חקלאות בארצות הברית
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. | |
חקלאות היא ענף מרכזי בארצות הברית, והיא יצואנית נטו של מזון, כלומר הייצוא בה רב על הייבוא.[1] נכון למפקד החקלאות האמריקאי ב-2017, ישנן 2.04 מיליון חוות, המשתרעות על יותר מ-3.6 מיליון קמ"ר.[2]
_CNE-v1-p58-H.jpg)
החקלאות בארצות הברית ממוכנת מאוד, ובממוצע נדרש חקלאי או עובד אחד בלבד לכל קילומטר רבוע של קרקע חקלאית.
על אף שהחקלאות מתקיימת בכל מדינה בארצות הברית, היא מרוכזת במיוחד בעמק המרכזי של קליפורניה ובמישורים הגדולים – מרחב עצום של אדמה שטוחה לעיבוד אדמה במרכז ארצות הברית – באזור ממערב לאגמים הגדולים וממזרח להרי הרוקי. חלקו המזרחי והלח יותר הוא מרכז גידול התירס ופולי הסויה, והוא מכונה חגורת התירס. החצי המערבי היבש יותר ידוע כחגורת החיטה עקב גידולה הרב.[3] בעמק המרכזי של קליפורניה מגדלים פירות, ירקות ואגוזים. היסטורית, בדרום ארצות הברית גידלו כותנה, טבק ואורז, במאה האחרונה קטנו ממדי החקלאות באזור. פלורידה היא המובילה בגידול הדרים והיא היצרנית השנייה בגודלה בעולם של תפוזים אחרי ברזיל.
ארצות הברית הובילה פיתוחים רבים בשיפור זרעים, כגון הכלאה, וכן בהרחבת השימושים בגידולים כחלק מעבודתו של ג'ורג' וושינגטון קארבר לביו-פלסטיק וביו-דלקים. תהליך המיכון של חקלאות וחקלאות אינטנסיבית (שיטת גידול המיועדת להגדיל את התפוקה החקלאית במינימום שטח, תוך שימוש נרחב בטכנולוגיה, דשנים כימיים, חומרי הדברה ועוד) היו נושאים מרכזיים בהיסטוריה של ארצות הברית, כולל מחרשת הפלדה של ג'ון דיר, המקצרה של סיירוס מקורמיק, המנפטה של אלי וויטני, וההצלחה הנרחבת של טרקטור פורדסון ושל הקומביין. החקלאות המודרנית בארצות הברית נעה בין חוות חובבנים, חקלאים בקנה מידה קטן ובין חוות מסחריות גדולות המכסות אלפי דונמים.
היסטוריה
עריכהתירס, תרנגולי הודו, עגבניות, תפוחי אדמה, בוטנים וזרעי חמניות הם חלק מהגידולים העיקריים ששרדו מהמורשת החקלאית של יבשת אמריקה. בתקופת הקולוניזציה בארצות הברית הייתה למתיישבים גישה רבה יותר לאדמות בהשוואה לאירופה. סוג העובדים היה מגוון וכלל אנשים חופשיים, עבדים ומשרתים בחוזה, בהתאם לאזור ולאופי כוח העבודה המקומי – כמו מידת הזמינות של פועלים עניים וחסרי קרקע לעבודה בחוות משפחתיות.
שיטות חקלאיות אירופיות השפיעו רבות על נוף ניו אינגלנד. המתיישבים הביאו בעלי חיים מאירופה, והדבר הוביל לשינויים משמעותיים באדמה ובצמחייה המקומית. בעלי החיים נזקקו לשטחים נרחבים למרעה, ופעילות המרעה פגעה בעשבים המקומיים, שהוחלפו במינים אירופיים. העשבים השוטים שהובאו מאירופה החלו לשגשג, מאחר שהיו עמידים יותר בפני מרעה בהשוואה לצמחים המקומיים.
השיטות שננקטו בגידול בעלי החיים השפיעו לרעה גם על היערות והשדות. המתיישבים כרתו עצים כדי לאפשר לבעלי החיים לרעות בשטחי היער, אך לא נטעו עצים חדשים במקומם. התוצאה הייתה קרקע חשופה ורמוסה עם נזקים ארוכי טווח. תשישות הקרקע הפכה לבעיה חמורה בחקלאות. השימוש בשוורים אפשר לעבד שטחי קרקע נרחבים יותר, אך במקביל החריש העמוק יצר חשיפה מוגברת של הקרקע לחמצן, שהביאה לדלדול חומרי הזנה. גם המרעה הכבד של בקר גרם לדחיסת הקרקע, בכך מנע חדירת חמצן מספקת, ופגע בחיוניות הקרקע וביכולתה לקיים צמחייה.
ההתפשטות מערבה של המתיישבים הביאה להתרחבות החוות, ובאזורים הקרים יותר העדיפו לגדל חיטה. כך נוצרה "חזית חיטה" שהמשיכה לנוע מערבה לאורך השנים. לאחר שהחזית החקלאית הזו עברה באזור מסוים, נעשו החוות מגוונות יותר מבחינת גידולים (קודם למעבר החזית, נפוץ גידול תירס וחזירים). באזורים חמים יותר החלו לגדל כותנה ובקר. בדרום הקולוניאלי, גידול טבק וכותנה היה רווח במיוחד, תוך שימוש נרחב בעבדים עד למלחמת האזרחים. היכולת להסתמך על עבדים, יחד עם המצאת מנפטת הכותנה ב-1793, אפשרו לכלכלת הדרום להתבסס על ייצור כותנה. עד סוף שנות ה-50 של המאה ה-19, הדרום ייצר 100% מהכותנה בארצות הברית. בצפון-מזרח, עבודת עבדים בחקלאות הייתה נהוגה עד תחילת המאה ה-19, בעוד שבמערב התיכון נאסרה העבדות בעקבות צו החירות של 1787.
החל מאמצע המאה ה-19, אימוץ רחב של חקלאות מדעית תרם לצמיחה הכלכלית של ארצות הברית. התפתחות זו התאפשרה הודות לחוק מוריל וחוק האץ' מ-1887, שהקימו בכל מדינה אוניברסיטאות שהוקצו לקרקע במטרה ללמד ולחקור חקלאות, וכן מערך של תחנות ניסוי חקלאיות ברמה הפדרלית ורשתות להדרכת חקלאים.
פולי סויה לא גודלו בהיקף נרחב בארצות הברית עד תחילת שנות ה-30 של המאה ה-20. עד 1942, הפכה ארצות הברית ליצרנית הסויה הגדולה בעולם, בעיקר בשל הצורך במקורות מקומיים לשומנים, שמנים ומזון במהלך מלחמת העולם השנייה. בין השנים 1930 ל-1942, עלתה חלקה של ארצות הברית בייצור הסויה העולמי מ-3% ל-47%, ועד 1969 הגיע ל-76%. בשנת 1973, הפכה הסויה למוצר החקלאי הרווחי ביותר בארצות הברית, כשהיא עוקפת את החיטה והתירס.
תירס, אף שלא עקף את הסויה בתור גידול רווחי, נותר מצרך חשוב. התירס משמש כבסיס לתעשיית המזון המודרנית ונמצא במגוון רחב של מוצרים בחנויות המזון, כולל במוצרים כמו ממתקים ומשקאות מוגזים המכילים סירופ תירס עתיר פרוקטוז, וגם במוצרים לא אכילים כמו חומרי הברקה.
שטחי חקלאות רבים ננטשו במהלך השפל הגדול והפכו לחלק משטחי היערות הלאומיים. בהמשך, בשנות ה-70, מגבלות "סודבאסטר" ו"סוומבאסטר" נחקקו במסגרת תוכניות חקלאות פדרליות נועדו לבלום את הרס בתי הגידול הטבעיים שהחל בשנת 1942. בתקופה זו, חקלאים עודדו לעבד כל שטח קרקע פנוי כחלק מהמאמץ החקלאי לתמוך בכלכלת ארצות הברית במלחמת העולם השנייה. כתוצאה מכך, נגרמה פגיעה משמעותית בסביבות טבעיות. החוקים החדשים נועדו כדי לעצור את המשך הפגיעה ולשקם את בתי הגידול שניזוקו.
חקלאים בארצות הברית נענו לאתגר ואימצו גידולים ובעלי חיים חדשים, וכן נתנו מקום חידושים טכנולוגיים. היעילות החקלאית הגוברת הובילה לביקוש הולך וגובר לשירותים נלווים כגון שינוע, אחסון ומימון.
על אף שמספר החוות בארצות הברית ירד ב-4 מיליון בין 1948 ל-2015, התפוקה החקלאית הכוללת הוכפלה. מספר החוות שגודלן מעל 2,000 אקרים (810 דונם) כמעט הוכפל בין השנים 1987 ל-2012, בעוד מספר החוות בשטח של 200-999 אקרים (81-404 דונם) ירד ב-44%.
הפריון החקלאי בארצות הברית עלה מהמחצית השנייה של המאה ה-20 ועד לסופה, אך מאז חלה האטה בקצב הגידול. בין השנים 1986 ל-2018 ננטשו כ-30 מיליון אקרים של קרקעות חקלאיות.
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ "Latest U.S. Agricultural Trade Data." (אורכב 13.10.2019 בארכיון Wayback Machine) USDA Economic Research Service. Ed. Stephen MacDonald. USDA, 6 Sept. 2018.
- ^ "2017 Census of Agriculture". farmlandinfo.org. 2019-04-11. ארכיון מ-2021-09-04. נבדק ב-2021-09-04.
- ^ Hatfield, J., 2012: Agriculture in the Midwest. In: U.S. National Climate Assessment Midwest Technical Input Report (אורכב 21.06.2013 בארכיון Wayback Machine). J. Winkler, J. Andresen, J. Hatfield, D. Bidwell, and D. Brown, coordinators. Available from the Great Lakes Integrated Sciences and Assessments (GLISA) Center