיוניות למשק[6].

אורי מילשטיין מספר עליה בספרו "רחל המשוררת: מעצבת האליטות" חלק ג:

"באותו חורף", סיפרה מייזל, "נשארה החווה בסג'רה בלי בעל-מקצוע במטעים, ולא היה מי שיזמור את הכרמים וירכיב את שתילי הזיתים. מנהל החווה, מר אליהו קְרָאוּזֶה, ביקש מנותן-העבודה 'להשאיל' אותי לעבודה זאת, ומר בלומפלד הסכים, אבל אני העמדתי לקראוזה תנאים, שייקח אותי עם כל 'בית-הספר שלי', שירשה לי ללמדן לזמור את הגפנים ולהרכיב את השתילים, ושישלם שכר גם לרחל (רחל המשוררת) . הבטחתי שהדבר לא יגרום כל נזק לגפנים וגם לא הפסד זמן. הלימוד התנהל לא על חשבון שעות העבודה, אלא בשעות הפנאי שלנו. באין ברירה הוביל מר קראוזה את כולנו בדליז'נס שלו לסג'רה".

— [9]

אולם עבור מייזל, ההכשרה החקלאית הייתה מעבר לידע ומיומנות. היא הרגישה שהכשרתה זו תקנה לה גם ביטחון עצמי ויזמה, בעזרתם תוכל להשתתף במפעל ההתיישבות החקלאית, כפי שביטאה זאת:

החבר שאינו יודע מקצוע נעזר על ידי הכוח הגופני שלו ועל ידי האמונה בכוחו. החברה אינה במצב כזה. בעד כוחותיה הפיזיים ועצמיותה בלבד לא יקבלו אותה למשק החקלאי, אלא לעבודת הבית. אבל מהרגע שהחברה יכולה לקבל עליה עבודה מקצועית, מהרגע שהיא פיתחה בה את רגש האחריות והאיניציאטיבה והביטחון העצמי, היא יכולה לחדור למשק ולתפוס בו מקום שווה לזה של החבר

— [2]

מייזל הזדהתה עם השקפתו של ארתור רופין, שסבר שיש לטפח את הפועלת לטובת המשק כולו. כמו כן, הזדהתה עם השקפת הפועלות, שראו בעבודה חקלאית בלבד את תיקון נפשן ותיקון עולמן. הסינתזה שהתקבלה משילוב אלה, הייתה שעבודה חקלאית של אישה תביא תועלת למשק האיכר, וסיפוק מאווייה והדגשת חשיבותה כאדם בפני עצמו. בניגוד לפועלות, הדגישה מייזל את הצורך בניהול משק הבית ובניגוד למשרד הארץ-ישראלי הדגישה את עצמאותה של הפועלת, ואי תלותה בגברים[10].

מייזל סברה שאם הצעירים, העולים החדשים, הם חסרי הכשרה חקלאית, הרי הצעירות לא-כל-שכן. היא הגיעה למסקנה כי אם לימינו של האיכר לא תעמוד איכרה המכירה את עבודות המשק החקלאי, ספק אם המשק החקלאי העברי יחזיק מעמד. לשם כך סברה שיש "להקים חוות-לימוד חקלאית לבנות ישראל"[11]. היא ראתה את המציאות של חוסר מסגרת מתאימה לבחורות, ובהמשך להשקפותיה באשר למעמדה החברתי והכלכלי של הפועלת, החלה לתכנן הקמת חוות לימוד לנערות, בה יילמדו ענפי חקלאות מיוחדים: לול, רפת, גן ירק ומשתלה.

מפעלי חייה עריכה

חוות העלמות עריכה

  ערך מורחב – חוות העלמות

שנה מאז הגיעה לארץ, החלה מייזל לפעול עבור הקמת חוות לימוד חקלאות לנערות. לצורך כך, היא נסעה לאירופה במטרה להשיג מימון מגורמים שונים בתנועה הציונית ולבסוף הקימה את החווה בחצר כנרת.

שלא כחוות כנרת, "חוות העלמות" לא הוקמה כדי לספק עבודה לנשים, אלא לחנכן לעבודה חקלאית ולניהול משק בית. בראש ובראשונה, ביקשה מייזל לחנך "אשת עבודה פשוטה". מטרתה הייתה "לחנך נערות יהודיות לסדר, לניקיון ולשיטתיות. "רציתי שהנערות תלמדנה גן- ירק, שתילת גינה, עצי פרי ומעט פרחים, מעט עופות ובמידת הצורך אף טיפול בפרה. עליהן ללמוד אף בישול ותפירה"[12].

מלבד החזון החקלאי החלוצי, ביקשה מייזל גם לחנך ולפתח בבנות את הרגש העמוק אל הארץ באמצעות אהבת הטבע, וראיית האזור כקרקע ליצירת בראשית.

בעקבות חילוקי דעות עם מנהל החווה באשר לשכר הפועלות הנמוך, חוסר התכנון החקלאי ואי הסדרים השונים, הגיעה מייזל למסקנה כי יש להעביר את החווה למקום אחר כחווה שתעמוד בפני עצמה. לבסוף, עם עזיבת המנהל את החווה קטן מאוד מספר הפועלים בה, וחלק מהמקום הוחכר לעלמות. בין חוות העלמות לחוות הפועלים הוקם קיר, והחווה הייתה למוסד עצמאי.

מייזל מחתה על כך שהבחורים והבחורות שהגיעו לכנרת, ראו את אותה מטרה מול עיניהם: עבודה חלוצית חקלאית בארץ ישראל. אולם בעוד הבחורים, שלא ידעו לעבוד ולמדו זאת תוך כדי עבודה, "איש לא חשב שיש אותה הזכות לצעירה החלוצה"[13]. הניסיון החיובי עם הבחורות בחוות הלימוד בכנרת הוכיח כי אין הן נופלות מהבחורים ביכולתן לעבוד במשק. לדבריה, נגזרת משותפותן בעבודה היא היותן לאחר מכן שותפות לחיים. כלומר, חל גם שינוי חברתי בקרב צעירי העלייה השנייה שנטו לדחוק את חיי המשפחה וחייהם הפרטיים בכלל למען התמסרות להגשמת הרעיון החלוצי.

על אף השתדלותה הרבה של מייזל, נסגרה החווה בקיץ 1917 עקב הקשיים הרבים שהביאה עימה מלחמת העולם הראשונה.

ממרחק של שנים רבות העריכה מייזל את ההשפעה הגדולה של החווה על מעמד האישה: "זאת הייתה ההתחלה הנועזת לכל הפעולות שעליהן דיברתן... השפעתה על מקום האישה במשק החקלאי ועל גיוונו הייתה מכרעת."[14]. ההיסטוריון מוקי צור אומר על מייזל כי "כניסתה לתמונה שינתה באופן משמעותי את מצב האישה".

בין מפעל למפעל עריכה

לאחר סגירת החווה בכנרת וחוסר היכולת לממש את חלום בית הספר החקלאי לצעירות, עסקה מייזל בצורך לפתח את נושא המטבחים לפועלים, אשר לא הייתה להם משפחה. היא הקימה מטבח לפועלים שסיפק אוכל ברמה טובה ובזול, ותוך כך ניהלה קורסי בישול להכשרת צעירות לתפקיד שתידרשנה לו גם כבעלות משפחה.

לאחר סגירת החווה בכנרת, חסרה לנערות מסגרת שתאפשר להן ללמוד או לעבוד בשכר, ורעיון קורסי הבישול ביקש לענות גם על כך[2]. מבחינתה של מייזל, לא היה כל ניגוד בעבודתן של הפועלות בתפקיד מעין זה לרעיון השוויון. אף הנערות שדעתן לא נחה מרעיון זה, קיבלו זאת כחלק מהמציאות החדשה כשהבינו כי לגישתה של מייזל, עבודות הבית והמטבח אינן באות על חשבון הלימוד והעיסוק בחקלאות.

בית הספר ויצו בנהלל עריכה

כאשר הלך והתקדם רעיון הקמת בית הספר החקלאי בנהלל וחסרו מקורות כספיים, נסעה מייזל לקנדה והקימה שם את הדסה קנדה, על מנת לגייס את הכסף הדרוש[4].

בסקירה לרגל פתיחת בית הספר, אמרה מייזל "התיישבות שאין בה ריח השדה, ואין בה קשר אורגני לאדמה, לא תביא המהפכה המבוקשת...". לדעתה, ניתן היה להגיע לכך רק עם עזרת האישה העובדת המוכנה ומוכשרת לעבודת המשק, ולכן: "יש צורך לייסד מוסדות מיוחדים לחינוך והכשרה חקלאית למען לעזור לאישה להשתחרר מהרגלי העיר והבטלה, ולרכוש ידיעות והרגל בעבודות של משק הבית הכפרי..."[13].

על אף שהדבר היה לכאורה פשוט, נדרשו שנים של עמל ושכנוע של גורמים שונים בנחיצותם של בית ספר ומסגרות אחרות המותאמות להכשרת בחורות.

בשנת 1923 הוקם בנהלל בית ספר חקלאי לנערות בשם "בית ספר חקלאי מקיף ויצו קנדה נהלל". לשם כך הוקצו 500 דונם של הקרן הקיימת במימון תורמים פרטיים ובמימון יורשתה של ארגון הנשים- "ההסתדרות העולמית של נשים ציוניות" (ויצו)[15].

תקופת הלימודים נקבעה לשנה אחת. לבית הספר היה תנאי אחד לקבלה: "שתהיינה בעלות כשרון ורצון לעבודה"[16]. צעירות רבות ניסו להתקבל לבית הספר אך נאלצו לחכות זמן רב, שנה-שנתיים ויותר, עד שיתפנה מקום. בקשות רבות נדחו מדי שנה מפאת חוסר מקום בפנימיה, והלחץ להתקבל רק הלך וגבר. עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה בשנת 1933, נקלטו בבית הספר גם צעירות מעליית הנוער. חלה התרחבות בענפי החקלאות, בקבלת עובדים ותלמידות, ובמבני מגורים וכיתות לימוד.

קווי דמותה כמחנכת עריכה

מייזל הייתה מעורבת בכל התחומים כשעמדה בראש בית הספר בנהלל, אותו הקימה. היא ריכזה בידיה את הדאגה לצרכים הארגוניים בבית הספר כגון ציוד ולימוד, ומחוצה לו, במערכת היחסים עם בני המושב נהלל.

דאגתה ותחושת אחריותה לכל הייתה מוחלטת ושימשה דוגמה לסובבים אותה. גם בהיותה בחופשת מחלה היא ביקשה: "כתבי נא הכל, התביני שהכל מעניין אותי מאוד מאד... אפשר שאשאר פה שלושה שבועות או חודש... אם לא תכתובנה, אשוב בעוד שבועיים כי לא תהיה לי מנוחה... מה עם הגורן? ההתחילו לדוש? מה עם העלמות החדשות?..."[17].

יפרח חביב, שהיה מדריך-מורה בבית הספר בנהלל, תיאר אישה קטנה עם עוצמה אדירה, מתרוצצת עם מבט חודר, בודקת ורואה הכל. היא התעניינה וידעת כל העת מה עושה כל אחד ומה מצב השדות. היא למשל יכלה לתפוס את אחד העובדים ולומר לו שהיא זוכרת שבשדה כלשהו נותרו כמה חבילות חציר.[18].

את חוות כנרת ניהלה מייזל באופן המדגיש את האחווה ההדדית ואת המסירות לעבודה. "בייחוד גדולה החיבה למנהלת חנה מייזל, המתהלכת כחברה וכאחות עם כל העובדות", כתבה שרה מלכין[19].

כאשר נתבקשה להעסיק בבית הספר עובדת מסוימת, התייחסה לאופייה כאדם דווקא: "האם היא תוכל למצוא את הדרך לנפש התלמידות ותוכל להיות אתן בידידות, אף על פי שתצטרך לדרוש מהן משמעת... האם השפעתה בתור אדם רצויה? האם היא מתאימה להיות מחנכת של חלוצות, זאת אומרת, האם גם בה יש נצנוץ של חלוציות?..."

חייה של מייזל עם בעלה, אליעזר שוחט, היו צנועים ביותר מתוך האידאולוגיה הטוטאלית שלהם באשר לטוהר ציבורי.

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא חנה מייזל שוחט בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ מקור: אתר בית הספר ויצו נהלל
  2. ^ 1 2 3 ראו: העלייה השנייה- אישים
  3. ^ על פי ריאיון שערכה חנה עזר בקיראון, בבית אחותה של מייזל, עם בת אחותה של חנה, רחל שטרן, ב-1994. ראו: חנה מייזל כמחנכת וכאישה
  4. ^ 1 2 3 ראו: חנה מייזל כמחנכת וכאישה
  5. ^ ראו: אתגר המגדר, וכן: קבוצת פועלות, "דברים אחדים על מאמרה של שרה טהון", הפועל הצעיר, כרך ו', תרע"ג, עמ' 12- 13
  6. ^ 1 2 מקור: פרופ' דפנה יזרעאלי הזורעים בדמעה
  7. ^ ראו: כאן על פני האדמה
  8. ^ ראו: חנה מייזל כמחנכת וכאישה, עמ' 3
  9. ^ ראו: פרקים בתולדות היישוב
  10. ^ ראו: אתגר המגדר
  11. ^ מקור: פרקים בתולדות היישוב, עמ' 74
  12. ^ מכתב של מייזל אל שרה טהון. ראו: אתגר המגדר
  13. ^ 1 2 ראו בית הספר החקלאי לצעירות בנהלל
  14. ^ ראו לתולדות חינוך הבת להתיישבות, 1967, עמ' 47
  15. ^ ראו תולדות ההתיישבות הציונית
  16. ^ מקור: יודעת חקלאית פיקחת
  17. ^ ארכיון מועצה אזורית עמק יזרעאל. 4\110.
  18. ^ ריאיון עם י. חביב, ב-1994, אצל: ח. עזר,חנה מייזל כמחנכת וכאישה
  19. ^ ש. מלכין, "הפועלות בכנרת", הפועל הצעיר,11-12, תרע"ב. ראו גם אצל מ. שילה, אתגר המגדר
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=חנה_מייזל_שוחט&oldid=37872272"