טענת קים לי

Disambig RTL.svg המונח "קים לי" מפנה לכאן. לערך העוסק במשמעויות אחרות של המלה, ראו קים ליה (פירושונים).

טענת קִים לי הינה טענה במסגרת המשפט העברי אותה יכול לטעון נתבע במקרה שבו קיימת מחלוקת הלכתית הנוגעת לדין בו הוא מעורב . הניב "קים לי" (ק' חרוקה) הוא הצורה הארמית של "מוחזק בידי", או בתרגום מילולי "עומד לי (הטיעון כי)".

הטענה יכולה להיטען כאשר קיימת מחלוקת הלכתית שלא הוכרעה, שכתוצאה ממנה הנתבע יכול לצאת חייב או זכאי בדין. הנתבע יכול לטעון כי הוא סבור שצודק הפוסק המזכה אותו, ובכך להיפטר מהחיוב. התובע אינו יכול להשתמש בטענה מצידה ההפוך על מנת לחייב את הנתבע, שכן לפי הכלל המוציא מחברו עליו הראיה, על התובע מוטל נטל ההוכחה שהדין הוא כפוסק המחייב את הנתבע, ומאחר שאינו יכול להוכיח זאת, הנתבע פטור.

קיימים קווי דמיון בין טענה זו לבין הגנת "אמת דיברתי" בלשון הרע.

תוכן עניינים

מעמדה המשפטי של הטענהעריכה

מהותה של טענת קים לי נסמכת על שני עקרונות: האחד הוא כי המוציא מחברו עליו הראיה, והאחר הוא כי בדיני ממונות רוב חלש יותר מחזקה. לאור שני עקרונות אלה ניתן להבין כי בעל הדין טוען כי מכיוון שהממון מוחזק בידיו, לא ניתן להוציא ממנו ותו על סמך הטענה כי יש רוב נגדו, מכיוון שרוב אינו גובר על חזקה בדיני ממונות.[1]

הרב שבתי כהן בספרו "תקפו כהן", מסתמך על המהרש"ל ומסביר זאת כך: כאשר עומדת בפני הדיינים, "בעיא" (שאלה הלכתית) "דלא איפשטא" (שלא נפתרה) והם דנים בה. והנה מתברר שהנתבע הוא תלמיד חכם, והוא בעצמו, דן ומברר את השאלה ההלכתית בפני הדיינים, ומביא מקור לדבריו מן המשנה או מן הברייתא. והדיינים רואים שדבריו הם דברי טעם. למרות שהשאלה ההלכתית לא נפתרה בש"ס, בכל זאת הנתבע לא יחויב בדין.[2]

מוסיף, ומחדש רבי שבתי בשם המהרש"ל: גם אם הנתבע הוא עם הארץ, אך ידוע לו כי קיימת בראשונים דעה הלכתית לזכותו, יכול הוא לטעון קים לי כדעה זאת, ולהיפטר מחיובו בדין.

דוגמה לטענת קים ליעריכה

מקרה שבו אדם נישא בפעם השנייה, ומנישואיו הראשונים היו לו ילדים. לאחר כמה שנים נפטר האיש, והאלמנה פנתה לבית הדין לקבל מזונות מנכסיו של בעלה המנוח.[3] בעת הדיון הציגו הילדים צוואה מאושרת על ידי בית הדין הרבני, שנכתבה עוד טרם נישואיו בה נרשם שכל רכושו של הבעל ניתן במתנה לילדיו ולכן אין כל רכוש ממנו ניתן יהיה לשלם לאלמנה מזונות.[4] בצוואה זאת אכן היה סעיף המאפשר לבעל לשנות את הצוואה.

האלמנה טענה שהיא זכאית למזונות מדין אומדנא,[5] מכך שהבעל השאיר לעצמו זכות לשנות את הצוואה, יש אומדנא שהוא חשב על האפשרות, שביום מן הימים ישא אישה וירצה להתחייב לה, וחפץ הוא שיישארו בידיו נכסים על מנת לשעבדם לצורך התחייבויות אלו. במצב זה יכולים היורשים לטעון "קים לן" (כלומר: קיים לנו) כשיטת המהרי"ק (יוסף קולון) והרמב"ן, שעל פי אומדנא לא ניתן להוציא ממון מחזקתו

מקרה זה נידון בבית הדין הרבני הגדול בירושלים, ונפסק כי האלמנה אינה זכאית למזונות.[6]

ראו גםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ שו"ת חתם סופר, חלק חושן משפט, סימן צ"ה; קונטרס הספקות, פרק ו', ו'.
  2. ^ תקפו כהן עמודים מ' - מ"ב'.
  3. ^ על פי ההלכה אישה אינה יורשת את בעלה, אלא בניו. מזונותיה של אלמנה הם חלק מהתחייבויות הבעל בכתובה ועל כן אלמנה זכאית לקבל מהיורשים, מתוך הנכסים שהשאיר אחריו הבעל, דמי מזונות קצובים, או את מלוא ערך הכתובה.
  4. ^ צוואה ביהדות איננה כצוואה במשפט האזרחי.בעוד במשפט האזרחי אדם יכול לצוות ממון לאחר מותו, במשפט העברי אין לאדם שום כוח לאחר פטירתו. מצד שני מצווה לקיים דברי המת, ובתלמוד אף מופיעה סברה שכופין את היורשים לקיים את דברי המת (מסכת גיטין, פרק ה', משנה ג') (מסכת בבא בתרא, פרק ט', משנה ה'). לבעיה כיצד לקיים את דברי המת, יש שני פתרונות: הראשון הוא כתב צוואה המנוסח בנוסח מיוחד ומהווה מתנה בחיים. כלומר: הקניית הנכסים ליורשים, רגע לפני המיתה. השני הוא הסכמה משותפת בין היורשים הקוראים את הצוואה ופועלים על פיה בכך שכל אחד מוחל על חלקו, ומקנה לאחיו את החלק שמגיע לו על פי הצוואה. בדוגמה שבערך היורשים הציגו צוואה על פי הפתרון הראשון של מתנה בחיים.
  5. ^ הסמכות הניתנת לבית הדין לפרש מה הייתה כוונתו של אדם, נקראת "אומדנא" - מקביל במידה מסוימת ל"ראיות נסיבתיות" במשפט האזרחי.
  6. ^ תחומין, כרך י"ט, בית הדין הגדול לערעורים, כתובה המנוגדת לצוואה.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.