טומאת משקין

בהלכות טומאה וטהרה, טומאת משקים הוא שם לאחת ממיני הטומאה, ומשמש למעשה ככינוי כפול: הן לטומאה החלה על המשקים והן לטומאה הנגרמת כתוצאה מנגיעה במשקים טמאים. לעומת זאת, הטומאה החלה על אוכלים כתוצאה מכך שהם נרטבו על ידי משקים נקראת בשם הכשר לקבל טומאה.

טומאת משקין
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ל"ד
משנה	משנה, מסכת מכשירין, פרק ו'
תלמוד בבלי	תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ט"ו, עמוד ב' - דף י"ז, עמוד ב'
משנה תורה	ספר טהרה, הלכות טומאת אוכלים, פרק י'; הלכות שאר אבות הטומאות, פרק ז'

משקה טמא שנגע בכלי - נטמא

משקה טמא הנופל על אוכל מטמא אותו

פירוט המשקין

ה"משקים" הרגילים בהלכה, הם שבעה סוגי משקים: יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם, ומים (מקובל הסימן בראשי תיבות: י"ד שח"ט ד"ם). אלו הם גם המשקים שנגיעתם באוכל מכשירה אותו לקבל טומאה. לפי הרמב"ם רק שבעת המשקים האלו מקבלים טומאה, ושאר המשקים כלל אינם נטמאים, ואילו לפי הראב"ד גם משקים אחרים נטמאים.

גם במשקים קיימת ההבחנה בין דרגות הקדושה השונות. למשל, משקה של קודש הוא, השמן בקרבנו של המצורע. משקה של תרומה יכול להיות תרומה גדולה שהופרשה מיין.

בנוסף, ישנם משקים מסוימים שהם בדרגת אב הטומאה. למשל מי חטאת, מים עם אפר של פרה אדומה, מטמאים את הכהן המזה אותם, מה שאומר שהם בדרגת אב הטומאה. בנוסף, הפרשות הגוף של טמאים מסוימים, כמו זב, מצורע או נידה, הם טמאים בדרגת אב הטומאה. למשל הרוק שלהם או השתן שלהם.

מקור הטומאה וגדרה

טומאת משקין, החלה על עצמם כאשר הם נוגעים בדבר טמא, היא מהתורה. חכמים למדו זאת מהפסוק: ”וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יִטְמָא” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ל"ד)

אך ידוע לנו שמשקים גם מטמאים עצמים אחרים, למשל מאכל או משקה אחר, ואפילו כלים. במקור דין זה יש שלוש שיטות:

שיטת רבי מאיר: טומאת משקה לטמא אחרים, כלומר הטומאה החלה על חפצים אחרים כתוצאה מנגיעה במשקים טמאים, היא מדברי חכמים.

שיטת רבי יהודה היא שאף הטומאה החלה על אחרים כתוצאה מנגיעה במשקה טמא, היא מהתורה. רבי יהודה מוסיף ואומר, כי מכיוון שבסיום הפסוק כתוב "יִטְמָא" (שמשמעו כי המשקין עצמם נטמאין), ניתן לדרשו בניקוד אחר - "יְטַמֵא", שמשמעו כי המשקין מטמאים את ה”כלי” המילה הסמוכה ל"יטמא".

לאחר תקופה, חזר בו רבי יהודה, והוא הסכים שטומאת משקין לטמא כלים, היא מדרבנן. הגמרא מוכיחה זאת מפסק בהלכות טומאת כלים אותו פסק רבי יהודה, ותוכנו, שכלים שנטמאו מחמת שרץ, טמאים הן בחלקם הפנימי והן בחלקם החיצוני, בין אם השרץ נגע בתוכו והן אם השרץ נגע בגב הכלי, אך אם הם נטמאו מחמת משקים בחלקם החיצוני, אין חלקו הפנימי נטמא. מה החילוק טומאה מחמת שרץ או בין טומאה הבאה מחמת משקין? מן ההכרח לומר, שהראשונה היא מהתורה והשנייה היא מדרבנן.

מכיוון שהוברר שרבי יהודה סובר שטומאת משקים לטמא כלים היא מדרבנן, לא ברור אם הוא סובר כמו רבי שמעון (ראו להלן) שיש חילוק בין כלים הנטמאים מחמת משקים (מדרבנן) לאוכלים הנטמאים מחמת משקים (מהתורה), או שמא סובר הוא כמו רבי מאיר, שאין משקים מטמאים דבר אחר מהתורה.

שיטת רבי יוסי ורבי שמעון היא ממוצעת בין שתי השיטות המנויות: טומאת משקים לטמא אחרים - תלויה במה הוא האובייקט הנטמא: מהתורה טומאת משקין יכולה לחול רק על אוכל, ולא על כלי.

להלכה פוסק הרמב"ם שמהתורה משקה טמא לא מטמא שום דבר אחר, ומגזירת חכמים משקה מטמא הן אוכל והן כלים, כדעת רבי מאיר.

דרגת הטומאה

לגזירה זו יש השלכה לסיווג רמת הטומאה של משקים, שכן לפי זה משקה הוא תמיד בדרגת ראשון לטומאה, לא משנה אם קיבל את הטומאה מכלי או אדם שהוא אב הטומאה, שאז הגיוני שיהיה ראשון לטומאה, או אם קיבל את הטומאה ממאכל שני לטומאה, תמיד המשקה יחזור להיות בדרגת ראשון.

להלכה זו שני חריגים:

א. ישנם משקים שהם אב הטומאה מן התורה, ועל כן אינם ראשונים לטומאה.

ב. משקה תרומה שנטמא מדבר שני לטומאה הוא שלישי לטומאה שכן מתקנת חכמים אינו מטמא שום דבר אחר. וכן משקה קודש שנטמא מדבר שלישי, יהיה בדרגת רביעי לטומאה.

טומאת משקין בבית המקדש

עדות מיוחדת נמסרה מפי יוסי בן יועזר, כי "משקי בית מטבחיא - דכן", כלומר משקים של בית המקדש טהורים. קיימות שתי גרסאות בעדותו: האחת, היא גרסת האמורא רב, מוסרת כי "משקה דבית מטבחיא" - בית השחיטה בבית המקדש, כלומר המים שמשתמשים בהם בבית המקדש - ודם השחיטה אינו מטמא, ולפי גרסה אחרת, היא גרסת האמורא לוי, "משקה דבית מדבחיא" הכוונה היא למשקי הזבח שעל המזבח, שהם דם בעל החיים שנזרק על גבי המזבח, והיין והשמן המוקרבים על גבי המזבח, יחד עם המנחות.

רב ושמואל נחלקו אודות תקנה זו. לפי רב הפירוש הפשוט הוא אכן שאין משקים בבית המקדש טמאין ואין מטמאין, אך לפי שמואל דווקא את דין הטומאה לטמא משקים אחרים אין להם, אבל הם עצמם - אם נגע בהם טמא, הם נטמאים.

התנא רבי אלעזר מוכיח מעדותו של יוסי בן יועזר, כי טומאת משקין היא מתקנת חכמים, שאם לא כן כיצד ניתן לחלק בטומאת משקים בין בית המקדש לשאר מקומות. לפי שמואל, כוונתו היא בהכרח, שטומאת משקין לטמא אחרים היא מתקנת חכמים, אף על פי שטומאת המשקים עצמן היא מהתורה. רבי יוסי בר חנינא, מרחיב את עדותו של יוסי בן יועזר, וטוען שלא רק שאין משקי בית המקדש מטמאין מהתורה, אלא שהם גם לא מכשירין לקבל טומאה.

המשמעות העלולה לעלות מכך היא, שמי שסובר שטומאת משקים היא מהתורה, יסבור שבבית המקדש גם כן קיימת אותה טומאה. רב פפא סייג את הדברים וקבע כי גם מי שטוען שטומאת משקים מן התורה, מודה כי בבית המקדש אין טומאת משקים חלה - שכן קיימת הלכה למשה מסיני האומרת שבבית המקדש לא קיימת טומאת משקים.

מספר קושיות נשאלו בבית מדרשם של חכמי הגמרא על שיטתו של רב פפא, האחת היא - אם קיימת הלכה למשה מסיני כזו, למה אומר רבי אלעזר את ההלכה מעדותו של יוסי בן יועזר ולא מהלכה למשה מסיני. בנוסף לכך, למה מחלקים רבי יוסי ורבי שמעון חילוקים מסוימים בכלל זה האומר שאין טומאת משקים בבית המקדש, האחת בין טומאת כלים לטומאת אוכלין, שזו האחרונה כן חלה בבית המקדש אם נגעו במשקים, והשנייה בין מים הנמצאים בקרקע או הנמצאים בכלים שדווקא ההמים הנמצאים בקרקע ושיש בהם כדי טבילה - טהורים ולא חלה עליהם טומאת משקים, הרי ההלכה למשה מסיני אומרת שאין טומאת משקים בבית המקדש. בגמרא לא מופיעה תירוץ על קושיות אלו, והגמרא מסיימת את הסוגיה כ"קשיא".

למרות זאת, להלכה פוסק הרמב"ם כשיטה זו:

משקה בית מטבחיים שבעזרה והוא דם הקדשים והמים שמשתמשין בהן שם טהורין לעולם ואינן מתטמאין ולא מכשירין. ודבר זה הלכה מפי הקבלה. לפיכך כל דמי הזבחים אינו מקבל טומאה ואינו מכשיר. והואיל ודם הקדשים אינו מכשיר, קדשים שנשחטו בעזרה לא הוכשרו בדם שחיטה, ואין לבשר הקדשים הכשר אלא במשקין שיפלו על הבשר חוץ במשקה בית המטבחיים

— משנה תורה לרמב"ם, ספר טהרה, הלכות טומאת אוכלים, פרק י', הלכה ט"ז.

חיבור

קיים כלל כי הניצוק והקטפרס ומשקה טופח אינן חיבור לא לטומאה ולא לטהרה, כלומר כל משקה שאינו מכונס יחד עם משקים אחרים במקום אחד אלא נוגע בטיפות משקה אחרות באקראי על ידי יציקה או נזילה משותפת במורדות ההר או בשטח ישר (שאינו שקוע), אינו נחשב לגוף אחד, ונגיעה בטיפת מים אחת אינה משפיעה על השנייה.

לקריאה נוספת

• יוסף פטריך, ‏אמת-המים מעיטם לבית-המקדש והלכה צדוקית אחת, קתדרה 17, אוקטובר 1980
• משה מרטין פלקס, ‏לשאלת הלכה צדוקית אחת, קתדרה 21, אוקטובר 1981

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.