ויקיפדיה

טבח פלמירי

טבח פלמירי (בפולנית: Palmiry) היה סדרה של רציחות המוניות, שביצעו כוחות גרמניה הנאצית בפולין הכבושה במהלך מלחמת העולם השנייה ליד הכפר פלמירי (אנ'), ביער קמפינוס (אנ'), מצפון-מערב לוורשה.

טבח פלמירי
תאריך 7 בדצמבר 1939 – 17 ביולי 1941 (שנה ו־31 שבועות) עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 52°20′N 20°44′E / 52.33°N 20.74°E / 52.33; 20.74
סוג טבח, רצח המוני, פשע מלחמה עריכת הנתון בוויקינתונים
הרוגים 1,700 עריכת הנתון בוויקינתונים
מבצע אס אס, משטרת הסדר עריכת הנתון בוויקינתונים
מפה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
נשים פולניות המובלות להוצאה להורג המונית ביער ליד פלמירי

מעשי טבח עריכה

בין דצמבר 1939 ליולי 1941, יותר מ-1700 פולנים ויהודים – רובם אסירים בכלא פאוויאק בוורשה – הוצאו להורג על ידי האס אס ומשטרת הסדר בקרחת יער ליד פלמירי. המתועד מבין מעשי הטבח הללו, התרחש ב-20–21 ביוני 1940, כאשר 358 חברי האליטה הפוליטית, התרבותית והחברתית הפולנית נרצחו בפעולה אחת.

פלמירי הוא אחד האתרים הידועים של פשעי נאצים נגד האומה הפולנית (אנ'), ו"אחד המקומות הידועים לשמצה של הוצאות להורג המוניות" בפולין.[1] יחד עם טבח יער קאטין, הוא הפך לסמל לאקציית האינטליגנציה, רצח האינטליגנציה הפולנית במהלך מלחמת העולם השנייה.

רקע עריכה

 
אדולף היטלר משתתף במצעד ניצחון של הוורמאכט בוורשה. 5 באוקטובר 1939
 
כלא פאוויאק בוורשה

המנהיגים הנאצים ראו בוורשה את אחד המכשולים הגדולים ביותר לתוכניתם להכניע את האומה הפולנית. לאחר פלישת גרמניה הנאצית לפולין, ורשה צומצמה לעיר פרובינציאלית בגנרל גוברנמן שהוקם. עם זאת, ורשה נשארה מרכז חיי התרבות הפולנים, עמדה בראש מדינת המחתרת הפולנית והפכה למעוז התנגדות חמושה והתנגדות פוליטית לכיבוש הגרמני.[2] ב-14 בדצמבר 1943 ציין המושל הכללי הנס פרנק ביומנו:

"יש מקום אחד במדינה הזו שהוא מקור לכל אסונותינו – ורשה. בלי ורשה לא היו לנו ארבע חמישיות מהצרות שעומדות בפנינו כעת. ורשה היא מוקד כל הפרעות, המקום שממנו מתפשטת אי שביעות רצון בכל הארץ."[3]

ורשה נכנעה לוורמאכט ב-28 בספטמבר 1939. שלושה ימים לאחר מכן נכנסו לעיר חברי איינזצגרופה D בראשות בריגדפיהרר לותר בויטל (Lothar Beutel). הם ערכו חיפוש במבנים ציבוריים ופרטיים, וביצעו מעצרים המוניים.[4] ב-8 באוקטובר 1939 נעצרו כ-354 מורים פולנים וכמרים קתולים, משום שרשויות הכיבוש הניחו שהם "שוביניסטים פולנים" ו"יוצרים סכנה עצומה" לסדר הציבורי.[5] עד מהרה היו בתי הכלא ומרכזי המעצר של ורשה - כלא פאוויאק, כלא מוקוטוב (Mokotów), בית המעצר המרכזי ברחוב דנילוביצ'ובסקה (Daniłowiczowska), מרתפי מטה הגסטאפו בשדרות סוחה (Szucha) מספר 25 מלאים באסירים.[6] רבים מהאסירים גורשו למחנות ריכוז נאצים. רבים אחרים נרצחו.

בחודשים הראשונים של הכיבוש הגרמני, אסירים פוליטיים מוורשה הוצאו להורג בחשאי בחלק האחורי של מתחם בניין הפרלמנט הפולני (סיים) ברחוב וייסקה (Wiejska) במה שנקרא גני סיים (ogrody sejmowe). בין אוקטובר 1939 לאפריל 1940 נרצחו שם מאות בני אדם. עם זאת, רשויות המשטרה הגרמנית הנאצית הבינו עד מהרה כי לא יוכלו לשמור על ההוצאות להורג בסוד אם הן יתנהלו במרכזה של עיר גדולה.[7] הוחלט כי מעתה ואילך יתבצעו הוצאות להורג המוניות בקרחת היער הקטנה ביער קמפינוס, הנמצאת בסמוך לכפרים פלמירי ופוצ'ייצ'ה (Pociecha),[8] כ-30 קילומטרים מצפון-מערב לוורשה.

שיטת הפעולה עריכה

 
"קרחת היער של המוות" ליד פלמירי. צולם לאחר המלחמה
 
פלמירי. אסירים מכוסי עיניים לפני רציחתם
 
קורבנות ותלייניהם בפלמירי
 
משאיות ריקות נוסעות לוורשה לאחר שהסיעו קורבנות לרציחתם בפלמירי
 
הודעת מוות רשמית ששלחו השלטונות הנאציים למשפחתו של אחד הקורבנות
 
היערן אדם הרבנסקי (מימין) עם סטניסלב פלוסקי, יו"ר הוועדה לחקירת פשעי הנאצים בוורשה

ההוצאות להורג בפלמירי בוצעו על ידי משטרת הסדר וגדוד פרשי האס אס שישב בוורשה. הם היו בפיקוח קציני גסטפו בראשות האס דה ומפקד משטרת הביטחון בוורשה, שטנדרטנפיהרר יוזף מייזינגר (Meisinger).[9]

בכל אירוע של הוצאה המונית להורג בפלמירי נעשו הכנות מוקדמות זהירות. קברי אחים נחפרו תמיד כמה ימים לפני ההוצאה להורג המתוכננת. בדרך כלל עשתה זאת יחידת שירות העבודה של הרייך ששכנה בלומנה או חברי הנוער ההיטלראי שחנו ליד פלמירי. רוב הקברים היו בצורת תעלה, באורך יותר מ-30 מטר ובעומק 2.5 עד 3 מטר. לפעמים, עבור קבוצות קטנות של אסירים או עבור קורבנות בודדים, הוכנו קברים בעלי צורה לא סדירה, בדומה למפולות שטח טבעיות או מכתשי פיצוץ. עד מהרה הוגדלה קרחת היער שבה נערכו ההוצאות להורג, וזאת על ידי כריתת עצים.[10] ביום הביצוע המתוכנן, עובדי היערנות הפולנים קיבלו תמיד יום חופש. בינתיים ביצעה המשטרה הגרמנית סיור אינטנסיבי ליד קרחת היער וביער שמסביב.[11]

הקורבנות הובלו למקום ההוצאה להורג במשאיות. בדרך כלל הם הובאו מכלא פאוויאק, ולעיתים רחוקות מכלא מוקוטוב. חיילי אס אס ניסו לשכנע את קורבנותיהם שעומדים להעבירם לכלא אחר או למחנה ריכוז. מסיבה זו, בדרך כלל קרו שילוחים למוות בשעת בין הערביים, והאסירים הורשו לקחת איתם את חפציהם. לפעמים לפני העזיבה קיבלו הנידונים מנת מזון נוספת ואת מסמכיהם ממחסן הכלא.[12] בתחילה היו השיטות הללו היו יעילות, והאסירים לא היו מודעים לגורל הצפוי להם. [13] מאוחר יותר, כשהאמת על המתרחש בפלמירי התפשטה בוורשה, כמה קורבנות ניסו לזרוק מהמשאיות מכתבים קצרים או חפצים קטנים, בתקווה שבדרך זו יוכלו להודיע למשפחותיהם על גורלם.[12] במהלך חשיפת הגופות מהקברים לאחר המלחמה נמצאו כמה גופות עם כרטיס "הוצא להורג בפלמירי", שכתבו הקורבנות זמן קצר לפני מותם.[14]

בקרחת היער נלקחו תיקי האסירים אך הם הורשו לשמור מסמכים וחפצים קטנים. יהודים יכלו לשמור על הטלאים הצהובים שלהם, ואנשים שעבדו במרפאה של כלא פאוויאק יכלו לשמור על התגים שלהם עם סמל המעוין האדום. לפעמים ידי אסירים נקשרוו עיניהם כוסו. לאחר מכן נלקחו הקורבנות לקצה הקבר והוצאו להורג באש מקלעים. לפעמים נאלצו הקורבנות להחזיק מוט או סולם ארוך מאחורי הגב. תומכות כאלה הורדו מאוחר יותר כך שהגופות נפלו לתוך הקבר בשכבה אחידה. חפירת הקברים לאחר המלחמה הוכיחה שהקורבנות הפצועים נקברו לפעמים בחיים.[12][15] חברי האס אס ומשטרת הסדר צילמו את ההוצאות להורג עד שמייזינגר אסר על הצילומים, כפי שקרה ב-3 במאי 1940.[16] לאחר סיום ההוצאה להורג, מילאו את הקברים, והם כוסו באזוב ובמחטים, ולאחר מכן נשתלו עצי אורן צעירים. מאוחר יותר הודיעו השלטונות הנאציים למשפחות הקורבנות כי קרוביהם "מתו מסיבות טבעיות".[11][17]

למרות כל המאמצים, הנאצים לא הצליחו לשמור את מעשי הטבח בסוד. לתושבים הפולנים המקומיים, במיוחד עובדי היערות ותושבי פלמירי ופוצ'ייצ'ה, היו הזדמנויות רבות לצפות במשלוחי המוות ולשמוע את קולות הירי. כמה פעמים ראו גם קבוצות של מורשעים מובלים למקום ההוצאה להורג. היערן אדם הרבנסקי ופקודיו משירות היערות הפולני עזרו לחשוף את האמת על טבח פלמירי. תוך סיכון חייהם, הם ביקרו בקרחת היער לאחר ההוצאות להורג (בדרך כלל בלילה) כדי לסמן בסתר את קברי האחים.[11] כמו כן, תמונות שצילמו הרוצחים בפלמירי נגנבו על ידי חברי איגוד המאבק המזוין (Związek Walki Zbrojnej), ארגון מחתרת פולני שהתאחד עם הארמייה קריובה ב-1942.

ציר הזמן של טבח פלמירי עריכה

הוצאות להורג ראשונות עריכה

ההוצאות להורג הראשונות בקרחת היער ליד פלמירי בוצעו כנראה ב-7 וב-8 בדצמבר 1939, כאשר 70 ו-80 בני אדם נרצחו, בהתאמה. לטענת חיילי הוורמאכט ששמרו על מחסן תחמושת סמוך, כל הקורבנות היו יהודים. אין אישוש למידע הזה.[18]

ההוצאה להורג הבאה נערכה ב-14 בדצמבר 1939 כאשר 46 בני אדם נורו למוות. לפחות חלק מהקורבנות הגיעו מפרושקוב. ביניהם היו סטניסלב קלברצ'יק, מורה פולני מפרושקוב, ושתי נשים לא מזוהות.[19]

 
הוצאה להורג המונית בפלמירי

נסיבות ההוצאה להורג ההמונית האחרונה שנערכה בפלמירי ב-1939 ידועות לפחות חלקית. עם זאת, לפי מריה וורדז'ינסקה (היסטוריונית פולנית מהמכון לזיכרון לאומי), לפחות 70 אנשים נוספים הוצאו להורג בחשאי בפלמירי לפני סוף 1939.[20]

בינואר ובפברואר 1940 ריסק הגסטפו את ארגון המחתרת "פעולת העצמאות העממית הפולנית" (Polska Ludowa Akcja Niepodległościowa – PLAN). ב-14 בינואר נמלט מפקד התוכנית, קז'ימייז' אנדז'יי קוט, ממפקדת הגסטאפו בשדרות סוחה 25. זמן קצר לאחר מכן נעצרו בוורשה מאות בני אדם, ביניהם 255 אינטלקטואלים יהודים מובילים.[19] ב-21 בינואר הוצאו להורג בפלמירי כ-80 בני ערובה, בהם שתי נשים. בין הקורבנות היו פרופ' מרסלי נובאקובסקי (רקטור כנסיית המושיע הקדוש בוורשה, וחבר פרלמנט לשעבר) ו-36 יהודים (כולל עורך הדין לודוויק דיזנהאוז, רופא השיניים פרנצישק שטורם ואמן השחמט דויד פשפיורקה). 118 אנשים נוספים שנעצרו לאחר בריחתו של קוט, רובם יהודים, ככל הנראה נרצחו בפלמירי בחודשים הראשונים של 1940.[21]

לדברי מריה ורדז'ינסקה, כ-40 מתושבי זקרוצ'יים הוצאו להורג בפלמירי בינואר 1940. ביניהם היה ראש עיריית זקרוצ'ים, תדיאוש הנזליך.[20]

ההוצאה להורג ההמונית הבאה בפלמירי בוצעה ב-26 בפברואר 1940. כנקמה על מותו של ראש עיריית לגיונובו הגרמני, שנרצח יומיים קודם לכן על ידי מבצעים לא ידועים, נרצחו כ-190 בני אדם ב"קרחת היער של המוות". בין הקורבנות היו שש נשים. ברוב המקרים, קורבנות ההוצאה להורג הגיעו מלגיונובו או מיישובי הסביבה.[22] [23]

בליל ה-28 במרץ 1940 נכנסו שוטרים גרמנים לבית ברחוב סוסנובה בוורשה, שם שכנה דירת המחתרת של יוזף ברוקנר, מפקד ארגון המחתרת "וילקי" ("הזאבים"). ברוקנר ועוזרו פתחו באש לעבר השוטרים, ולאחר קטטה קצרה נמלטו מהבניין. כנקמה עצרו הגרמנים 34 גברים פולנים שהתגוררו בבניין זה, בני 17 עד 60. כולם נרצחו בפאלמירי ב-23 באפריל 1940.[24]

ב-2 באפריל 1940 נרצחו בפלמירי כ-100 אסירים מבתי הכלא פאוויאק ומוקוטוב. ההוצאה להורג נערכה כנקמה על רצח שני חיילים גרמנים בוורשה. בין הקורבנות היו פרופ' יאן קראבצ'יק (תאולוג, כומר של הקהילה הקתולית בווילאנוב), בוגומיל מרז'ץ (עורך דין), סטפן נפיירסקי (מבקר ספרות, עורך כתב העת החודשי לספרות Ateneum), בוהדן אופנברג (סגן מנהל "קרן העבודה"), זביגנייב רוויץ'-טווארוג (קפטן בצבא הפולני), יאצק שוומין (אדריכל) ו-27 נשים.[25]

לפי ההיסטוריונים הפולנים, בין 700[26] ל-900[27] בני אדם הוצאו להורג בפלמירי מדצמבר 1939 ועד אפריל 1940.

מבצע אה בה עריכה

 
רשימה סודית שהוברחה מפאוויאק על ידי השומרת הפולנית ינינה גרושקובה, חברת המחתרת הפולנית. ברשימה כמה משמותיהם של אסירים פוליטיים פולנים שהוצאו להורג בפלמירי ב-20–21 ביוני 1940
 
קברו של הסופר והמדינאי הפולני מצ'יי רטיי (Maciej Rataj) בבית הקברות בפלמירי

באביב 1940 החליטו רשויות המפלגה הנאצית והאס אס הגבוהות ביותר בגנרלגוברנמן על מבצע משטרתי רחב היקף שמטרתו השמדת האליטה הפוליטית, התרבותית והחברתית הפולנית. רצח המוני של פוליטיקאים פולנים, אינטלקטואלים, אמנים, פעילים חברתיים, כמו גם אנשים החשודים בפעילות אנטי-נאצית אפשרית, נתפס כאמצעי מנע כדי לפזר את ההתנגדות הפולנית ולמנוע מהפולנים להתקומם במהלך הפלישה הגרמנית המתוכננת לצרפת. פעולה זו קיבלה את שם הקוד "מבצע אה בה".[28][29] מבצע זה נמשך ממאי עד יולי 1940 וגבה לפחות 6500 הרוגים.[5][30][31]

בסוף מרץ 1940 נפגעו ורשה וערי הסביבה מגל מעצרים. בחודשיים הבאים, מאות אינטלקטואלים פולנים ופוליטיקאים נעצרו ונכלאו בפאוויאק.[20] ב-20 באפריל עצר הגסטפו 42 עורכי דין פולנים בבניין לשכת הפרקליטים של ורשה. ב-10 במאי נעצרו למעלה מתריסר מנהלי בתי ספר פולנים, שלמרות האיסור הגרמני סגרו את בית הספר שלהם ביום החוקה ב-3 במאי.[32] תדירות ומספר ההוצאות להורג בפלמירי גדלו עם תחילת מבצע אה בה.[33]

ההוצאה להורג ההמונית הראשונה שנערכה בפלמירי במהלך מבצע אה בה התרחשה ב-14 ביוני 1940. כ-20 בני אדם נרצחו באותו יום, ביניהם ההיסטוריון הפולני קרול דרונובסקי ובנו אנדז'יי.[34][35]

הטבח שתועד בצורה הטובה ביותר התרחש ב-20–21 ביוני 1940, כאשר שלושה טרנספורטים עם 358 אסירים נשלחו מפאוויאק למקום ההוצאה להורג ליד פלמירי.[36][37]

הוצאות להורג אחרונות עריכה

 
כרוז ובו הכרזתו של גרופנפיהרר פאול מודר (Moder) על הוצאתם להורג של "מספר פולנים" כנקמה על מותו של איגו סים, ששיתף פעולה עם הכובש הנאצי

ב-23 ביולי 1940 הכריז המושל הכללי הנס פרנק על סיום מבצע אה בה. למרות זאת, מעשי הטבח בפלמירי נמשכו למעלה משנה. ב-30 באוגוסט 1940, לפחות 87 בני אדם הוצאו להורג בקרחת היער. בין הקורבנות היו אנשים שנעצרו בוולוחי (Włochy) שלושה חודשים קודם לכן.[38]

הוצאה המונית נוספת להורג בוצעה ב-17 בספטמבר 1940 כאשר כ-200 אסירים מכלא פאוויאק, כולל 20 נשים, נרצחו בקרחת היער ליד פלמירי.[39] לדברי רגינה דומנסקה, ייתכן שהטבח הזה קשור לחשיפת בית דפוס תת-קרקעי ברחוב לבובסקה בוורשה.[40]

זו הייתה ההוצאה להורג האחרונה שנערכה בפלמירי ב-1940, שנסיבותיה ידועות לפחות חלקית. עם זאת, במהלך חשיפת הגופות לאחר המלחמה, נמצאו בקרחת היער שלושה קברי אחים מלאים ב-74, 28 ו-24 גופות בהתאמה. בשני הראשונים נקברו נרצחים בחורף 1940, ואילו השלישי נחפר כנראה בחורף 1940 או 1939.[41] היסטוריונים פולנים לא הצליחו לקבוע את הנסיבות של אותם מעשי טבח. על פי רגינה דומנסקה, כ-27 אסירים מפאוויאק הוצאו להורג בפאלמירי ב-4 בדצמבר 1940.[42] לפי מריה ורדז'ינסקה, ייתכן שעד 260 בני אדם נרצחו בפלמירי בחורף 1940.[43]

ב-7 במרץ 1941, השחקן איגו סים, משתף פעולה נאצי ידוע וסוכן גסטפו, נרצח על ידי חיילי איגוד המאבק המזוין. כנקמה, 21 אסירים מפאוויאק הוצאו להורג בפלמירי ארבעה ימים לאחר מכן. בין הקורבנות היו סטפן קופץ' (ביולוג, פרופסור באוניברסיטת ורשה) וקז'ימייז' זקז'בסקי (היסטוריון, פרופסור באוניברסיטת ורשה).[44][45]

ב-1 באפריל 1941 כ-20 גברים מלוביץ' הוצאו להורג בפאלמירי. בין הקורבנות היה סגן ראש עיריית לוביץ', אדולף קוטקובסקי.[46]

טבח נוסף נערך ב-12 ביוני 1941: 30 אסירים מפאוויאק, כולל 14 נשים, נרצחו. בין הקורבנות היו ויטולד חולביץ' (משורר ועיתונאי רדיו), סטניסלב פיאסצקי (פוליטיקאי ימני ומבקר ספרות), יז'י צוריג (עורך דין, סינדיקליסט), סטניסלב מלינובסקי (עורך דין).[47] [48]

ההוצאה להורג ההמונית האחרונה הידועה בפאלמירי בוצעה ב-17 ביולי 1941 כאשר 47 אנשים, רובם אסירי פאוויאק, נרצחו בקרחת היער. בין הקורבנות היו זיגמונט דימק (עיתונאי ופעיל תנועת פועלים) ושש נשים.[14]

לאחר 17 ביולי 1941, הרשויות הגרמניות הפסיקו להשתמש בקרחת היער בפלמירי כמקום להוצאות להורג המוניות. כנראה כי הבינו שההתנגדות הפולנית והאוכלוסייה האזרחית היו מודעים היטב למה שקורה בפלמירי.[49]

הנצחה עריכה

 
חשיפת גופות בפלמירי ב-1946
 
גולגולת שנמצאה בקבר אחים בפלמירי. ניכרות פציעות ירי של כניסה ויציאה.
 
בית קברות ומאוזוליאום בפלמירי
 
מוזיאון הזיכרון הלאומי של פלמירי. חלק מהתערוכה

לאחר המלחמה החל הצלב האדום הפולני, בתמיכת הוועדה הראשית לחקירת פשעי גרמניה בפולין, בתהליך החיפוש וההוצאה מהקברות בפלמירי. העבודה בוצעה בין 25 בנובמבר ל-6 בדצמבר 1945, ומ-28 במרץ עד תחילת קיץ 1946. הודות לאדם הרבנסקי ופקודיו משירות היערות הפולני, שבשנות הכיבוש סיכנו את חייהם כדי לסמן את מקומות ההוצאה להורג, הצליחו החוקרים הפולנים למצוא 24 קברי אחים. יותר מ-1700 גופות הוצאו מהקבר, אך רק 576 מהן זוהו. מאוחר יותר הצליחו היסטוריונים פולנים לזהות את שמותיהם של 480 קורבנות נוספים.[17][50] ייתכן שכמה קברים עדיין לא נתגלו ביער ליד פלמירי.[11]

בשנת 1948 הפכה קרחת היער ליד פלמירי לבית קברות לקורבנות המלחמה ולמאוזוליאום.[51] קורבנות הטרור הנאצי שגופותיהם נמצאו במקומות אחרים של הוצאה להורג בתוך מה שמכונה "טבעת המוות של ורשה", נקברו גם הם בבית הקברות פלמירי. בסך הכל קבורים שם כ-2204 בני אדם.[52] בשנת 1973, הוקם בפלמירי מוזיאון הזיכרון הלאומי פלמירי, סניף של מוזיאון ורשה.[51]

זיגמונט סיינה, שנרצח בפלמירי ב-17 בספטמבר 1940, הוא אחד מ-108 חללי מלחמת העולם השנייה הפולנים שקיבלו תואר "מבורך" ב-13 ביוני 1999 מהאפיפיור יוחנן פאולוס השני.[53][54] קז'ימייז' פייניצ'ק (חבר בכנסיית התחייה), קורבן נוסף של טבח פלמירי, זכה לתואר "משרת האלוהים". הוא אחד מ-122 חללי פולין של מלחמת העולם השנייה שנכללו בתהליך קביעת הקדושה שהחל ב-1994.[54]

פלמירי הפך, כפי שמגדיר זאת ריצ'רד ס' לוקאס, ל"אחד המקומות הידועים לשמצה של הוצאות להורג המוניות" בפולין.[1] זהו גם אחד האתרים המפורסמים ביותר של פשעי הנאצים בפולין.[55] יחד עם טבח יער קאטין הוא הפך לסמל לרצח האינטליגנציה הפולנית במהלך מלחמת העולם השנייה.[56] בשנת 2011 אמר נשיא פולין ברוניסלב קומורובסקי כי "פלמירי היא במידה מסוימת קאטין של ורשה".[57]

עשיית דין עריכה

כמה מהרוצחים בפלמירי הובאו לדין. לודוויג פישר, מושל מחוז ורשה בשנים 1939–1945, ומייזינגר, ראש האס דה ומשטרת הביטחון בוורשה בשנים 1939–1941, נעצרו לאחר המלחמה על ידי כוחות בעלות הברית והועברו לידי הפולנים. משפטם התקיים בין 17 בדצמבר 1946 ל-24 בפברואר 1947. ב-3 במרץ 1947, בית הדין הלאומי העליון בוורשה דן את שניהם למוות. הם נתלו בכלא מוקוטוב במרץ 1947.[58]

מודר, מפקד האס אס והמשטרה במחוז ורשה בשנים 1940–1941, נהרג בקרב בחזית המזרחית בפברואר 1942.[59]

לקריאה נוספת עריכה

  • Władysław Bartoszewski (1976). Palmiry (בפולנית). Warszawa: Książka i Wiedza.
  • Władysław Bartoszewski (1970). Warszawski pierścień śmierci 1939–1944 (בפולנית). Warszawa: Interpress.
  • Jochen Böhler; Klaus-Michael Mallmann; Jürgen Matthäus (2009). Einsatzgruppen w Polsce (בפולנית). Warszawa: Bellona. ISBN 978-83-11-11588-0.
  • Regina Domańska (1978). Pawiak – więzienie Gestapo. Kronika lat 1939–1944 (בפולנית). Warszawa: Książka i Wiedza.
  • Krzysztof Dunin-Wąsowicz (1984). Warszawa w latach 1939–1945 (בפולנית). Warszawa: Państwowe Wydawnictwo Naukowe. ISBN 83-01-04207-9.
  • Richard C. Lukas (2004). Forgotten Survivors: Polish Christians Remember the Nazi Occupation. University Press of Kansas. ISBN 978-0-7006-1350-2. נבדק ב-2016-03-24.
  • Zygmunt Mańkowski (1992). Außerordentliche Befriedungsaktion 1940 – akcja AB na ziemiach polskich (בפולנית). Warszawa: Zakład Historii Najnowszej Uniwersytetu Marii Skłodowskiej-Curie i OKBZpNP-IPN w Lublinie.
  • Jerzy Misiak (2006). Palmiry (בפולנית). Izabelin: Kampinoski Park Narodowy. ISBN 83-89961-22-9.
  • Robert Rozett; Shmuel Spector (2013). Encyclopedia of the Holocaust. Routledge. ISBN 978-1135969509. נבדק ב-2016-03-24.
  • Rafał Sierchuła; Wojciech Muszyński (2008-04-04). "Katyń i Palmiry 1940 (Dodatek specjalny IPN)". Niezależna Gazeta Polska (בפולנית).
  • Artur Stelmasiak (באוגוסט 2008). "Dobry proboszcz na złe czasy" (בפולנית). e-civitas.pl. נבדק ב-23 באפריל 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  • Wojciech Świątkiewicz (21 ביוני 2015). "Palmiry: warszawski Katyń" (בפולנית). idziemy.pl. נבדק ב-12 ביוני 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  • Maria Wardzyńska (2009). Był rok 1939. Operacja niemieckiej policji bezpieczeństwa w Polsce. Intelligenzaktion (בפולנית). Warszawa: Instytut Pamięci Narodowej. ISBN 978-83-7629-063-8.
  • "Palmiry National Memorial Museum (Miejsce Pamięci Palmiry)". warsawtour.pl. אורכב מ-המקור ב-14 ביוני 2017. נבדק ב-23 באפריל 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  • "Prezydent: Palmiry to warszawski Katyń" (בפולנית). prezydent.pl. 31 במרץ 2011. אורכב מ-המקור ב-18 במאי 2015. נבדק ב-23 באפריל 2015. {{cite web}}: (עזרה)

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא טבח פלמירי בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 Lukas (2004), p. 70.
  2. ^ Dunin-Wąsowicz (1984), p. 5.
  3. ^ Władysław Bartoszewski, Warszawski pierścień śmierci 1939–1944 (in Polish), Warszawa: Interpress, 1970
  4. ^ Bartoszewski (1970), pp. 39–40.
  5. ^ 1 2 Wardzyńska (2009), p. 240.
  6. ^ Bartoszewski (1976), p. 15.
  7. ^ Wardzyńska (2009), pp. 241–242.
  8. ^ Bartoszewski (1970), p. 64.
  9. ^ Böhler, Mallmann, Matthäus (2009), p. 89.
  10. ^ Bartoszewski (1970), pp. 64–65.
  11. ^ 1 2 3 4 Bartoszewski (1970), p. 66.
  12. ^ 1 2 3 Bartoszewski (1970), p. 65.
  13. ^ Domańska (1978), p. 27.
  14. ^ 1 2 Bartoszewski (1970), p. 112.
  15. ^ Bartoszewski (1976), p. 22.
  16. ^ Domańska (1978), p. 58.
  17. ^ 1 2 Wardzyńska (2009), p. 242.
  18. ^ Bartoszewski (1970), pp. 67–68.
  19. ^ 1 2 Bartoszewski (1970), p. 68.
  20. ^ 1 2 3 Wardzyńska (2009), p. 244.
  21. ^ Bartoszewski (1970), p. 73.
  22. ^ Bartoszewski (1970), p. 74.
  23. ^ Domańska (1978), p. 44.
  24. ^ Bartoszewski (1970), pp. 78–79.
  25. ^ Bartoszewski (1970), pp. 76–77.
  26. ^ Bartoszewski (1970), p. 445.
  27. ^ Wardzyńska (2009), p. 243.
  28. ^ Bartoszewski (1970), pp. 60–62.
  29. ^ Mańkowski (1992), pp. 10–12.
  30. ^ Mańkowski (1992), p. 13.
  31. ^ Rozett & Spector (2013), p. 101.
  32. ^ Mańkowski (1992), p. 21.
  33. ^ Mańkowski (1992), p. 24.
  34. ^ Bartoszewski (1970), p. 80.
  35. ^ Bartoszewski (1976), p. 39.
  36. ^ Bartoszewski (1970), p. 83–94.
  37. ^ Wardzyńska (2009), pp. 262–263.
  38. ^ Bartoszewski (1970), p. 94.
  39. ^ Wardzyńska (2009), p. 263.
  40. ^ Domańska (1978), p. 93.
  41. ^ Bartoszewski (1976), pp. 102–104.
  42. ^ Domańska (1978), p. 113.
  43. ^ Wardzyńska (2009), pp. 263–264.
  44. ^ Bartoszewski (1970), p. 105.
  45. ^ Domańska (1978), p. 138.
  46. ^ Bartoszewski (1970), p. 108.
  47. ^ Bartoszewski (1970), p. 109.
  48. ^ Domańska (1978), p. 158.
  49. ^ Bartoszewski (1976), pp. 66–67.
  50. ^ Bartoszewski (1970), p. 113.
  51. ^ 1 2 Misiak (2006), pp. 6–7.
  52. ^ Bartoszewski (1976), p. 7.
  53. ^ Stelmasiak (2008)
  54. ^ 1 2 Świątkiewicz (2015)
  55. ^ "Palmiry National Memorial Museum". אורכב מ-המקור ב-2017-06-14. נבדק ב-2015-04-23.
  56. ^ Sierchuła & Muszyński (2008), p. I.
  57. ^ "Prezydent: Palmiry to warszawski Katyń" [President: Palmiry is a Warsaw Katyn] (בפולנית). President of the Polish Republic. 31 במרץ 2011. אורכב מ-המקור ב-18 במאי 2015. נבדק ב-23 באפריל 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  58. ^ Bartoszewski (1970), pp. 54 and 423.
  59. ^ Bartoszewski (1970), p. 424.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=טבח_פלמירי&oldid=38356785"