פתיחת התפריט הראשי
המנזר מכיוון מזרח (כפר השילוח)
הכניסה למנזר
מעל שער הכניסה למנזר כתובת אבן עליה חקוקה דמותו של אונופריוס משתחווה למלאך. בהתאם למסורת דמותו מתוארת עם זקן ארוך, ערומה לחלוטין למעט עלים סביב חלציו ורגליו נראות נשיות (זכר לעובדה שנולד אישה).

חֲקֵל-דָּמָא (ארמית: שדה הדמים[1]) הוא שמו של שטח רחב במזרח ירושלים הגובל בגיא בן הינום ונחל קדרון, צפונית לשכונת אבו תור. על פי המסורת הנוצרית חלקה זאת נקנתה בכסף שקיבל יהודה איש קריות בעבור הסגרת ישו לרומאים. השטח שימש כבר מתקופות קדומות כשדה קבורה ציבורי בעיקר עבור עולי רגל נוצרים שהלכו לעולמם בעת ביקורם בירושלים. כיום ממוקם בשטח מנזר השייך לכנסייה היוונית הנקרא מנזר אוֹנוּפְרִיוּס.

תוכן עניינים

במסורת הנוצריתעריכה

במסורת הנוצרית ישנן שתי גרסאות לגבי קניית החלקה. על פי מעשי השליחים (הברית החדשה, מעשי השליחים, פרק א', פסוק 18) יהודה איש קריות עצמו קנה את החלקה בכסף שקיבל עבור הסגרת ישו ומת במקום. על פי גרסה אחרת, יהודה חש רגשי חרטה גדולים לאחר הצליבה, ולכן התוודה בפני ראשי הכהנים, זרק אליהם את הכסף, הלך ותלה את עצמו (הברית החדשה, הבשורה על-פי מתי, פרק כ"ז, פסוקים 6–10).

ויקחו ראשי הכהנים את-הכסף ויאמרו לא-נכון לנו לתתו אל-ארון הקרבן כי-מחיר דמים הוא. ויועצו ויקנו-בו את-שדה היוצר לקבורת הגרים: על-כן יקרא לשדה ההוא שדה הדם עד היום הזה: אז נתמלא מה-שנאמר ביד ירמיה הנביא ויקחו שלשים הכסף אדר היקר אשר יקר מעל-בני ישראל: ויתנו אתם אל-שדה היוצר כאשר צוה ה' אותי

"שדה היוצר לקבורת הגרים" שיוך לשטח הגובל בגיא בן הינום ובנחל קדרון.

במסורות הנוצריות הקדומות הקבורה בחלקה זאת נחשבה מעלה גדולה, ועל פיה הנקברים בחלקה זו פטורים משבט הדין באחרית הימים, וכן הגופות בחלקה זאת מתרוחחות (כלומר הופכות מגופות לעצמות) במהירות יתירה ובלא להותיר ריח רע. בעקבות אמונות אלו בימי הביניים נהוג היה לקחת עפר מהחלקה ולפזרה בבתי הקברות באירופה. בשנת 1218 הגיעה ארצה אוניה על מנת ליטול מכאן אדמה עבור בתי הקברות של פיזה באיטליה.

בשטח עצמו פזורים קברים רבים, ובמערות השונות מצויות עצמות אדם. בולט במיוחד מבנה קבורה ציבורי מממלכת ירושלים הצלבנית (23 על 17.5 מ') אשר שימש לקבורה ציבורית בימי הצלבנים. הקשתות המרכזיות של המתחם עומדות על תילן עד היום. שמו היה ה"שרניה" (בית העצמות) ולתוכו הושלכו גופות עולי רגל עניים שמתו במהלך עליית הרגל שלהם בעיר הקדושה.

מנזר אונופריוסעריכה

בשנת 1892 נבנה על ידי הכנסייה היוונית מנזר בשטח המתואר, המנזר נקרא על שם הנזיר אונופריוס (Saint Onuphrius) על פי מסורת הכנסייה המזרחית (היוונית והרוסית), אונופריוס נולד כאשה, ועקב רדיפות של מחזר עקשן, ביקש/ה מאלוהים להפוך לגבר. אונופריוס החל את דרכו הנזירית בעיר תבאי המצרית, ומאוחר יותר פרש מהמנזר וחי בבידוד מוחלט במדבר סיני ולאחר מכן היה מראשי הנזירות במדבר יהודה במאה הרביעית. מסופר עליו שהוא לא לבש דבר מלבד עלים שכיסו את חלציו וזקן ארוך, מלאכים וציפורים דאגו להביא לו מזון. בזכות הזקן הוא הפך לפטרון הקדוש של האורגים, והוא גם משמש כפטרון של עורכי הדין מכיוון שלפני הפיכתו לנזיר הוא היה כזה.

לא רק מסביב למנזר אלא גם בתוכו ניתן להבחין במערות קבורה רבות. הכנסייה של המנזר הוקמה בתוך מערת קבורה, בכניסה למנזר ובמרכז חצרו גם כן מצויות מערות קבורה מורכבות, מעוטרות ושמורות. בכוכי המערות מונחות עצמות נזירים שנהרגו על פי המסורת בפלישה הפרסית ב 614.

אזכורים בספרות ובשירהעריכה

בספר תמול שלשום של ש"י עגנון, כלב החוצות בלק מגיע לחלקה זאת במהלך שיטוטיו בגיא בן הינום, ואף מתגנב לתוך מנזר אונופריוס בעקבות ריח בשר. החלקה מוזכרת גם בשירו של אבנר טריינין, "שרב בגיא בן-הינום", בספר "השער הסתום" (הקיבוץ המאוחד תל אביב תשל"ו), וכן בשיר של אסתר אטינגר המופיע בספר לפני המוזיקה (הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1986).

המקום מוזכר גם בסיפור "ירמיהו איש ענתות" של פרנץ ורפל:[2]

כאן היה המקום החביב על הרוחות הרעות, על הנודדים שלא ניתנה להם כניסה והמאבדים עצמם לדעת, שמצאו כאן שקמים מסוקסות אחדות להיתלות בהן. מובן מאליו, שבמקום הזה היה מבוצע משפט הסקילה. למגרש היו כמה שמות ואחד מהם היה עממי-ארמי “חֲקַל-דְמַא”, שדה הדמים. ואילו בני מרום העם, שעדיפו כדרך אנשי הרוח את הביטוי הנקי על האמת העירומה, קראו לו “שדה יוצר”. כי בין סוכות המכירה העלובות, שדאגו לצרכי העניים, נמצאו גם שתי סוכות של יוצרי כלי חרס, שהוקמו כאן מתוך הרעיון, שכלים שבוּרים דורשים תחליף.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ גם במקור הארמי קיים משחק מילים: המילה דמים מתייחסת גם לדם, וגם לתשלום
  2. ^ ירמיהו איש ענתות, פרנק ורפל, פרויקט בן יהודה