חקר המלריה בארץ ישראל
חקר המלריה בארץ ישראל החל עוד לפני שגילו את הטפיל שגורם למחלה, ולפני שגילו שיתושים הם אלה שמפיצים את המחלה מאדם לאדם.
היסטוריה עריכה
בשנת 1864 תומאס צ'פלין פרסם את המאמר המקיף הראשון אודות המלריה בארץ ישראל. בתחילת המאה העשרים בלטו שני חוקרים שעסקו בחקר המחלה בארץ ישראל והם: הלל יפה, וג'ון קרופר. הלל יפה, בחן אפשרויות שונות של הטיפול במחלת המלריה, והיה לתומך לשימוש בכינין למניעת המחלה למרות תופעות הלוואי שלה. קרופר, עסק בהיבטים האפידמיולוגים של המחלה והיה לראשון בפלשתינה שבדק את הקשר בין היתושים להפצת המחלה. אחד מגילויו החשובים היה שבורות המים בירושלים היו המקור העיקרי של יתושי האנופלס.
בשנת 1911 החלה לפעול בירושלים "תחנת הבריאות העברית" שבה הייתה מחלקת מלריה בניהולו של דוקטור זאב ברין, והיא עסקה באבחון וחקר המחלה. כמו כן, לקראת סוף התקופה העותמאנית בארץ ישראל ערכו מספר גופים סקרים ומחקרים אודות המלריה בפלשתינה על מנת לקבוע את היקף התחלואה ודרכי הפצתה.
בשנת 1919 הד"ר שרה בן-עמי סולודר[1], החלה לעסוק במחקר למיגור המלריה במסגרת מכון פסטר בירושלים[2]. עיקר פעילותה הייתה במושבות עמק הירדן והגליל העליון. היא מונתה על ידי דודה, הלל יפה, לאחראית רפואית ביסוד המעלה ובמשמר הירדן. בנוסף לכך היא עסקה בהדברת הביצות בהם שרצו יתושי האנופלס. כמו כן, היא ארגנה הרצאות בנושא מיגור המלריה וחלוקת כינין לאוכלוסייה המקומית. בן עמי הייתה רוכבת על סוס במעברה בין המושבות, וטיפלה ביהודים וערבים כאחד. היא עסקה בתחום המלריה במכון עד שנת 1934.
סקרים עריכה
בשנת 1912 ערך ד"ר הלל יפה סקר בקרב התושבים ביסוד המעלה, וגילה כי למעלה מ-90% היו בעלי טחול מוגדל.[3]
בשנת 1919 ערכה מחלקת הבריאות המנדטורית בדיקות בקרב תושבי הכפר הערבי תליל, ששכן בחוף הדרומי מערבי של אגם החולה, והממצאים העלו ששיעור מגודלי הטחול בקרב הכפריים היה בין 95 ל-100%, והתושבים שחיו על גדות הימה חזרו ונדבקו במחלה.
בסקר שנערך בין 1919 ל-1920 נמצא כי ברוב חלקי פלשתינה סבלו בין 50 ל-100 אחוז מהתושבים מטחול מוגדל, ככל הנראה בשל מחלת המלריה[4]. בשנה זו חלה במלריה כל עולה חדש עוד בטרם שמלאה שנה לשהותו בפלשתינה. רוב החולים בקדחת היו בעמק החולה, בעמק הירדן ובעמק בית שאן, שם שררו תנאים היפר אנדמיים.
המשלחת הגרמנית עריכה
בסוף אוגוסט 1912, הגיעה לארץ ישראל משלחת גרמנית, בראשות פרופסור פטר מילנס, מ"המכון לרפואה טרופית בהמבורג" (בגרמנית: Hamburger Institut für Schiffs und Tropenkrankheiten), במטרה לערוך חקר על מחלת המלריה[5]. לצורך כך, התמקמו חברי המשלחת במתחם אוגוסטה ויקטוריה שבירושלים[6]. מיהלנס ומשלחתו אספו דגימות דם רבות מתושבי ירושלים, חקר אותם ואת תנאי החיים בירושלים והרצה על המחלה בהמושבה הגרמנית[7]. הוא דגם כ-10% מתושבי ירושלים ומצא ש-26% מהם חלו במלריה[8][9]. לצורך בדיקת התחלואה במלריה בקרב האוכלוסיות הנוצריות והמוסלמיות בירושלים נעזר מילנס בשני רופאים נוספים, תאופיק כנען, וארנסט מסטרמן, מנהל בית החולים האנגליקני בירושלים.
בתקופת הזמן הזה מילנס ייסד תחנה קבועה לטיפול במלריה[10] שפעלה בתחילה בשיתוף פעולה עם "תחנת הבריאות העברית" שהוקמה על ידי נתן שטראוס[11][12]. בינואר 1913 חזר מיהלנס לגרמניה[13], בה התקיים משא ומתן עם אריה בעהם וד"ר ברין על שיתוף פעולה בין יהודים לגרמנים במכון הרפואי בירושלים[14]. על פי ההסכם עמד מיהלנס בראש התחנה הרפואית המשותפת הכל-לאומית בירושלים[15][16]. התחנה מומנה בשליש על ידי ההסתדרות הציונית, בשליש על ידי נתן שטראוס ובשליש על ידי אגודה בהמבורג[17].
משלחת חבר הלאומים עריכה
במאי 1925 ביקרה בארץ ישראל משלחת מטעם ארגון הבריאות של חבר הלאומים במטרה לחקירת המלריה.
קישורים חיצוניים עריכה
- זלמן גרינברג, רקפת זלשיק, מסע משלחת חבר הלאומים לחקירת המלריה בארץ ישראל בשנת 1925
הערות שוליים עריכה
- ^ נסים לוי, יעל לוי, "רופאיה של ארץ-ישראל 1948-1799", איתי בחור - הוצאה לאור, מהדורה שנייה, מרץ 2012, ערך: בן עמי סולודר, עלמה אסתר שרה, עמוד 124
- ^ המכון נקרא על שם לואי פסטר, והוא הוקם על ידי הד"ר אריה בהם
- ^ טחול מוגדל הוא אחד מהמדדים לזיהוי מחלת מלריה
- ^ ייתכן גם בשל מחלות אחרות, אך הסיכוי לכך נמוך עקב תפוצתה הרבה של המלריה
- ^ המשלחת פעלה לא רק ממניעים מדעיים ורפואיים, אלא גם מאינטרסים קולוניאליים במזרח התיכון
- ^ אליעזר בן-יהודה, המשלחת המדעית הגרמנית לירושלם, הצבי, 11 בספטמבר 1912
- ^ חקירת המלריה ע"י הפרופיסור ד"ר מיהלנס, מוריה, 31 באוקטובר 1912
- ^ משרד־הבריאות האינטרנציונלי בירושלים, הצפירה, 11 בפברואר 1914
- ^ ירושלים, הקדחת המלרית בעירנו, מוריה, 16 ביוני 1914
- ^ תחנות לחקירת המלריה, מוריה, 16 בינואר 1913
- ^ לתחנות חקירת המלריה, מוריה, 17 בינואר 1913
- ^ אך ראו: העלבון ועונשו, החרות, 7 במרץ 1913
- ^ ממחנה הגרמנים בעירנו, הצבי, 17 בינואר 1913
- ^ ממחנה עבודתנו בברלין, הצבי, 11 במאי 1913
- ^ ירושלים, הפועל הצעיר, 27 ביוני 1913
- ^ ירושלים, באסיפת הרופאים, החרות, 18 ביולי 1913
- ^ כל הסריקין אסורין, מוריה, 30 באוקטובר 1913