טיוטה:מערכת סרטוגה
 | ||||||||||||||
| "כניעת גנרל בורגוין" צויר על ידי ג'ון טרמבל | ||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העצמאות של ארצות הברית | ||||||||||||||
| תאריכים | 14 ביוני 1777 – 17 באוקטובר 1777 (126 ימים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | אפסטייט ניו יורק, ורמונט | |||||||||||||
| תוצאה |
ניצחון אמריקאי[1]
| |||||||||||||
| ||||||||||||||
מערכת סרטוגה בשנת 1777 הייתה ניסיון של הפיקוד העליון הבריטי בצפון אמריקה להשיג שליטה צבאית בעמק נהר ההדסון החשוב מבחינה אסטרטגית במהלך מלחמת העצמאות האמריקאית. המערכה הסתיימה בכניעת הצבא הבריטי, שלטענת ההיסטוריון אדמונד מורגן, "הייתה נקודת מפנה גדולה של המלחמה, משום שהיא העניקה עבור האמריקנים את הסיוע הזר שהיה המרכיב האחרון הדרוש לניצחון". [4]
המהלך העיקרי של המערכה תוכנן על ידי לוטננט גנרל ג'ון בורגוין. בפיקוד על כוח עיקרי של כ-8,000 איש, הוא נע דרומה ביוני מקוויבק, שייט דרומה באגם שמפלן לפורט טיקונדרוגה ומשם שייט דרומה על אגם ג'ורג', ולאחר מכן צעד במורד עמק ההדסון לסרטוגה. בתחילה הוא התעמת שם עם המגינים הפטריוטים עם תוצאות מעורבות. נקודת המפנה של המערכה התרחשה באוגוסט בקרב בנינגטון כאשר כוחות מיליציה מורמונט, ניו המפשייר ומסצ'וסטס הביסו, הרגו ולכדו כ-1,000 חיילים הנוברים והסיאנים מצבאו של בורגוין. לאחר מכן, בשל אבדות בקרבות סרטוגה בספטמבר ובאוקטובר, מצבו הידרדר וגודלו ההולך ומתעצם של הצבא האמריקני אילצו אותו למסור את כוחותיו לגנרל האמריקני הורשיו גייטס ב-17 באוקטובר. [5]
בתבוסה הבריטית הקריטית הזו בשדה הקרב, התנועות המתואמות שתוכננו בלונדון הרחוקה לא התממשו. על קולונל בארי סנט לגר הוטל לנוע מזרחה דרך עמק נהר המוהוק באולבני, ניו יורק, אך הוא נאלץ לסגת במהלך המצור על פורט סטנוויקס לאחר שאיבד את בעלי בריתו האינדיאנים. המשלחת הגדולה שתוכננה להגיע מדרום לא יצאה לדרך בשל תקשורת שגויה עם לונדון כאשר הגנרל ויליאם האו שלח את צבאו לכבוש את פילדלפיה במקום לשלוח אותו במעלה נהר ההדסון כדי לחבור לבורגוין. מאמץ של הרגע האחרון לחזק את בורגוין מניו יורק נעשה בתחילת אוקטובר, אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי.
הניצחון האמריקני היה דחיפה מורלית עצומה לאומה הצעירה. חשוב מכך, הוא שכנע את צרפת להיכנס למלחמה בברית עם ארצות הברית, לספק כסף, חיילים ותחמושת בגלוי, וכן להילחם במלחמה ימית ברחבי העולם נגד בריטניה.
אסטרטגיה בריטית
עריכהלקראת סוף 1776, היה ברור לרבים באנגליה שהשקטת ניו אינגלנד תהיה קשה מאוד בגלל ריבוי הפטריוטים באזור. הבריטים החליטו לבודד את ניו אינגלנד ולהתרכז באזורים המרכזיים והדרומיים שבהם כביכול ניתן היה לגייס לויאליסטים. [6]
בדצמבר 1776, גנרל ג'ון בורגוין נפגש עם לורד ג'רמן, מזכיר המדינה הבריטי למושבות ופקיד הממשלה האחראי על ניהול המלחמה, כדי לקבוע את האסטרטגיה לשנת 1777. עמדו לרשותו שני צבאות עיקריים בצפון אמריקה: צבאו של הגנרל גי קרלטון בקוויבק וצבאו של הגנרל ויליאם האו, שגירש את צבאו של ג'ורג' וושינגטון מניו יורק במערכה בניו יורק.[7]
התוכנית של האו לתקוף את פילדלפיה
עריכהב-30 בנובמבר 1776, האו - המפקד העליון הבריטי בצפון אמריקה - כתב לג'רמן, והתווה תוכנית שאפתנית למערכה ב-1777. האו כתב שאם ג'רמן ישלח לו תגבורת משמעותית, הוא יוכל לפתוח בהתקפות מרובות, כולל שליחת 10,000 איש במעלה נהר ההדסון כדי לכבוש את אולבני, ניו יורק. ואז, בסתיו, האו יכול לנוע דרומה ולכבוש את בירת ארצות הברית פילדלפיה.[8] האו שינה את דעתו זמן קצר לאחר כתיבת מכתב זה: ייתכן שהתגבורת לא הגיעה, ובנוסף, הנסיגה של הצבא הקונטיננטלי במהלך החורף של 1776–1777 הפכה את פילדלפיה למטרה פגיעה יותר ויותר. בשל הסיבות הללו, האו החליט שהוא יהפוך את לכידת פילדלפיה למטרה העיקרית של המערכה ב-1777. האו שלח לג'רמן את התוכנית המתוקנת הזו, אותה קיבל ג'רמן ב-23 בפברואר 1777.[9]
תוכניתו של בורגוין ללכוד את אולבני
עריכהבורגוין, שביקש לפקד על כוח גדול, הציע לבודד את ניו אינגלנד על ידי פלישה מקוויבק לניו יורק. ההצעה כבר נוסתה על ידי הגנרל קרלטון ב-1776, למרות שהוא נבלם בפלישה בקנה מידה מלא בגלל העונה המאוחרת. קרלטון ספג ביקורת קשה בלונדון על כך שלא ניצל את הנסיגה האמריקאית מקוויבק, וגם ג'רמן לא מאוד חיבב אותו. זה, בשילוב עם הניסיון הכושל של המתחרה הנרי קלינטון לכבוש את צ'ארלסטון, קרוליינה הדרומית, העמידו את בורגוין בעמדה טובה לקבל פיקוד על המערכה הצפונית ב-1777.[10]
בורגוין הציג תוכנית כתובה ללורד ג'רמן ב-28 בפברואר 1777; ג'רמן אישר זאת ונתן לבורגוין את הפיקוד על המשלחת הראשית.[11]
לתוכנית הפלישה של בורגוין מקוויבק היו שני מרכיבים: הוא יוביל את הכוח העיקרי שמנה כ-8,000 איש דרומה ממונטריאול לאורך אגם שמפלן ועמק נהר ההדסון בעוד טור שני שכולל כ-2,000 איש (שבארי סנט לגר נבחר להוביל), ינוע מאגם אונטריו מזרחה במורד עמק נהר המוהוק בהסחה אסטרטגית. שני הכוחות יתכנסו אל אולבני, שם יחברו לכוחות מצבאו של האו, וימשיכו יחד במעלה ההדסון. השליטה על נתיב אגם שמפלן - אגם ג'ורג' - נהר ההדסון מקנדה לעיר ניו יורק תנתק את ניו אינגלנד משאר המושבות האמריקאיות.[12]
החלק האחרון של הצעתו של בורגוין, ההתקדמות של האו במעלה ההדסון מניו יורק, התגלה כחלק השנוי ביותר במחלוקת במערכה. ג'רמן אישר את תוכניתו של בורגוין לאחר שקיבל את מכתבו של האו המפרט את המתקפה המוצעת שלו נגד פילדלפיה. לא ברור אם ג'רמן סיפר לבורגוין, שעדיין היה בלונדון באותה תקופה, על התוכניות המתוקנות של האו: בעוד שכמה מקורות טוענים שכן,[12] אחרים קובעים שבורגוין לא קיבל הודעה על השינויים עד שהמערכה יצאה לדרכה.[13] ההיסטוריון רוברט קצ'ום מאמין שבורגוין כנראה היה מתוודע לבעיות שהיו לפניו לו היו מודיעים לו על תוכנית פילדלפיה.[14]
לא ברור גם אם לג'רמן, האו ולבורגוין היו אותן ציפיות לגבי המידה שבה האו היה אמור לתמוך בפלישה מקוויבק. מה שברור הוא שג'רמן השאיר לגנרלים שלו יותר מדי חופש פעולה ללא אסטרטגיה כוללת מוגדרת בבירור.[15] במרץ 1777 אישר ג'רמן את משלחתו של האו בפילדלפיה ולא כלל פקודות מפורשות להאו להתקדם לאולבני. עם זאת, ג'רמן גם שלח להאו עותק של הוראותיו לקרלטון, שקבע בבירור שצבא הצפון אמור לחבור עם צבאו של האו באולבני. [16] במכתב מג'רמן להאו מיום 18 במאי 1777, הוא הבהיר כי יש "להוציא לפועל את המשלחת לפילדלפיה בזמן שתשתף פעולה עם הצבא שהצטווה להמשיך מקנדה ולהעמיד אותה תחת פיקודו". אולם, מכתב אחרון זה לא התקבל על ידי האו אלא לאחר שעזב את ניו יורק לצ'ספיק.[14] כדי לתקוף את פילדלפיה האו יכול היה לנוע ביבשה דרך ניו ג'רזי או דרך הים דרך מפרץ דלאוור, שתי האפשרויות היו מאפשרות לו עמדה לסייע לבורגוין במידת הצורך. המסלול האחרון שהוא לקח, דרך מפרץ צ'ספיק, ארך זמן רב והותיר אותו ללא יכולת לסייע לבורגוין כפי שחזה ג'רמן. ההחלטה הייתה כה קשה להבנה שמבקריו העוינים יותר של האו האשימו אותו בעקבות פעולותיו בבגידה מכוונת. [17]
בורגוין חזר לקוויבק ב-6 במאי 1777, כשהוא נושא מכתב מהלורד ג'רמן שהציג את התוכנית אך חסרו בו כמה פרטים.[18] זה יצר את עוד אחד מעימותי הפיקוד שפקדו את הבריטים לאורך כל המלחמה. לוטננט גנרל בורגוין היהה טכנית בכיר ממייג'ור גנרל קרלטון, אבל קרלטון עדיין היה מושל קוויבק. הוראותיו של ג'רמן לבורגוין ולקרלטון הגבילו במיוחד את תפקידו של קרלטון לפעילות בקוויבק. הזלזול הזה נגד קרלטון, בשילוב עם כישלונו של קרלטון לקבל את הפיקוד על המשלחת, הובילה להתפטרותו מאוחר יותר ב-1777, ולסירובו לספק חיילים מגדודי קוויבק לכוחות חיל המצב במבצרים בקראון פוינט ובטיקונדרוגה לאחר שנכבשו.[19]
אסטרטגיה אמריקאית
עריכהלג'ורג' וושינגטון, שצבאו היה מרוכז במחנה במוריסטאון, ניו ג'רזי, ולפיקוד הצבאי האמריקני לא הייתה תמונה טובה של התוכניות הבריטיות לשנת 1777. השאלה העיקרית שעלתה בראשם של וושינגטון והגנרלים שלו הורשיו גייטס ופיליפ שוילר - ששניהם היו אחראים בתורם על הכוח הצפוני של הצבא הקונטיננטלי והגנתו על נהר ההדסון - הייתה של תנועות צבאו של האו בניו יורק. לא היה להם ידע משמעותי על מה שמתוכנן עבור הכוחות הבריטיים בקוויבק, למרות תלונותיו של בורגוין על כך שכולם במונטריאול ידעו מה הוא מתכנן.[20] שלושת הגנרלים לא הסכימו לגבי מהי תנועתו הסבירה ביותר של בורגוין, והקונגרס גם נתן את הדעה שצבאו של בורגוין עשוי לעבור לניו יורק דרך הים.[21]
חלקית כתוצאה מחוסר ההחלטיות הזו, ומהעובדה שהיא תבודד מקווי האספקה שלה אם האו יעבור צפונה, כוחות המצב בפורט טיקונדרוגה ובמקומות אחרים בעמקי מוהוק והדסון לא חוזקו באופן משמעותי.[21] שוילר החליט באפריל 1777 לשלוח רגימנט גדול בפיקודו של קולונל פיטר גנסוורט לשקם את פורט סטנוויקס בעמק המוהוק העליון כצעד בהגנה מפני תנועות בריטיות באזור זה.[22] וושינגטון גם הורה להחזיק ארבעה רגימנטים בפיקסקיל, ניו יורק, שיוכלו להיות מופנים לצפון או לדרום בתגובה לתנועות הבריטיות.[23]
חיילים אמריקאים הוקצו ברחבי הזירה של ניו יורק ביוני 1777. כ-1,500 חיילים (כולל אלו של קולונל גנסוורט) היו במוצבים לאורך נהר המוהוק, כ-3,000 חיילים היו ברמות נהר ההדסון בפיקודו של גנרל ישראל פטנאם, ושוילר פיקד על כ-4,000 חיילים (כולל המיליציה המקומית והחיילים בטיקונדרוגה תחת סנט קלייר).[24]
עניין בינלאומי
עריכה
מאז מלחמת שבע השנים, שרי החוץ של צרפת, החל משואזיל, עקבו אחר הרעיון הכללי שעצמאותן של המושבות בצפון אמריקה תהיה טובה לצרפת ורעה לבריטניה, ויתרה מכך ניסיונות צרפתים לכבוש מחדש חלקים מצרפת החדשה יזיקו למטרה זו. כאשר פרצה המלחמה ב-1775, הרוזן דה ורז'ן, אז שר החוץ, התווה שורה של הצעות שהובילו לתמיכה חשאית של צרפת וגם ספרדית בקונגרס, וכמה הכנות לאפשרות של מלחמה, כולל הרחבת הציים שלהם. ורז'ן לא חשב שהשתתפות גלויה במלחמה אפשרית מבחינה דיפלומטית או פוליטית עד שצבא וושינגטון הוכיח את כוחו ויכולתו להשיג ניצחונות צבאיים ללא סיוע משמעותי.[25]
כדי לקדם את מטרת ההשתתפות הצרפתית במלחמה, ורז'ן עקב מקרוב אחר חדשות מצפון אמריקה ומלונדון, ופעל להסרת המכשולים להשתתפות ספרדית במלחמה. ורז'ן הרחיק לכת והציע מלחמה למלך לואי השישה עשר באוגוסט 1776, אך החדשות על כיבוש העיר ניו יורק על ידי האו ביטלו את התוכנית הזו.[26]
המערכה מתחילה
עריכהרוב צבאו של בורגוין הגיע לקוויבק באביב 1776 והשתתף בכיתור חיילי הצבא הקונטיננטלי מהמחוז. בנוסף לסדירים בריטים, החיילים בקוויבק כללו כמה רגימנטים מהנסיכויות הגרמניות הסן-קאסל, הסן-הנאו (שעל שמם מגיעה ההתייחסות הרווחת של הסיאנים) ובראונשווייג-וולפנביטל בפיקודו של הברון פרידריך אדולף רידזל. מתוך הכוחות הסדירים הללו, 200 סדירים בריטים ו-300 עד 400 גרמנים הוקצו למשלחת עמק מוהוק של סנט לגר, וכ-3,500 איש נותרו בקוויבק כדי להגן על המחוז. שאר הכוחות הוקצו לבורגוין למערכה לאולבני. הכוחות הסדירים היו אמורים להיות מתוגברים על ידי עד 2,000 אנשי מיליציה שגויסו בקוויבק; עד יוני, קרלטון הצליח לגייס רק שלוש פלוגות קטנות.[27] בורגוין גם ציפה שעד 1,000 אינדיאנים יתמכו במשלחת. כ-500 הצטרפו בין מונטריאול לקראון פוינט.[28]
צבאו של בורגוין היה מוטרד מקשיי תובלה לפני שעזב את קוויבק, דבר שככל הנראה לא בורגוין ולא קרלטון חזו. מכיוון שהמשלחת ציפתה להתקדם בעיקר על פני המים, היו מעט עגלות, סוסים וחיות משא אחרות זמינות להעביר כמות גדולה של ציוד ואספקה על חלקי הקרקע של המסלול. רק בתחילת יוני הוציא קרלטון פקודות לרכוש מספיק עגלות להעברת הצבא. כתוצאה מכך, העגלות היו בנויות בצורה גרועה מעץ ירוק, והצוותים הוסעו על ידי אזרחים שהיו בסיכון גבוה יותר לעריקה.[29]
ב-13 ביוני 1777, בורגוין וקרלטון סקרו את הכוחות שנאספו בסנט ג'ון על נהר רישלייה, ממש צפונית לאגם שמפלן, ובורגוין קיבל את התפקיד באופן טקסי.[30] בנוסף לחמש ספינות מפרש שנבנו בשנה הקודמת, נבנתה שישית, ושלוש נלכדו לאחר הקרב על האי ואלקור. אלה סיפקו תובלה מסוימת וגם חיפוי צבאי לצי הגדול של סירות תובלה שהניעו את הצבא דרומה על האגם.[31]
לצבא שבורגוין שיגר למחרת היו כ-7,000 אנשי קבע ולמעלה מ-130 כלי ארטילריה, החל ממרגמות קלות ועד תותחי 24 פאונד (11 ק"ג). הסדירים שלו היו מאורגנים בכוח קדמי בפיקודו של בריגדיר גנרל סיימון פרייזר, ושתי דיוויזיות. מייג'ור גנרל ויליאם פיליפס הוביל את 3,900 הסדירים הבריטים מימין, בעוד ש-3,100 בראונשווייגרים והנאוארים של הברון רידזל החזיקו בשמאל. חייליו הסדירים התחילו את דרכם במצב טוב, אך חלקם, בעיקר כמה מהדרגונים הגרמנים, היו מצוידים בצורה גרועה ללחימה בערבה.[32]
גם משלחתו של קולונל סנט לגר נאספה עד אמצע יוני. כוחו, פלוגה מעורבת של אנשי קבע בריטיים, לויאליסטים, הסיאנים וריינג'רים מהמחלקה האינדיאנית, המונה כ-750 איש, יצאה מלאצ'ין, ליד מונטריאול, ב-23 ביוני.[33]
נפילת טיקונדרוגה
עריכה
צבאו של בורגוין נסע במעלה האגם וכבש את פורט קראון פוינט הבלתי מוגן עד 30 ביוני.[34] פעילויות הסיור של תמיכתו האינדיאנית של בורגוין היו יעילים מאוד במניעת האמריקנים מלמד את פרטי תנועותיו.[35] הגנרל ארתור סנט קלייר, שהושאר בפיקוד על פורט טיקונדרוגה וההגנות הסובבות אותו עם חיל מצב של כ-3,000 אנשי קבע ומיליציות, לא ידעו ב-1 ביולי על מלוא כוחו של צבאו של בורגוין, שיחידות גדולות ממנו היו אז רק 4 מיל (6.4 קילומטרים) משם.[36][37] סנט קלייר קיבל פקודה על ידי הגנרל שוילר להחזיק מעמד זמן רב ככל האפשר, ותכנן שתי שדרות נסיגה.[38]
התכתשות גלויה החלה על ביצורי ההגנה החיצוניים של טיקונדרוגה ב-2 ביולי. עד ה-4 ביולי, רוב חיל המצב האמריקאי היה בפורט טיקונדרוגה או בהר העצמאות הסמוך, הביצורים הנרחבים בצד ורמונט של האגם. ללא ידיעת האמריקאים, נסיגתם מעמדת ההגנה החיצונית איפשרה לבריטים להציב ארטילריה על ראש הגבעה שנקראה אז שוגר לוף (כיום Mount Defiance), שממנה שלטו על המבצר.[39] סנט קלייר נסוג בלילה לאחר שזיהה תותחים בריטיים על שוגר לוף ב-5 ביולי, ואנשיו של בורגוין כבשו את התבצור הראשי ואת העמדות על הר העצמאות ב-6 ביולי.[40] הכניעה הבלתי מעורערת של המבצר שהיה כביכול בלתי חדיר עוררה סערה ציבורית ופוליטית.[41] למרות שחקירה מאוחרת יותר ניקתה גם את שוילר וגם את סנט קלייר מכל עוול בנסיגה, היא גרמה לקונגרס הקונטיננטלי להחליף את שוילר בגנרל הורשיו גייטס כמפקד הכוח הצפוני של הצבא הקונטיננטלי באוגוסט.[42][43]
בורגוין שלח כוחות מהכוח הראשי שלו כדי לרדוף אחרי הצבא הנסוג, שסנט קלייר שלח דרומה בשני נתיבים שונים. הבריטים הדביקו לפחות שלוש פעמים גורמים של האמריקאים הנסוגים. גנרל פרייזר וחייליו של הברון רידזל התמודדו עם התנגדות נחושה בקרב האברדטון ב-7 ביולי, ובאותו יום פגש החלוץ של הצבא הראשי את הפלוגות הנסוגות של פייר לונג בהתנגשות בסקנסבורו (כיום וייטהול). לאחר מכן התקיים עימות נוסף בקרב פורט אן ב-8 ביולי, שבו פלוגה קדמית של הצבא הבריטי כמעט הושמדה. עימותים אלו עלו לאמריקאים בכ-50% יותר אבדות מאלה שספגו הבריטים, אולם הם הוכיחו לקצינים הבריטיים שהשתתפו בהם שהאמריקאים מסוגלים להציג התנגדות נוקשה. צבאו של בורגוין צומצם בכ-1,500 איש כתוצאה מפעולות טיקונדרוגה. הוא השאיר 400 איש לחיל המצב בקראון פוינט ועוד 900 להגנה על טיקונדרוגה, והקרבות שהתקיימו לאחר מכן גרמו לכ-200 אבדות.[44]
עיקר הכוח של סנט קלייר נסוג דרך מענקי ניו המפשייר (ורמונט של ימינו). סנט קלייר פרסם פניות למדינות בבקשה לתמיכת מיליציות, וכן בקשה להביא כמה שיותר מבעלי החיים והאספקה של האזור לפורט אדוארד על נהר ההדסון, שם יתקבצו הצבאות האמריקאים מחדש. סנט קלייר הגיע לפורט אדוארד ב-12 ביולי לאחר חמישה ימים של צעדות מפרכות.[45] חלק מהשרידים שפוזרו בהוברדטון הצטרפו מחדש לצבא, אך סת' וורנר ושרידי הרגימנט שלו הוצבו במנצ'סטר.[46]
תגובה ועיכוב
עריכהבורגוין התמקם בביתו של הלויאליסט פיליפ סקנה בסנסבורו בזמן שחלקי צבאו התקבצו מחדש והוא שקל את צעדיו הבאים. הוא כתב מכתבים המתארים את הניצחון הבריטי, המיועדים לפרסום ציבורי. כשהידיעה הזו הגיעה לבירות אירופה, המלך ג'ורג' השלישי היה מאושר, ואילו הרוזן דה ורז'ן לא שמח על הידיעה, מכיוון שהחדשות למעשה ביטלו הצעה מוקדמת לכניסה צרפתית למלחמה. דיפלומטים בריטים הגבירו את הלחץ על הצרפתים והספרדים, ודרשו מהם לסגור את נמליהם לשייט אמריקאי. אמנם דרישה זו נדחתה, אך היא הגבירה באופן ניכר את המתיחות בין המעצמות. הידיעה התקבלה בצורה קשה גם בקונגרס ובציבור האמריקאי, כולל השמצות על כך שסנט קלייר ושוילר קיבלו שוחד.[47]
ב-10 ביולי הוציא בורגוין פקודות לסדרת התנועות הבאה. רוב הצבא היה אמור לקחת את הדרך הקשה מסקנסבורו לפורט אדוארד דרך פורט אן, בעוד שהתותחים הכבדים יועברו במורד אגם ג'ורג' לפורט ויליאם הנרי, ולאחר מכן על פני היבשה לפורט אדוארד. חייליו של רידזל נשלחו בחזרה במעלה הכביש לכיוון קאסלטון, בעיקר כהסטה שנועדה לרמוז שאולי הוא מכוון לנהר קונטיקט.[48] החלטתו של בורגוין להעביר את הצבא ביבשה דרך פורט אן הייתה מוזרה, שכן היא סתרה את הפרשנויות המוקדמות שלו על תכנון המשלחת, שבהן הוא הבחין מראש שמגנים יכולים בקלות לחסום את הנתיב. נראה כי החלטתו נבעה משני גורמים; הראשון הוא התפיסה שהעברת הצבא על פני המים דרך אגם ג'ורג' תדרוש תנועה לאחור שיכולה להיתפס כנסיגה, והשניה הייתה השפעתו של פיליפ סקין, שאחוזתו תרוויח מהדרך המשופרת שבורגוין יצטרך לסלול.[49]
הגנרל שוילר, ששהה באולבני כשקיבל את ההודעה על נפילת טיקונדרוגה, רכב מיד לפורט אדוארד, שם היה חיל מצב של כ-700 אנשי קבע ו-1,400 אנשי מיליציות.[50] הוא החליט להקשות ככל האפשר את מעברו של בורגוין, תוך שימוש בגרזנים כנשק; מכיוון שהיה הרבה יותר קל לכרות עצים גדולים בנתיב האויב מאשר לפנות אותם לאחר שהם נפלו, הדבר האט מאוד את התקדמותו של בורגוין, עייף את חייליו ואילץ אותם להשתמש ביותר אספקה. ב-11 ביולי כתב בורגוין ללורד ג'רמן, והתלונן על כך שהאמריקאים כורתים עצים באופן שיטתי, הורסים גשרים וסכרי נחלים לאורך הדרך לפורט אדוארד.[51] שוילר גם השתמש בטקטיקות של אדמה חרוכה כדי למנוע מהבריטים גישה לציוד מקומי. למרות התנועה האיטית של בורגוין, הסיירים שלו היו פעילים; כמה מצוותי הפעולה של שוילר הותקפו.[52]
הטקטיקה של שוילר חייבה את בורגוין לבנות דרך במדבר עבור התותחים והכוחות שלו, משימה שנמשכה כשבועיים. הם עזבו את סקנסבורו ב-24 ביולי והגיעו לפורט אדוארד ב-29 ביולי, וגילו ששוילר כבר נטש אותה בנסיגה שהסתיימה בסטילווטר, ניו יורק.[53] לפני שעזב את סקנסבורו, הצטרפו לבורגוין כ-500 אינדיאנים (בעיקר משבט אוטווה, אך גם משבטי פוקס, מיססאוגה, צ'יפווה ואוג'יבווה, וכן חברי האירוקואה) מאזור האגמים הגדולים בהנהגתו של סנט לוק דה לה קורן וצ'ארלס מישל דה לנגלה.[54][55]
משלחת סנט לגר
עריכהלוטננט קולונל סנט לגר המשיך במעלה סנט לורנס בסירות וחצה את אגם אונטריו כדי להגיע לאוסווגו ללא תקלות. היו לו כ-240 אנשי קבע בריטיים, שנתמכו על ידי 90 יגרים מהסן-הנאו, 250 לויאליסטים מהרגימנט המלכותי של המלך של ניו יורק, ו-50 מיליציות קנדיות. אליהם הצטרפו 100 ריינג'רים של הכוח האינדיאני הבריטי בראשות ג'ון באטלר, ו-800 לוחמים ילידים בראשות ראשי המלחמה האירוקיים סאיינקווראגהטה, קורנפלנטר וג'וזף בראנט. [56]
ביציאה מאוסווגו ב-26 ביולי, צעדה המשלחת לפורט סטאנוויקס על נהר המוהוק, והחלה לצור עליה ב-2 באוגוסט. כ-800 לוחמי מיליציה של מחוז טריון ובני בריתם משבט אוניידה צעדו כדי להסיר את המצור, אך יחידה חמושה של סנט לגר ארבה להם ב-6 באוגוסט בקרב אוריסקני. לאחר מספר שעות של לחימה, כוחו של סנט לגר הפסיק את התקפתו. זה הותיר את האמריקנים בשדה הקרב, אולם הם גם נאלצו לסגת בגלל האבדות הקטסטרופליות שספגו, כולל הפציעה והמוות של מנהיגם, בריגדיר גנרל ניקולאס הרקימר.[57]
לוחמים משבטי אירוקואה נלחמו משני צידי הקרב, וסימנו את תחילתה של מלחמת אזרחים בקרב ששת האומות. במהלך קרב אוריסקני, האמריקנים הנצורים ערכו גיחה מפורט סטנוויקס ופשטו על מחנה הילידים הכמעט ריק. פעולה זו, בשילוב עם האבדות המשמעותיות שספגו באוריסקני, היו מכה קשה למורל של בני בריתו של סנט לגר.[58]
ב-10 באוגוסט, בנדיקט ארנולד עזב את סטילווטר, ניו יורק לעבר פורט סטאנוויקס עם 800 איש מהצבא הקונטיננטלי מהכוח הצפוני של שוילר. הוא ציפה לגייס לוחמים מהמיליציה של מחוז טריון כשהגיע לפורט דייטון ב-21 באוגוסט. אולם ארנולד הצליח לגייס רק כ-100 איש, שכן רוב אנשי המיליציה ששהו באוריסקני סירבו להצטרף לצבאו. ארנולד נקט במקום זאת בתחבולות. הוא ביים את בריחתו של שבוי לויאליסט, ששכנע את סנט לגר שארנולד מגיע עם כוח הרבה יותר גדול ממה שהיה לו בפועל.
עם קבלת הידיעה הזו, נסוגו בני בריתו הילידים של סנט לגר ולקחו עימם את רוב האספקה שנותרה.[59] סנט לגר נאלץ לנטוש את המצור ולחזור דרך אוסווגו לקוויבק. ארנולד שלח יחידה לאגם אונידה במרדף אחריו, אך הפנה את שאר כוחו מזרחה כדי להצטרף מחדש לכוחות האמריקאים בסרטוגה. סנט לגר הגיע בסופו של דבר עם יחידות מהמשלחת שלו לפורט טיקונדרוגה ב-27 בספטמבר.[60] אולם, הגעתם הייתה מאוחרת מכדי לתמוך ביעילות בבורגוין, שצבאו כבר כותר על ידי הכוחות האמריקאים המתעצמים סביבו.[61]
קשיי גיוס
עריכהלהתקדמות צבאו של בורגיין לפורט אדוארד, כמו להתקרבות לטיקונדרוגה, קדם גל של אינדיאנים, שגירש משם את קבוצת החיילים הקטנה שהשאיר שם שוילר.[62] בעלי ברית אלו הפכו חסרות סבלנות והחלו בפשיטות חסרות הבחנה על משפחות ויישובי גבול, אשר השפיעו על הגדלת התמיכה המקומית במורדים האמריקאים ולא הפחתה.[63] בפרט, מותה בידי האינדיאנים של המתיישבת הלויאליסטית הצעירה ג'יין מקרי זכה לפרסום נרחב ושימש כזרז לתמיכה במורדים, שכן החלטתו של בורגוין לא להעניש את העבריינים נתפסה כחוסר רצון או חוסר יכולת לשמור על האינדיאנים בשליטה.[64]
למרות שחלק הארי של צבאו עשה את המסע מסקנסבורו לפורט אדוארד תוך חמישה ימים בלבד, היעדר תחבורה נאותה של הצבא עיכב שוב את הצבא, כאשר קרונות האספקה, שנבלמו בשל מחסור בבעלי חיים, קרונות ועגלות שהיו מסוגלים להתמודד עם הנתיבים הקשים דרך השממה, לקח להם זמן לעקוב אחרי היחידות הלוחמות.[19]
ב-3 באוגוסט, סוף סוף הצליחו שליחים מהגנרל האו לפלס את דרכם דרך הקווים האמריקאים למחנה של בורגוין בפורט אדוארד. (ניסיונות רבים של הגנרלים הבריטים לתקשר סוכלו בשל לכידת ותליית שליחיהם על ידי האמריקאים.) השליחים לא הביאו בשורות טובות. ב-17 ביולי כתב האו שהוא מתכונן לצאת דרך הים עם צבאו כדי לכבוש את פילדלפיה, ושהגנרל קלינטון, האחראי על הגנת העיר ניו יורק, "יפעל כפי שהתרחשויות עשויות לכוון".[65] בורגוין סירב למסור את תוכן המשלחת הזו לצוותו.[65]
משהבין שיש לו כעת בעיית אספקה רצינית, החליט בורגוין לפעול לפי הצעה שהציע לו הברון רידזל ביולי. רידזל, שכוחותיו של בורגוין התמקמו בקסלטון במשך זמן מה בזמן שהיה בסקנסבורו, הבחין שהאזור עשיר בבעלי חיים וסוסים, שעלולים להיתפס לטובת הצבא (כולל עבור הדרגונים הבלתי רכובים כרגע של רידזל).[66] בעקבות רעיון זה, שלח בורגוין את הגדוד של קולונל פרידריך באום להשיג אספקה מהנשקייה בבנינגטון, ורמונט ב-9 באוגוסט, יחד עם כמה דרגונים של בראונשווייג.[67] רוב היחידה של באום לא שבה מעולם מקרב בנינגטון ב-16 באוגוסט, והתגבורת ששלח אחריהם חזרה לאחר שנפגעו באותו קרב, מה ששלל מבורגוין כמעט 1,000 איש ואת האספקה הנחוצה. מה שבורגוין לא היה מודע אליו הוא שקריאותיו של סנט קלייר לתמיכה במיליציה בעקבות הנסיגה מטיקונדרוגה נענו, והגנרל ג'ון סטארק הציב 2,000 איש בבנינגטון. הכוח של סטארק כיתר את באום בבנינגטון, הרג אותו ולכד חלק ניכר מהיחידה שלו.[68]
למותה של ג'יין מקרי ולקרב בנינגטון, מלבד פעולתם כצעקות גיוס עבור האמריקנים, הייתה השפעה חשובה נוספת. בורגוין האשים את בעלי בריתו האינדיאנים והקנדיים במותה של מקרי, וגם לאחר שהאינדיאנים איבדו 80 מאנשיהם בבנינגטון, בורגוין לא הראה להם הכרת תודה.[69] כתוצאה מכך, לאנגלייד, לה קורן ורוב האינדיאנים עזבו את המחנה הבריטי, והותירו את בורגוין עם פחות מ-100 סיירים אינדיאנים.[70] בורגוין נותר ללא הגנה ביער מפני הריינג'רים האמריקאים.[71] מאוחר יותר בורגוין יאשים את לה קורן על כך שנטש אותו, בעוד לה קורן טען שבורגוין מעולם לא כיבד את האינדיאנים. בפרלמנט הבריטי התייצב לורד ג'רמן לצד לה קורן.[72]
שינוי המזל האמריקאי
עריכהבעוד שטקטיקה של עיכוב עבדה היטב בשטח, התוצאה בקונגרס הקונטיננטלי הייתה עניין אחר. הגנרל הורשיו גייטס היה בפילדלפיה כשהקונגרס דן בהלם שלו על נפילת טיקונדרוגה, וגייטס היה יותר ממוכן לעזור להטיל את האשמה על גנרלים סרבנים. חלק בקונגרס כבר היו חסרי סבלנות כלפי הגנרל ג'ורג' וושינגטון, ורצו עימות גדול וישיר שמסוגל להשמיד את כוחות הכיבוש, אך שוושינגטון חששה שכנראה יביא להפסד במלחמה. ג'ון אדמס, ראש ועדת המלחמה, שיבח את גייטס והעיר כי "לעולם לא נחזיק בתפקיד עד שנירה בגנרל".[73] על רקע התנגדויות המשלחת של ניו יורק, הקונגרס שלח את גייטס לקחת את הפיקוד על הכוח הצפוני ב-10 באוגוסט. הוא גם הורה למדינות מפנסילבניה ועד מסצ'וסטס להזעיק את המיליציות שלהן.[73] ב-19 באוגוסט, גייטס הגיע לאולבני כדי לקחת אחריות. הוא היה קר ויהיר בהתנהגותו, והוציא את שוילר במפורש ממועצת המלחמה הראשונה שלו. שוילר עזב לפילדלפיה זמן קצר לאחר מכן, ומנע מגייטס את הידע האינטימי שלו על האזור.[74]
במהלך כל אוגוסט ועד ספטמבר, הגיעו פלוגות מיליציה למחנות הצבא הקונטיננטלי על ההדסון. אלה תוגברו על ידי כוחות שהוושינגטון שלח צפונה מהרי ההדסון כחלק מהמבצע של הגנרל ארנולד להקלה על סטאנוויקס. הכוחות האלה הגיעו בסוף אוגוסט וכללו את הצלפים של דניאל מורגן, אותם שלח צפונה מצבאו שלו.[75][76] החדשות על ההצלחות האמריקניות בבנינגטון ובפורט סטאנוויקס, בשילוב עם זעם על מותה של ג'יין מק'רי, עוררו תמיכה, והגדילו את צבאו של גייטס ליותר מ-6,000 איש.[77] מספר זה לא כלל את צבאו הקטן של סטארק בבנינגטון, שהצטמצם בשל מחלות ועזיבה של כמה מהפלוגות שלו, אלא תוגבר גם על ידי כמה מאות חיילים שגויס על ידי הגנרל בנג'מין לינקולן, שהופקד לבצע התקפות נגד האספקה והתקשורת של בורגוין.[78]
סרטוגה
עריכה
"הקרב על סרטוגה" מתואר לעיתים קרובות כאירוע בודד, אך למעשה זו הייתה סדרה בת חודש של תמרונים, שנוקדו בשני קרבות. בתחילת ספטמבר 1777, צבאו של בורגוין, שמנה כעת קצת יותר מ-7,000 איש, היה ממוקם בגדה המזרחית של ההדסון.[79][80] הוא שמע על כישלונו של סנט לגר בסטאנוויקס ב-28 באוגוסט, ועוד קודם לכן על כך שהאו לא יעניק לו תמיכה משמעותית מהעיר ניו יורק. נוכח הצורך להגיע למגורי חורף ניתנים להגנה, שתחייב נסיגה חזרה לטיקונדרוגה או התקדמות לאלבני, הוא החליט על האפשרות השנייה. לאחר החלטה זו, הוא קיבל שתי החלטות מכריעות נוספות. הוא החליט לנתק בכוונה את התקשורת צפונה כדי שלא יזדקק לתחזק שרשרת של מוצבים מבוצרים מאוד בין עמדתו לבין טיקונדרוגה, והוא החליט לחצות את נהר ההדסון בעודו בעמדה חזקה יחסית.[79] לפיכך הוא הורה לרידזל, שכוחותיו היו בעורף, לנטוש מוצבים מסקנסבורו דרומה, והורה לצבא לחצות את הנהר ממש צפונית לסרטוגה, (כיום שוילרוויל), מה שעשה בין 13 ל-15 בספטמבר[81] בהתנהלות זהירה, מאחר שעזיבת תומכיו האינדיאנים מנעה ממנו סיור אמין, התקדם בורגוין דרומה.[82] ב-18 בספטמבר הגיע החלוץ של צבאו לעמדה ממש צפונית לסרטוגה, כ-4 מיל (6.4 קילומטרים) מקו ההגנה האמריקאי, והתרחשו התכתשויות בין הגורמים המובילים של שני הצבאות.[83]
כאשר גייטס תפס את הפיקוד על צבאו של שוילר, רובו היה ממוקם ליד שפך נהר המוהוק, מדרום לסטילווטר. ב-8 בספטמבר הוא הורה לצבא, שמנה אז כ-10,000 איש (מתוכם כ-8,500 חיילים קרביים יעילים), לנוע לסטילווטר מתוך רעיון להקים שם הגנות. המהנדס הפולני טדיאוש קושצ'ושקו מצא שהאזור לא מתאים לביצורי הגנה מתאימים, ולכן נמצא מיקום חדש כשלושה מייל צפונה יותר (וכ-10 מיל (16 קילומטרים) מדרום לסרטוגה). במיקום זה הציב קושצ'ושקו קווי הגנה המשתרעים מהנהר ועד לאזור המכונה רמות במיס.[84][85]
האגף הימני של ההגנות הללו ניתן באופן רשמי לגנרל לינקולן, אך כשהוא הוביל כוחות שנועדו להסחה נגד טיקונדרוגה, גייטס קיבל את הפיקוד על חלק זה של הקו בעצמו. גייטס העמיד את הגנרל ארנולד, שעמו היה לו בעבר מערכת יחסים טובה, לפיקוד על האגף השמאלי של הצבא, על ההגנות המערביות ברמות במיס. היחסים בין השניים התדרדרו כאשר ארנולד בחר לאייש את הפיקוד שלו עם חברים של שוילר, שגייטס שנא. בשילוב עם הטבע הקוצני של גייטס וארנולד, זה הביא בסופו של דבר לרתיחה את מריבות הכוח הפנימיות.[86]
חוות פרימן
עריכהשני הגנרלים בורגוין וארנולד הכירו בחשיבותו של האגף השמאלי האמריקאי. בורגוין זיהה שניתן לאגף את העמדה האמריקנית וחילק את כוחותיו, ושלח יחידה גדולה מערבה ב-19 בספטמבר. ארנולד, שזיהה גם שסביר להניח שמתקפה בריטית תונחת משמאל, ביקש רשות לגייטס להעביר את כוחותיו לחוות פרימן כדי לצפות את התמרון הזה.[42] גייטס סירב לבצע תנועה כללית מאחר שביקש להמתין מאחורי הגנותיו למתקפה החזיתית הצפויה;[87] אבל הוא כן התיר לארנולד לשלוח את רובאיו של דניאל מורגן ומעט חיל רגלים קל לצאת לסיור אלים. כוחות אלה זירזו את קרב חוות פרימן כאשר יצרו מגע עם האגף הימני של בורגוין.[88] בקרב שלאחר מכן השיגו הבריטים את השליטה בחוות פרימן, אך במחיר של 600 הרוגים, עשרה אחוזים מכוחותיהם.[89]
לאחר הקרב פרץ הריב בין גייטס וארנולד. לא רק שגייטס לא הזכיר כלל את ארנולד בתיאור הרשמי של הקרב ששלח לקונגרס, אלא שהוא גם העביר את הפלוגה של מורגן (שהייתה עצמאית מבחינה טכנית אך פעלה בפיקודו של ארנולד בקרב) לפיקודו הישיר. ארנולד וגייטס ניהלו ויכוח רועש במגוריו של גייטס, בו גייטס אמר שהגנרל לינקולן יחליף אותו. בעקבות הוויכוח, ארנולד ניסח מכתב לגייטס המפרט את תלונותיו וביקש העברה לפיקוד של וושינגטון.[90] גייטס נתן לארנולד אישור לעזוב והמשיך להטיל עלבונות קטנטנים על ארנולד.[91] סיבה נפוצה להתייחסות מדוע ארנולד בחר להישאר היא שעצומה שנחתמה על ידי כל הקצינים פרט לגייטס ולינקולן שכנעה אותו להישאר.[91] אמנם נבחנו הצעות למסמך כזה, אך אין ראיות מהתקופה לכך שאחד אכן נערך ונחתם.[92]
בורגוין שקל לחדש את ההתקפה למחרת, אך ביטל אותה כאשר פרייזר ציין שחיילים רבים היו עייפים מהמאמץ של היום הקודם.[93] לכן הוא שלח את צבאו להתחפר, וחיכה לחדשות שהוא יקבל סיוע מהדרום, שכן מכתב שקיבל מגנרל קלינטון בניו יורק ב-21 בספטמבר הציע שתנועה במעלה ההדסון תגרור חלק מהצבא של גייטס.[94] למרות שהוא היה מודע לעריקות המתמשכות שהקטינו את גודל צבאו וכי לצבא חסר מזון ואספקה קריטית אחרת,[95] הוא לא ידע שגם הצבא האמריקני הולך ומתעצם מדי יום בגודלו,[96] או שלגייטס היה מידע מודיעיני עד כמה המצב חמור במחנה שלו.[97]
התקפה על טיקונדרוגה
עריכהללא ידיעת שני הצדדים בסרטוגה עד לאחר הקרב, הגנרל לינקולן והקולונל ג'ון בראון ערכו התקפה נגד העמדה הבריטית בפורט טיקונדרוגה. לינקולן אסף 2,000 איש בבנינגטון עד תחילת ספטמבר.[98] לאחר שצעדו צפונה לפאולט, הם קיבלו הודעה שהמשמר בטיקונדרוגה עשוי להיות רגיש להפתעה. לינקולן שלח שלוש יחידות של 500 איש כל אחת כדי "לעצבן, להפריד ולהסיח את דעתו של האויב".[99] אחד התקדם לסקנסבורו, שנמצאה נטושה על ידי הבריטים. השני פנה לכבוש את הר העצמאות בצד המזרחי של אגם שמפלן, ואילו השלישי, בראשות ג'ון בראון, עשה את דרכו לטיקונדרוגה.[99]
בבוקר ה-18 בספטמבר, בראון הפתיע את המגינים הבריטיים בקצה הדרומי של שביל הגישה המחבר את אגם ג'ורג' לאגם שמפלן. כשהם נעו במהירות במעלה השביל, המשיכו אנשיו להפתיע את המגינים הבריטים וללכוד כלי ארטילריה עד שהגיעו רמה הגבוהה ממש לפני טיקונדרוגה, שם כבשו את "הקווים הצרפתיים הישנים" (שנקראו כך מכיוון ששם החזיקה הגנה צרפתית, ככל הנראה, נגד צבא בריטי גדול בהרבה בקרב קרילון ב-1758).[100] בדרך הוא חילץ 100 שבויים אמריקאים (ובכך הגדיל את עוצמת כוחו) ולכד כמעט 300 בריטים. דרישתו לכניעת המבצר נדחתה, ואנשיו של בראון והמבצר החליפו אש תותחים במשך ארבעת הימים הבאים, ללא השפעה.[101] מאחר שלא היה לו מספיק כוח אדם כדי לתקוף את המצודה בפועל, נסוג בראון לאגם ג'ורג', שם ערך ניסיון לא מוצלח לכבוש מחסן אספקה באי באגם.[102]
גנרל גייטס כתב ללינקולן ביום הקרב בחוות פרימן, והורה לכוחו לחזור לסרטוגה וכי "אין לאבד רגע אחד".[103] לינקולן הגיע לרמות במיס ב-22 בספטמבר, אך אחרוני חייליו לא הגיעו עד ה-29 בחודש.[103]
סר הנרי קלינטון מנסה לבצע הסחה
עריכהגנרל האו, כשעזב את ניו יורק לפילדלפיה, העמיד את הגנרל סר הנרי קלינטון כאחראי על ההגנה של ניו יורק, עם הנחיות לסייע לבורגוין אם יצוצו הזדמנויות. קלינטון כתב לבורגוין ב-12 בספטמבר שהוא "יערוך מתקפה ב[פורט] מונטגומרי בעוד כעשרה ימים" אם "אתה חושב ש-2,000 חיילים יכולים לסייע לך ביעילות".[104] כאשר קיבל בורגוין את המכתב, הוא השיב מיד, ופנה לקלינטון בבקשה להורות האם עליו לנסות להתקדם או לסגת, בהתבסס על הסבירות של הגעתו של קלינטון לאולבני לתמיכה.[105] בורגוין ציין שאם לא יקבל תגובה עד 12 באוקטובר, הוא ייאלץ לסגת.[106]
ב-3 באוקטובר הפליג קלינטון במעלה נהר ההדסון עם 3,000 איש וב-6 באוקטובר, יום אחד לאחר קבלת פנייתו של בורגוין, כבש את מבצרי הרמה הנקראים קלינטון ומונטגומרי.[107] בורגוין מעולם לא קיבל את מסריו של קלינטון בעקבות הניצחון הזה, מכיוון שכל שלושת השליחים נלכדו.[108] קלינטון עקב אחר הניצחון על ידי פירוק השרשרת על פני ההדסון ושליחה של כוח פשיטה במעלה הנהר שהגיע צפונה עד לאחוזת ליווינגסטון ב-16 באוקטובר לפני שפנה לאחור. הגנרל שוילר מצא מקום לצד נהר ההדסון להציב חיל מצב שבו היו לאינדיאנים כמה יישובים. אזור מגורים זה הביא לכך שהאינדיאנים איבדו את שטח הדיג הזה. [109][110] השמועה על תנועותיו של קלינטון הגיעה לגייטס רק לאחר קרב רמות במיס.[111]
רמות במיס
עריכה
בנוסף ל-2,000 אנשי לינקולן, יחידות מיליציה זרמו למחנה האמריקאי, והגדילו את הצבא האמריקני ליותר מ-15,000 איש.[112] בורגוין, שצמצם את מנות הקרב של צבאו ב-3 באוקטובר, כינס למחרת מועצה. ההחלטה של פגישה זו הייתה לפתוח בסיור בכוח של כ-1,700 איש לעבר האגף השמאלי האמריקאי. בורגוין ופרייזר הובילו את הכוח הזה מוקדם אחר הצהריים של ה-7 באוקטובר. התנועות שלהם זוהו, וגייטס רצה להורות רק לאנשיו של דניאל מורגן לצאת להתנגד. ארנולד אמר שברור שזה לא מספיק ושצריך לשלוח כוח גדול. גייטס, שנרתע בפעם האחרונה מהטון של ארנולד, פטר אותו ואמר, "אין לך עסק כאן."[113] עם זאת, גייטס אכן נעתר לעצות דומות שנתן לינקולן. בנוסף לשליחת הפלוגה של מורגן סביב הימין הבריטי, הוא שלח גם את החטיבה של אינוך פור נגד השמאל של בורגוין. כאשר אנשי פור יצרו מגע, הקרב על רמות במיס היה בעיצומו.[114]
המתקפה האמריקנית הראשונית הייתה יעילה ביותר, ובורגוין ניסה להורות על נסיגה, אך עוזרו נורה לפני שליחת הפקודה.[115] בלחימה אינטנסיבית נחשפו אגפי הכוח של בורגוין, בעוד שהבראונשווייגרים במרכז החזיקו נגד ההתקפה הנחושה של לירנד.[116] גנרל פרייזר נפצע אנושות בשלב זה של הקרב.[117] למרות שלעיתים קרובות נטען כי הוא נפגע מירי של טימותי מרפי, אחד מאנשיו של מורגן, נראה שהסיפור הוא בדיה מהמאה ה-19.[118] לאחר נפילתו של פרייזר והגעתם של חיילים אמריקאים נוספים, בורגוין הורה למה שנותר מהכוח לסגת מאחורי הקווים המבוצרים שלהם.[117]
הגנרל ארנולד, מתוסכל מקול הלחימה שלא היה מעורב בו, יצא מהמפקדה האמריקאית כדי להצטרף למאבק. ארנולד, שיש שטענו שהיה זועם ושיכור,[119] הוביל את הקרב לעמדה הבריטית. הצד הימני של הקו הבריטי היה מורכב משני מעוזים שהוקמו בחוות פרימן, ואוישו על ידי בראונשווייגרים בפיקודו של היינריך בריימן וחיל רגלים קל בפיקודו של לורד בלקר. ארנולד גייס תחילה חיילים כדי לתקוף את המעוז של בלקר, ללא הצלחה.[120] לאחר מכן הוא רכב באומץ דרך הפער שבין שני המעוזים, חלל שנשמר על ידי פלוגה קטנה של לא סדירים קנדיים. אנשיו של לירנד עקבו אחריהם וערכו הסתערות על החלק האחורי הפתוח של המעוז של בריימן.[121] הסוס של ארנולד נורה מתחתיו, הפיל אותו ושבר את רגלו. בריימן נהרג בפעולה העזה, ועמדתו נכבשה. אולם הלילה ירד, והקרב הגיע לסיומו.[122] הקרב היה מרחץ דמים עבור חייליו של בורגוין: קרוב ל-900 איש נהרגו, נפצעו או נשבו, לעומת כ-150 עבור האמריקאים.[123]
כניעה
עריכה
סיימון פרייזר מת מפצעיו מוקדם למחרת, ונקבר עם השקיעה למחרת.[124] בורגוין הורה לצבא, שחפירותיו היו נתונות להתנכלויות מתמשכות מצד האמריקנים, לסגת. אחת ההשלכות של ההתכתשות הייתה שגם הגנרל לינקולן נפצע. בשילוב עם הפצעים של ארנולד, זה שלל מגייטס את שני מפקדי השדה המובילים שלו.[125]
בהתמודדות עם גשמים עזים וגישושים של הצבא הקונטיננטלי לעבר הטור הבריטי, לקח לצבא הבריטי כמעט יומיים להגיע לסרטוגה. בורגוין נעזר בבעיות לוגיסטיות במחנה האמריקני, שם עיכובים בהקדמה והנפקת מנות פגעו ביכולת הצבא להתקדם. גייטס הורה ליחידות לתפוס עמדות בצד המזרחי של נהר ההדסון כדי להתנגד לכל ניסיון מעבר.[126] בבוקר ה-13 באוקטובר היה צבאו של בורגוין מכותר לחלוטין,[127] ולכן מועצתו הצביעה בעד פתיחת משא ומתן.[128] ב-16 באוקטובר סוכמו תנאים לפיהם בורגוין התעקש לקרוא להם "יציאה בהסכמה" ולא כניעה.[129]
הברונית רידזל, אשתו של מפקד הכוחות הגרמניים, מתארת ביומנה בצורה חיה את הבלבול והרעב של הצבא הבריטי הנסוג. התיאור שלה על הצרה והמוות של קצינים וחיילים, ועל הנשים המבועתות שתפסו מחסה במרתף של מה שנודע לימים כבית מרשל, ממחיז את הייאוש של הצבא הנצור.
ב-17 באוקטובר, צבאו של בורגוין נכנע במלוא כבוד המלחמה. בורגוין מסר את חרבו לגייטס, שמיד החזיר אותה לאות כבוד. צבאו של בורגוין, כ-6,000 חיילים, עבר על פניו כדי לערום נשק בזמן שהלהקות האמריקאיות והבריטיות ניגנו את "Yankee Doodle" ואת "The British Grenadiers".[130][131]
לאחר מכן
עריכהחיילים בריטים נסוגו מטיקונדרוגה ומקראון פוינט בנובמבר, ואגם שמפלן היה פנוי מכוחות בריטיים בתחילת דצמבר.[132] לחיילים האמריקאים, לעומת זאת, הייתה עדיין עבודה לעשות. כשהתראה על הפשיטות של גנרל קלינטון על ההדסון, צעד רוב הצבא דרומה לכיוון אולבני ב-18 באוקטובר, בעוד שיחידות אחרות ליוו את "צבא האמנה" מזרחה.[133] בורגוין ורידזל הפכו לאורחים של הגנרל שוילר, שהגיע צפונה מאולבני כדי לחזות בכניעה.[134] בורגוין הורשה לחזור לאנגליה על תנאי במאי 1778, שם בילה את השנתיים הבאות בהגנה על מעשיו בפני הפרלמנט ובעיתונות. בסופו של דבר הוא הוחלף ביותר מ-1,000 שבויים אמריקאים.[135]
בתגובה לכניעתו של בורגוין, הכריז הקונגרס על ה-18 בדצמבר 1777, כיום לאומי "לחג ההודיה והשבחים חגיגיים" כהוקרה על ההצלחה הצבאית בסרטוגה; זה היה החג הרשמי הראשון של האומה עם השם הזה.[136]
צבא אמנה
עריכהעל פי תנאי האמנה, צבאו של בורגוין היה אמור לצעוד לבוסטון, שם ספינות בריטיות יעבירו אותו בחזרה לאנגליה, בתנאי שחבריו לא ישתתפו בסכסוך עד שיוחלפו רשמית. הקונגרס דרש מבורגוין לספק רשימה של חיילים בצבא כדי שניתן יהיה לאכוף את תנאי ההסכם הנוגע ללחימה עתידית. משסירב, החליט הקונגרס שלא לכבד את תנאי האמנה, והצבא נשאר בשבי. הצבא הוחזק במשך זמן מה במחנות דלילים ברחבי ניו אינגלנד. למרות שהוחלפו קצינים בודדים, חלק ניכר מ"צבא האמנה" הועבר בסופו של דבר דרומה לווירג'יניה, שם הוא נשאר אסיר במשך כמה שנים.[137] לאורך כל השבי שלה, מספר רב של שבויים (יותר מ-1,300 בשנה הראשונה בלבד) נמלטו ולמעשה נטשו, והתיישבו בארצות הברית.[138]
השלכות
עריכהב-4 בדצמבר 1777 הגיעה הידיעה לבנג'מין פרנקלין בוורסאי שפילדלפיה נפלה ושבורגוין נכנע. יומיים לאחר מכן, המלך לואי השישה עשר הסכים למשא ומתן לברית.[139] ההסכם נחתם ב-6 בפברואר 1778, וצרפת הכריזה מלחמה על בריטניה חודש לאחר מכן, כאשר פעולות האיבה החלו בהתכתשויות ימיות מול אושאנט ביוני.[140] ספרד לא נכנסה למלחמה עד 1779, אז היא נכנסה למלחמה כבעלת ברית של צרפת בהתאם להסכם הסודי של ארנחואס.[141] למהלכים הדיפלומטיים של ורז'ן בעקבות כניסת צרפת למלחמה הייתה השפעה מהותית גם על כניסתה המאוחרת של הרפובליקה ההולנדית למלחמה, ולהצהרות על נייטרליות מצד שחקנים גאופוליטיים חשובים אחרים כמו רוסיה.[142]
ממשלת בריטניה של הלורד נורת' ספגה ביקורת נוקבת כאשר הידיעה על כניעתו של בורגוין הגיעה ל. על הלורד ג'רמן נאמר כי "המזכיר אינו מסוגל לנהל מלחמה", והוראס וולפול סבר (שגוי, כפי שהתברר) כי "אנחנו... קרובים מאוד לסוף המלחמה האמריקאית".[143] הלורד נורת' הוציא הצעה לתנאי שלום בפרלמנט שלא כללה עצמאות; כאשר אלה נמסרו לבסוף לקונגרס על ידי ועדת השלום של קרלייל, הם נדחו. [144]
הנצחה
עריכה
Issued in 1927
רוב שדות הקרב של המערכה נשמרו בדרך כלשהי, בדרך כלל כפארקים ממלכתיים או לאומיים, אך גם כאתרים היסטוריים בשליטה של המדינה או הפדרלית. חלק מהאנדרטאות שהוקמו לציון הקרבות רשומות כנקודות ציון היסטוריות לאומיות וחלקן רשומות בנפרד במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים. רבים מהקרבות משוחזרים באופן קבוע, והקרב על בנינגטון (למרות שהוא התרחש למעשה בוולומסק של ימינו, ניו יורק) מצוין במדינת ורמונט על ידי יום הקרב של בנינגטון.[145]
ההנצחה של תרומתו של בנדיקט ארנולד להצלחת המערכה האמריקאית ראויה לציון במיוחד. באובליסק בפארק ההיסטורי הלאומי סרטוגה יש, בשלושה מארבעת צדדיו, גומחות הנושאות פסלים של שלושה גנרלים שסייעו להצלחה בסרטוגה: גייטס, שוילר ומורגן. הגומחה הרביעית, המייצגת את ארנולד, ריקה.[146] הפארק מכיל גם את אנדרטת המגף, שאמנם שוב מבלי לזהות את ארנולד בשמו, מכבדת בבירור את תרומתו בקרב סרטוגה השני.[147]
נושאות המטוסים מתקופת מלחמת העולם השנייה סרטוגה (CV-3), אוריסקני ובנינגטון (CV-20) נקראו על שם קרבות מערכת סרטוגה.
הערות שוליים
עריכה- ^ Edmund Morgan, The Birth of the Republic: 1763–1789 (1956) pp. 82–83
- ^ מספר זה מעריך את המספר הכולל של הלוחמים האמריקאים המעורבים במערכה. בעוד שניקרסון מפרט מספר לא מבוטל מספירת החיילים במהלך המערכה, פאנקיי מספק מקור מוכן יותר למספרים עבור גיוסים. הכוח הצפוני (תחת שוילר ואחר כך גייטס) התחיל עם כ-5,500 איש, ובכוח היילנד בפיקודו של פטנאם, בהתבסס על פריסת כוחות שהוזמנו, היו כ-3,000 איש. גיוס המיליציה לאחר נפילת טיקונדרוגה והריגת ג'יין מקרי היה משמעותי: גיוסים ידועים כללו את סטארק ו-וורנר 2,000, לינקולן 1,500, והרקימר 800. לגייטס היו 15,000 עד 18,000 חיילים כשבורגוין נכנע, שלא כלל כמחצית מאנשי פטנאם וסטארק, מוצבי נהר המוהוק, חיילי הרקימר, או אבדות מוקדמות יותר עקב קרב, מחלות או גיוסים שפג תוקפם. זה אכן כלל את 300+ רובאיו של מורגן, שנשלחו מהצבא הראשי של וושינגטון. בהתחשב בכך שכוחותיו של פטנאם חוזקו גם על ידי מיליציה בעקבות קרב המבצרים קלינטון ומונטגומרי (דו"ח בריטי אחד טען ש-6,000 חיילים עקבו אחריהם ב-16 באוקטובר), מספר האמריקנים בשטח באמצע אוקטובר היה כנראה הרבה יותר מ-20,000.
- ^ ניקרסון ומקורות אחרים מדווחים על בורגוין שהתחיל עם 7,800 חיילים. ניקרסון מציין שמספר זה אינו כולל קצינים, צוות לא לוחם וכוחות עזר, שגם הם יזדקקו לאספקה. המספר הזה גם לא כולל אינדיאנים ולויאליסטים שהגיעו לאחר לכידת טיקונדרוגה (כ-700).
- ^ Edmund Morgan, The Birth of the Republic: 1763–1789 (1956) pp. 82–83
- ^ Griswold, William A.; Linebaugh, Donald W. (2016). The Saratoga Campaign : uncovering an embattled landscape. Lebanon, NH. ISBN 9781611688962.
- ^ John Martin Carroll; Colin F. Baxter (2007). The American Military Tradition: From Colonial Times to the Present. Rowman & Littlefield. p. 14. ISBN 9780742544284.
- ^ Ketchum (1997), pp. 42, 51, 65
- ^ Nickerson (1967), p. 78
- ^ Black (1991), p. 127
- ^ Ketchum (1997), pp. 19, 77–82
- ^ Ketchum (1997), pp. 79–84
- ^ 1 2 Ketchum (1997), p. 84
- ^ Samuel B. Griffith, The War for American Independence: From 1760 to the Surrender at Yorktown in 1781
- ^ 1 2 Ketchum (1997), p. 104
- ^ Black, p. 126
- ^ Fisher, Sydney George. The Struggle for American Independence Vol. II (1908) pp. 73–74
- ^ Adams, Charles Francis. Campaign of 1777 Proceedings of the Massachusetts Historical Society, Volume 44 (1910–11) pp. 25–26
- ^ Ketchum (1997), pp. 87–88
- ^ 1 2 Nickerson (1967), pp. 188–189
- ^ Nickerson (1967), p. 137
- ^ 1 2 Nickerson (1967), p. 138
- ^ Pancake (1977), p. 139
- ^ Nickerson (1967), p. 139
- ^ Pancake (1977), pp. 151–152
- ^ Nickerson (1967), p. 65–66
- ^ Nickerson (1967), pp. 55, 75
- ^ Nickerson (1967), pp. 106–107
- ^ Ketchum (1997), p. 111
- ^ Ketchum (1997), p. 107
- ^ Nickerson (1967), p. 104
- ^ Ketchum (1997), p. 129
- ^ Ketchum (1997), pp. 136–137
- ^ Nickerson (1967), pp. 195–197
- ^ Ketchum (1997), p. 163
- ^ Ketchum (1997), pp. 160–161
- ^ Pancake (1977), pp. 121–122
- ^ Ketchum (1997), p. 172
- ^ Nickerson, pp. 138–140
- ^ Pancake (1977), p. 122
- ^ Nickerson (1967), pp. 146–147
- ^ Pancake (1977), p. 125
- ^ 1 2 Ketchum (1997), p. 356
- ^ Smith (1882), p. 95
- ^ Nickerson (1967), pp. 146–157, 438
- ^ Ketchum (1997), pp. 217–220
- ^ Nickerson (1967), p. 180
- ^ Nickerson (1967), pp. 161–62
- ^ Nickerson (1967), p. 160-61
- ^ Ketchum (1997), p. 240
- ^ Nickerson (1967), p. 173
- ^ Ketchum (1997), p. 244
- ^ Ketchum (1997), p. 249
- ^ Nickerson (1967), pp. 179–180
- ^ Nickerson (1967), p. 178
- ^ Ketchum (1997), pp. 265–268
- ^ Watt, Gavin K.; Morrison, James F. (2003). The British Campaign of 1777, Volume One, The St. Leger Expedition, The Forces of the Crown and Congress (2nd ed.). Milton, Ontario: Global Heritage Press. ISBN 978-1-8943-7869-7.
- ^ Watt, Gavin K. (2002). Rebellion in the Mohawk Valley. Toronto: The Dundurn Group. ISBN 1550023764.
- ^ Nickerson (1967), pp. 195–211
- ^ Nickerson (1967), pp. 271–275
- ^ Nickerson (1967), pp. 276–277
- ^ Nickerson (1967), pp. 354–355
- ^ Ketchum (1997), p. 273
- ^ Nickerson (1967), p. 183
- ^ Ketchum (1997), pp. 275–278
- ^ 1 2 Ketchum (1997), p. 283
- ^ Nickerson (1967), p. 233
- ^ Nickerson (1967), p. 240
- ^ Ketchum (1997), pp. 285–323
- ^ Ketchum (1997), pp. 281–282,322
- ^ Ketchum (1997), p. 322
- ^ Nickerson (1967), p. 269
- ^ Tousignant
- ^ 1 2 Ketchum (1997), p. 335
- ^ Ketchum (1997), p. 337
- ^ Ketchum (1997), p. 338
- ^ Scott (1927), pp. 267, 292
- ^ Nickerson (1967), p. 288
- ^ Nickerson (1967), p. 268
- ^ 1 2 Nickerson (1967), pp. 290–295
- ^ Luzader (2008), p. 230
- ^ Nickerson (1967), p. 296
- ^ Nickerson (1967), p. 299
- ^ Nickerson (1967), p. 300
- ^ Ketchum (1997), pp. 346–347
- ^ Luzader (2008), p. 210
- ^ Ketchum (1997), pp. 350–353
- ^ Ketchum (1997), p. 355
- ^ Ketchum (1997), pp. 356–360
- ^ Ketchum (1997), pp. 360–368
- ^ Ketchum (1997), pp. 386–387
- ^ 1 2 Ketchum (1997), p. 388
- ^ Luzader (2008), p. 271
- ^ Luzader (2008), p. 248
- ^ Ketchum (1997), p. 375
- ^ Ketchum (1997), p. 381
- ^ Nickerson (1967), p. 327
- ^ Ketchum (1997), p. 380
- ^ Ketchum (1997), p. 376
- ^ 1 2 Ketchum (1997), p. 377
- ^ Nickerson (1967), p. 324
- ^ Nickerson (1967), p. 325
- ^ Ketchum (1997), p. 379
- ^ 1 2 Nickerson (1967), p. 326
- ^ Nickerson (1967), p. 320
- ^ Nickerson (1967), p. 344
- ^ Nickerson (1967), p. 345
- ^ Nickerson (1967), pp. 343–344
- ^ Ketchum (1997), p. 384
- ^ Linebaugh, Donald W. (2016). The Saratoga Campaign : uncovering an embattled landscape. Lebanon, NH. ISBN 9781611689655.
- ^ Nickerson (1967), p. 405
- ^ Nickerson (1967), p. 394
- ^ Luzader (2008), p. 249
- ^ Ketchum (1997), p. 394
- ^ Nickerson (1967), p. 361
- ^ Ketchum (1997), p. 398
- ^ Nickerson (1967), p. 362
- ^ 1 2 Ketchum (1997), p. 400
- ^ Luzader (2008), p. xxii
- ^ Ketchum (1997), p. 399
- ^ Ketchum (1997), p. 402
- ^ Nickerson (1967), p. 365–366
- ^ Ketchum (1997), p. 403
- ^ Ketchum (1997), p. 405
- ^ Ketchum (1997), p. 406
- ^ Nickerson (1967), p. 371
- ^ Ketchum (1997), p. 410
- ^ Ketchum (1997), p. 417
- ^ Nickerson (1967), p. 387
- ^ Ketchum (1997), pp. 420–425
- ^ Ketchum (1997), pp. 428–430, 437
- ^ O'Shaughnessy, Andrew (2013). The Men Who Lost America: British Command during the Revolutionary War and the Preservation of the Empire. Oneworld Publications. p. 158.
The band played the "British Grenadiers," a favorite of the British army in America, "which not long before was so animating, yet then it seemed by its last feeble effort as if almost ashamed to be heard on such an occasion."
- ^ Ketchum (1997), p. 439
- ^ Ketchum (1997), pp. 437–439
- ^ Nickerson (1967), pp. 400–404
- ^ Ketchum (1997), p. 436
- ^ Bennett (2008), p. 456
- ^ Ketchum (1997), p. 435
- ^ Ferling (2007), p. 432
- ^ Nickerson (1967), p. 411
- ^ Nickerson (1967), p. 412
- ^ Nickerson (1967), p. 413
- ^ Nickerson (1967), p. 415
- ^ Ketchum (1997), p. 442
- ^ Mary A. Giunta, J. Dane Hartgrove (1998). Documents of the emerging nation. Rowman & Littlefield. p. 72. ISBN 978-0-8420-2664-2.
- ^ See the individual battle articles for more detailed information about a battle's remembrances.
- ^ Walworth (1891), p. 82
- ^ Murphy (2007), p. 2